בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאחורי הכסף יש סיפור: אנתולוגיה של נובלות | אנשים עשויים ממלים

יש משהו בחן של הקיצור בנובלה שלפעמים הוא עשיר מכל רומן. אלא שפעם היה אפשר לפרסם נובלות נפרדות ולמכור אותן עותק-עותק. היום הדבר הוא לא אפשרי וחבל

תגובות

מאחורי הכסף יש סיפור: אנתולוגיה של נובלות דנה אולמרט (עורכת). הוצאת אחוזת בית, 358 עמ', 88 שקלים


מאחורי הכותרת שהעורכת דנה אולמרט נתנה לספר הנובלות שערכה לא נמצא כנראה כסף. הכסף נמצא אצל נוחי דנקנר ולא אצל כותבי הנובלות המקסימות שכאן, שכולן עוסקות, איכשהו, בכסף, ברווחים ובהפסדים. אין זה קל לחבר שבע נובלות שכתבו מחברים שונים לספר אחד. ולי, שאהבתי את הספר, קשה לכתוב על כל נובלה בנפרד. יש פה עולמות חדשים, אחרים, שכמעט כל אחד ואחד מהם הוא איזה פתח לגן אחר. כך שכתיבה על ספר כזה דומה לכתיבה על צלמים בתערוכה קבוצתית במקום להסתפק בכתיבה על תצלום אחד או שניים - כי על ידי כך אפשר להאיר את הצלם במקום לכתוב בקיצור ולא להתעכב על הדברים החזקים. בספר הזה שאהבתי כל אחד ואחד מהסיפורים הוא עולם נפרד ומעניין.

אולמרט הצליחה באסופה הזאת, כי עזות המבע, הישירות והמקוריות נמצאות בכל אחת מהנובלות. אבל מה שמייחד אותן אינו דווקא המשותף, אלא היותן יחד - בלי שותפות מכוונת - רחל חלפי, המוכרת כמשוררת גדולה ואנינה, מפרסמת פה נובלה כתובה בלשון הרחוב, גדושה בכוח עמום של אנשים הנמצאים בקצה המציאות. היא משתמשת בלשונם ומצטטת אותם כמו שהם, מדברת אותם במין יופי פיוטי דווקא בעיוות לשונם.

התרשמתי ואהבתי את סיפורו של יניב איצקוביץ. הבחור יודע לכתוב. הוא עושה דרמה מציטוטים משרדיים של דיני ירושה ודרך יובש הרשימות הוא בונה מערכת אנושית דרמטית וכואבת ומעניינת. יש בבחור הזה הקסם שיש בסופרים ובסיפורים גדולים, היינו הניצוץ שעושה משהו קטן ולא ספרותי כלל, כמו דיני ירושה אפופי משרדיות, לספרות מעולה.

נגה אלבלך פותחת צוהר גדול לסיפור אהבה מוזר, מעט סתום - וזאת לטובה - ומחממת את הלב כשהיא כותבת על הצורך הבסיסי הזה של הסבל כעינוי מענג.

עידו אנג'ל כותב על איש עשוי ממלים. הוא חוקר את הקשר שבין המלים לבין מה שהן מתארות. הוא נוגע בבעיה הכי קשה בסיפורת, בעיני - שהמלים הן חומה שניצבת לפני הקוראים ודרכן יש לברוא עולם שנמצא מחוצה להן. הוא שואל אם הספרות היא ראי, אם היא עוסקת בצורך לגעת, או שהיא כתב סתרים של אנשים בעלי דמיון וכוח יצירתי לברוא עולם אלטרנטיווי מן המלים שנמצאות בכל מילון - כמו "הרב מלים" שבסיפור הזה.

יש היום שירים נקראים, שנראים בעיני כמו הכלאה של תרבות צרפת ותרבות בדווית, ונכתבים פעמים רבות לדעתי על ידי ליקוט חרוזים מאתרים שונים ואז, אחרי שיש למחברים מספיק חרוזים: אני. בי. שלי. אהבתי. אהובתי. כי. הכי. מחברים את השירים לחרוזים ויש זמר, יעני, "ים תיכוני". האם זה תעלול או עורמה או איזו אמת נסתרת? לצערי הרבה יותר אנשים יאזינו לשירים האלה מאשר יקראו את קובץ הנובלות היפה הזה.

פעם אמר לי איש אחד: "הרגתי איש. העורך דין שלי דרש שאבקש חנינה. לא הסכמתי. העורך דין שלי בא לבית המעצר והכה אותי. ביקשתי חנינה ויצאתי זכאי מחוסר הוכחות. עכשיו מה, עורך הדין שלי עשיר ואני בתחת". יש משהו בנובלות היפות האלו שמזכירות לי את המשפט הזה ששמרתי אצלי בכתובים: כלומר, יש משהו בחן של הקיצור בנובלה שלפעמים הוא עשיר מכל רומן. אלא שפעם היה אפשר לפרסם נובלות נפרדות ולמכור אותן עותק-עותק. היום הדבר הוא לא אפשרי וחבל.

אגב הקסם שבהוצאת נובלה בודדת, או בכלל פרסום של כתב יד: אלי ברודרמן מתאר ביופי נדיר את החוויה של דחיית ספר על ידי הוצאות הספרים. אני יכול לנחם את הסופר שעליו מסופר בנובלה, שאת הרומן "לוליטה" של נבוקוב דחו 14 הוצאות ספרים עד שאחת מהן הוציאה את הספר; ועם זאת, יש סופרים טובים שתורם עוד לא הגיע.

אני מצטער שלא יכולתי לגעת יותר בעומק הכתיבה של הסופרים בקובץ היפה והחשוב הזה, אבל ניסיתי. אילו סופרי ישראל היו מדי פעם בפעם עושים מה שאני, הקטן באלפי מנשה, עושה כאשר אני כותב רשימות על סופרים ישראלים שאני אוהב, היה מצב הספרות שלנו הרבה יותר טוב. לפעמים, או אולי לרוב, כך לפחות נדמה לי, סופרים מרגישים סיפור טוב ומבינים את עצמיותו. חלק גדול מהמבקרים מחפשים תורת ספרות, אני מחפש חברים לצורך לכתוב ספרים. והנה בקובץ הזה יש כישרון חזק ומרגש של יוצרים שרובם אינם ידועים, אבל רובם יהיו. הכישרון והיכולת נראית לעין וכובשת . ועוד הייתי שמח לכתוב מאמר ארוך רק על הסיפור של יניב איצקוביץ, או של רחל חלפי, או של ארנה קזין, במקום השרטוט האוהב והמתפעל שכתבתי כאן.

ספרו האחרון של יורם קניוק, "תש"ח", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים

ניק - איש ומילותיו
קוראים לי ניק את המיליון הראשון עשיתי בגיל שמונה. אמרתי לאבא שלי את המספרים של הלוטו, ועשיתי אתו הסכם שאנחנו שותפים חצי חצי, אם נזכה. וזכינו: 48,272 לירות. זה לא היה הרבה כסף, אבל את החצי שלי קיבלתי. הלכתי אל הבנק לבד, מבלי שאבא שלי ידע. בדרך עצרתי אצל החשמלאי איציק וקניתי טרנזיסטור ב-200 לירות. נכנסתי אל הבנק ועמדתי בתור לדבר עם אחד האנשים. ולא התייחסו אלי.

בסוף באתי לאשה אחת, יפה מאוד, שנראה לי שהיא עובדת שם. אמרתי לה: "יש לי 23,936 לירות. קחי טרנזיסטור. אם תעשי לי שבסוף השנה זה יהיה כפול, אני אקנה לך טלוויזיה". היא צחקה, אבל אני רק עמדתי עם היד עם הטרנזיסטור מושטת קדימה. היא הסתכלה עלי רגע. אז לא הייתי מכוער כמו היום, היו לי עיניים כחולות גדולות, והילדות שלי הסתירה את העתיד הדוחה שיבוא אל הפנים שלי בגיל תשע-עשרה, אחרי התאונה. ואז היא שאלה אותי איפה הכסף שלי. אמרתי לה שאני רוצה שנשב באיזה חדר, כי לא נראה לי שככה באמצע הבנק אני אראה לה את הכסף. אז היא לקחה אותי לחדר שלה. מסתבר שהיא היתה סגנית המנהלת של הבנק. הוצאתי את הכסף מהכיס ושמתי אותו על השולחן. היא חייכה, לקחה את הכסף, את הטרנזיסטור, לחצה לי את היד ואמרה: "עשינו עסק". היד שלה היתה רכה וחמה ולחה, והמגע שלה היה נעים ומגרה. יצאתי משם בלי שום דבר בכיסים, חוץ מזקפה. חזרתי אחרי עשרה חודשים עם אבא, ועם טלוויזיה, לקחת את הכסף. פתחנו עסק של ירקות. אחרי כמה חודשים כבר היו לנו מיליון ושישים אלף וארבעים ושתיים לירות.

אני אמשיך בפעם הבאה.

שמי הוא ניק לפני שאני ממשיך, רק רציתי להגיד שמאז שהתחלתי לכתוב את כל זה יש לי תחושה מוזרה. אני לא יודע להסביר אותה כל כך, רק להגיד שזה כאילו שמשהו מוזר ונורא הולך לקרות לי. בגלל שאני כותב. בכל מקרה: הפסיכולוג שלי, מייקל פרויד, אומר שאני צריך לכתוב. באמת קוראים לו ככה. כשבאתי אליו בפנם הראשונה, הוא הציג את עצמו וצחק. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, לא ידעתי מי זה פרויד. הוא סיפר לי, ומאז קראתי את הספרים שלו. זה באמת מצחיק. אז מייקל אומר שאני צריך לכתוב. עכשיו, כשאני שוב בארץ, והפגישות שלי עם מייקל רק דרך הסקייפ, זה יהיה מצוין, ככה הוא אומר, אם אני אתן לדברים שאנחנו מדברים עליהם עוד עבודה, דרך ביטוי אישי. אז באתי לכתוב. על נשים, על כסף. על התאונה. על אבא. מצאתי מורה שיעזור לי עם הכתיבה. קוראים לו גדעון קישון, והוא בן שישים, או שמונים, או יותר אולי, אני לא לגמרי בטוח, והוא נותן קורסים בכתיבה יוצרת. הוא אמר לי לעשות שני דברים: קודם כל, לנסות למצוא את הדרך להגיד מה שאני רוצה להגיד לא באופן ישר, אלא בעקיפין, אבל לא ברמיזות, אלא דרך דברים אחרים שמסמלים את מה שאני רוצה להגיד. הדבר השני הוא לעשות מנוי לאתר שקוראים לו "רב-מלים", ושמה אני אוכל למצוא כל מלה שאני רוצה לכתוב, רק יותר יפה. גדעון אמר שלא סתם המציאו את כל המלים הנרדפות, שלכל אחת יש משמעות קצת אחרת מהשנייה. לכן שיניתי את השם של הפרק ל"שמי הוא ניק" במקום "קוראים לי ניק". זה יותר יפה.

עידו אנג'ל, מתוך "מאחורי הכסף יש סיפור"



מתוך ''מסודרים''. עוד יצירה שבמרכזה כסף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו