בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשנת 59' נרצח יאיר פלד, מפקד סיירת צנחנים. אבל מי רצח את רוצחיו? חשיפה

עוד בחייו, היה יאיר פלד אגדה. מפקדה הנערץ והיצירתי של סיירת צנחנים, מיתוס של עוצמה וגבורה ישראלית צעירה. אך רציחתו בנגב בספטמבר 1959, העניקה למדינה הזדמנות להבהיר לבדואים מיהו בעל הבית. עדויות המתפרסמות כאן לראשונה, חושפות כי רוצחיו הוסגרו לידי צה"ל והוצאו להורג באמצע המדבר, ללא משפט וללא תיעוד, במקביל לגירושם של חלק מבני שבטם לסיני. כך עיצב מותו של פלד את מראה הנגב, לא פחות משעשו זאת חייו

5תגובות

הקול בצדו השני של קו הטלפון היה בטוח ואיתן, גם אם לא יכול היה להסתיר את השנים הרבות שחלפו מאז התרחשו האירועים. "את יכולה להרגיע את בני משפחתו של יאיר פלד", אמר בשלווה מי שהיה בסוף שנות ה-50 קצין בכיר בפיקוד דרום. "רוצחיו אינם בין החיים, ואני אומר את זה בוודאות של מאה אחוז". הוא סירב להיות מזוהה בשמו. כמו קצינים וחיילים אחרים שידעו על חיסול רוצחיו של פלד והתראיינו לכתבה זו, גם הוא מבין שמעשים שהתקבלו בטבעיות בשנים שלאחר קום המדינה והושכחו מאז בקשר שתיקה, עלולים לעורר כיום שדים.

אולם אותן שנים בתוליות של ישראל, החדורה באמונה בצדקת דרכה, הן כנראה גם התקופה שמולידה אגדות כמו יאיר פלד. המדינה הצעירה הוכתה בהלם כשנודע דבר רציחתו, ב-7 בספטמבר 59'. כותרות ראשיות בעיתונים דיווחו על מציאת גופתו של מפקד סיירת צנחנים, שרבים סברו שקורץ מחומר של רמטכ"לים. אלפים השתתפו בהלווייתו של מי שהיה פניה הצעירים והאמיצים של ישראל: בן קיבוץ יגור, קצין נערץ ואבהי שראה את עצמו כמחנך ולא כמפקד, איש שטח ומעש שפרץ דרכים, במדבר ובמחשבה הצבאית. שנה אחת בלבד פיקד סרן יאיר פלד על הסיירת, אך העשייה האינטנסיבית הותירה חותמה לשנים רבות, והפכה אותו למיתוס שעליו מתחנכים דורות של לוחמים, עד ימינו.

ייתכן שהאירועים שקרו בעקבות הרצח, לא היו מתרחשים אלמלא אישיותו יוצאת הדופן. אחרי רציחתו, חשפה ישראל היפה את פניה האחרים. לראשונה, מובאות כאן עדויות, שלפיהן שני רוצחיו הבדואים הוסגרו על ידי חלק מבני השבט שלהם, בתמורה לקבלת אזרחות ישראלית - והם חוסלו במדבר, בלי תיעוד ובלי משפט. רשמית, הרצח מעולם לא פוענח, אולם תיק החקירה המשטרתית שהותר לפרסום לבקשת מוסף "הארץ" כ-50 שנה לאחר שנסגר, מסייע לשפוך אור חדש על הפרשה.

פועלו של פלד חקוק היטב בלבותיהם של מי שחייו עברו דרכם, אך ההשלכות של מותו חקוקות לא פחות בתודעתם של הבדואים. העונש הקולקטיבי שהוטל על בני השבט שמקרבו באו הרוצחים - גירוש לסיני של מאות מהם - סימן עבורם את השלטת הריבונות הישראלית באזור ההפקר של דרום הנגב. את מקום רציחתו של פלד בנחל סרפד שממערב למצפה רמון, שישה קילומטרים מגבול מצרים ועל נתיב שמשמש עדיין להברחות, הם מכנים עד היום בחשש "קבר א-דאבט", קבר הקצין.

כמה מאנשי הצבא שבאו במגע עם הבדואים באותה תקופה והתראיינו לכתבה, חשים שחיסול הרוצחים וגירוש הבדואים, היו דרכי פעולה נכונות, שהתאימו למוסכמות הנהוגות באזור זה של המזרח התיכון. הם יודעים לומר שזו רק פרשה אחת מני רבות, שהיה להן תוקף בשעתן, ושכלי השיפוט של ההווה אינם מתאימים כדי לבחון אותן. הנקמה היתה ביטוי להלם שחשו בצבא ובממשלה מאובדנו של מפקד נערץ, וכן ניצול הזדמנות היסטורית לארגון מחדש של המפה הדמוגרפית בדרום הארץ. אולם לבני משפחתו של יאיר ברור היה אז, כמו היום, שאילו הדבר היה תלוי בו, הוא לא היה נותן יד לנקמת דם, שבכל יישותו היה מתנגד לפעולה שסתרה את ערכיו הבסיסיים ואת אהבת האדם שהיתה נטועה בו.

באופניים מיגור לצפת

דבר מעניין קורה סביב מורשתו של יאיר פלד. בלי עמותה או ארגון מסודר, התגבש ברבות השנים מפעל הנצחה ספונטני המונה מאות אנשים, המטיילים ברגל, בג'יפים ובאופניים, בדרכים שפרץ בנגב. בחג סוכות שעבר, צוינו 50 שנה לנפילתו, במסע של שלושה ימים שהסתיים בראש הר חזקיהו, שם הוסר הלוט מעל שלט שהניחה רשות הטבע והגנים, המספר אודות "דרך יאיר" העוברת על גבול מצרים. 250 איש נכחו בטקס, בהם ותיקי סיירת צנחנים, צעירים הלוחמים בה היום, בני משפחה, חברי יגור וחברים רבים. היתה שם גם נוכחות מפתיעה של בוגרי סיירת גולני, שהגיעו כמחווה ליודק'ה פלד, אחיו הצעיר של יאיר, שפיקד בעבר על היחידה. יודק'ה וגיורא נגרי שהיה חייל של יאיר, הם הכוח המניע מאחורי מפעל ההנצחה ליאיר. זהו מפעל הנצחה נחוש אך צנוע, כיאה למשפחה המעדיפה מעשים על פני מלים.

אל הפסגה הגבוהה בהרי אילת הגיע גם עזריה אלון, חוקר ארץ ישראל שזמן קצר לפני כן ציין את יום הולדתו ה-90. "עוד לפני שהכרנו אישית, כבר ידעתי מיהו", ספד אלון לפלד. "אז לא היתה קיימת עדיין המלה 'כריזמה', אבל זה מה שהיה ליאיר: בקומה, במראה, בדיבור ובכל הופעתו". את דבריו סיים בקול שבור: "שנה לאחר מותו נולד לנו בן. שמו יאיר". ההתרגשות שאחזה באלון, אינה מפתיעה את מכריו של פלד. אם הכרת את יאיר ולו מעט, הם אומרים, לא תוכל לשכוח את דמותו.

הוא נולד ביגור ב-1932, בנם הבכור של שיינדל ופנחס (פינייה) פלד, ממייסדי הקיבוץ. כבר כנער התבלט: תלמיד מצטיין, כריזמטי, יפה תואר, ספורטאי מחונן. מצעירותו נהג לרכוב על אופניים למרחקים ארוכים - מיגור לצפת למשל - והיה סייר מעולה, שהכיר היטב את הארץ. מי שהכירו אותו מספרים גם שהיה נער אחראי, בעל כושר ארגון יוצא דופן, צנוע, ומעל הכל - אנושי. דמות מופת.

בצבא המשיך לבלוט: הוא התגייס לנח"ל בנובמבר 50' והיה החניך המצטיין בקורס מ"כים. מפקדיו, שהתפעלו מיכולותיו, שלחו אותו לקורס קצינים בתפקיד כפול ויוצא דופן: צוער ומדריך. את סיכת הקצונה קיבל עם חניכיו בקורס, שאותו סיים, כמובן, בהצטיינות. השירות בנח"ל איכזב אותו - בחטיבה שזה עתה הוקמה, לא נותר דבר מרוח הפלמ"ח שאותה ציפה למצוא. נקודת אור היתה בת זוגו, מרים לוצ'נסקי מקיבוץ אפיקים, שאותה הכיר בזמן השירות. הם נישאו באוקטובר 54', ויצאו על אוניית משא לירח דבש של אוהלים וקופסאות שימורים בקפריסין.

כשבשירות המילואים הצטיין בקורס מפקדי פלוגות, ביקשו ממנו מפקדיו שיחתום קבע. הם ראו בו חלק משדרת הפיקוד העתידית של צה"ל, אך הקיבוץ התנגד לכך נחרצות, בטענה שעליו להשקיע את כישוריו בבית פנימה. הוא שב למשק והתמנה לרכז החטיבה הצעירה בתנועת הקיבוץ המאוחד. המינוי איפשר ליאיר להפיץ את בשורת אהבת הארץ בקרב אלפי בני הנוער בקיבוצים. במשך שנתיים עבר איש החינוך במשקים והדביק את הנערים בשיגעון הסיירות ואהבת הארץ - מסעות אופניים ממטולה לאילת ו"טיולי שרשרת" שיזם, כשמשאית שלוקחת קבוצה לטיול בשטח, מחזירה לביתם בני נוער מקיבוץ אחר.

בתקופת הרגיעה שלאחר מבצע קדש, ללא פדאיונים ופעולות תגמול, זיהה הרמטכ"ל משה דיין את הצורך בדפוסי פעולה חדשים, כמו חדירות לעומק שטח האויב, פשיטות על מפקדות וניתוק צירים. יאיר נראה לדרגים הבכירים במטה הכללי כאדם הנכון בזמן הנכון. הפעם, הקצינים לא ויתרו, וב-58' התייצבה ביגור פמליה שכללה את מח"ט הצנחנים מנחם אבירם, וסגנו, מוטה גור, במטרה לגייס את יאיר לתפקיד מפקד סיירת הצנחנים. "רצינו להביא אדם ברמתו ובדמותו של יאיר, כדי שנוכל לגבש תורת הפעלה של הסיירת במלחמה סדירה", מסביר אבירם. "יאיר, ביצירתיות שאיפיינה אותו וביכולתו האנליטית, משוחרר מדפוסי פעולות התגמול - היה האיש המתאים".

זה לא היה פשוט. הכלל החמור בתנועה הקיבוצית היה שחבר אינו יוצא לתפקיד, אלא אם הדבר מוצע לו כפניית הקיבוץ, ואילו הקיבוץ הועיד לו תפקיד גדול אחר: מזכיר הקיבוץ, כשהוא רק בן 26. ותיקי יגור זוכרים היטב את אסיפת המשק הסוערת בסוגיה. בדיון השתתפו חברי המשק וקציני הצבא, ואחרון דיבר יאיר. התלבטותו היתה קשה, כך אמר, אך גמלה בו ההחלטה והוא מבקש להתגייס - לא בשל אהבתו להווי הצבא, אלא כדי להכיר ולסייר במקומות חדשים ונידחים בארץ, ולהדריך אחרים בידיעותיו. דבריו הם שהכריעו את הכף. הקיבוץ התיר לפלד להתגייס, אך לשנה אחת בלבד, שבסיומה ישוב ליגור.

תרגילי גמלים

יאיר היה המפקד היחיד של הסיירת לדורותיה, שהגיע מחוץ לחטיבת הצנחנים. "הוא הגיע אלינו ירוק, בלי כנפי צנחן", נזכר רמי דור, שהיה חייל בסיירת. "זה משונה שסרן יגיע לצנחנים בלי כנפי צנחנים", הוא צוחק. ליאיר דווקא היו כנפי צניחה, אך הוא העדיף שלא לענוד אותן כי לא האמין בסמלי סטטוס.

מהר מאוד הבינו החיילים שזה אינו הדבר השונה היחיד ביאיר. בשיחת הפלוגה הראשונה שכינס הוא הדהים את חייליו - מספר הספר "דרך יאיר" מאת יוסף ארגמן - כשתחילה נתן להם את זכות הדיבור. המומים מהדמוקרטיה שניחתה עליהם, החיילים שתקו. הראשון שהתעשת, קבל על המשמעת הנוקשה ועל הגבלת החופשות. פלד הקשיב בשקט. לאחר שסיימו כולם לדבר, קם ואמר: "בעניין החופשות, ייתכן שאני טועה. אחשוב על כך פעם נוספת". זו היתה הפתעה מוחלטת: מ"פ חדש, המודה בטעותו. המתח החל להתפוגג, ופלד הגיע אל שורש העניין: "האחריות לחייו של כל אחד מכם נתונה בידי, ולכן, לא אוכל לקבל את טענותיכם כי אתם פלוגה מאומנת ואין לכם עוד מה ללמוד... מה שמדאיג אותי, זה שלא שמעתי מאף אחד דרישה שבשבתות בהן נישאר בבסיס, נצא לדילוגים בוואדיות ובהרי הנגב. למזמז שבת בבסיס זו ברירה עלובה". בסיירת, כך אמר, יהיו רק המשוגעים לדבר, ולתדהמתם, הוא הודיע שבתוך חמש דקות הם יוצאים איתו לריצה של עשרה קילומטרים.

את הפיקוד על הסיירת, שהוקמה ארבע שנים קודם לכן כהמשך ליחידה 101 של מאיר הר ציון, קיבל פלד מידיו של הרמטכ"ל לעתיד משה לוי, בעת שבסיסה היה בתל נוף. נאמן לרצונו להכיר פינות נידחות בארץ, קבע פלד את האזור שבין ניצנה למכתש רמון כשטח האימונים של הסיירת. יעקב בר-חיים ששירת ביחידה, מספר כי עד שפלד הגיע, לא גיבשה היחידה פעילות הייחודית לה כסיירת. האזור הפראי של גבול ישראל-מצרים, נראה לפלד כמקום המתאים לפיתוח יכולות היחידה. גם הבדואים ידעו כי זהו אזור בעל כללים משלו. פתגם בדואי אומר כי עד באר שבע יש אלוהים ויש חוק, מבאר שבע ועד מכתש רמון - אין חוק אבל יש אלוהים, ובאזור שבו אין חוק ואין אלוהים, כל אחד דואג לעצמו.

גדי מורן, בן קיבוץ יגור וסגנו של יאיר בסיירת, סבור שזו טעות לדבר על יאיר רק במושגים צבאיים. "היה בו מעוף, משהו מאוד אוורירי, עם השראה", הוא אומר. "הוא היה כריזמטי ומודל לחיקוי, עם חוש הומור וצחוק שובה לב. הוא גם היה מוזיקלי, לימד אותנו שירים מתקופת מלחמת העולם השנייה, שירים של הצבא האדום. הקסם שלו היה הטירוף של רומנטיקה ודמיון, ביחד עם חשיבה מעשית. הדוגמה האישית היתה לחם חוקו".

נתן שונרי, שהיה נהגו של יאיר, מספר שפעם אחת, כשחזרו לבסיס, מצאו החיילים על הדלת פתק בכתב ידו: "להתראות ב-12 בלילה בבאר שבע". בלי לחשוב פעמיים, הם עלו על אופניהם ונסעו לבאר שבע. "זו היתה סמכות טבעית של מנהיג שלא עמד בשום קריטריונים רגילים", נזכר שונרי בהתרגשות, "ובאמת, לאחר מותו, הפלוגה התמוטטה. אני לא מדבר רק על העצב והאובדן, אלא על היעדרה של המסגרת הצבאית והדרך שהוא יצר".

פלד הפגין את היצירתיות שלו, כשהכניס גמלים לפעילות הסיירת, מתוך כוונה להשתמש בהם במבצעים בעומק סיני. אם הבדואים יודעים לנצל את כישורי הגמלים, נהג לומר, צריך ללמוד מהם. לאחר שלמד כיצד לשכנע את הדרגים הגבוהים בשיגעונותיו, גייס גם אופניים לסיירת. כשהגיעו 40 זוגות ליחידה, בחטיבה צחקו שהסיירת תיסע בקרוב על קורקינטים, אך פלד ידע מהי מטרתו. הוא תיכנן תרגיל שכלל הגעה למדבר יהודה, קבלת אופניים בהצנחה במישור עמיעז שליד סדום, ורכיבה עד אילת. מורן, שהשתתף בתרגיל הייחודי, מסביר שהיתה לו חשיבות מבצעית: "אם צריך לפעול מאחורי הקווים, צריך לצנוח ולהסתלק במהירות". החיילים למדו לזרוק רימונים תוך כדי נסיעה באופניים ולירות מן המותן, כשיד אחת על הכידון. "מלת המפתח של יאיר היתה 'ניידות'", מוסיף בר-חיים. "באופניים, בג'יפים, בגמלים ובאופנועים - כל דבר שיכול להפוך את הניידות במדבר לקרבית".

יאיר לא הסתפק בפריצת דרכי מחשבה מקובלות, ויזם גם פריצות דרכים ממשיות. הוא שיכנע את אלוף פיקוד דרום, אברהם יפה, לפרוץ דרך מראש זוהר אל ים המלח. לפני הקמת ערד, דרך עפר יחידה לאורך ים המלח קישרה בין עין גדי למדינת ישראל, והיה חשש כי הירדנים יבודדו את הקיבוץ. המצוקים הבלתי-עבירים לאורך הציר לא הרתיעו את פלד, שבחר בתוואי מעלה יעלים, ויחד עם חייליו פרץ את הדרך במכושים וחומרי נפץ. לאחר שלושה ימים, המצוק נוצח. כיום, מגיעה הדרך מצפון למלונות ים המלח. "פריצות הדרך היו חוויה יוצאת מן הכלל", נזכר שונרי. "יאיר הבין בגיאולוגיה וניווט לפי שכבות הסלע, לא ראיתי דבר כזה. הוא ידע היכן יש סכנה שהסלע יישבר והיכן ניתן לפרוץ בבטחה".

לאחר מכן, מימש יאיר רעיון נוסף שלו, פריצת ציר לאורך גבול מצרים. הוא גייס את אחיו יודק'ה, והשאיל לו את ג'יפ המ"פ כדי שישכנע בני נוער מכל הארץ בחשיבות המעשה. כעבור שבוע, שב יודק'ה עם 60 בני נוער מהקיבוצים, שהצטרפו ביולי 59' לחיילי הסיירת. בשלושה ימי עבודה חמים וקשים, הדרך נפרצה. בני הנוער הרוויחו ביושר את יום הכיף המובטח באילת, ויאיר שיגר מברק למפקדו: "הדרך נפרצה, נמצאים באילת, לכולם שלום". גדי מורן, שלאחר הרצח מונה לזמן קצר למפקד הסיירת, הנציח את זכרו של יאיר בפריצת דרך אל הר שגיא. ביום השלושים לנופלו, שינה האלוף יפה את שמו של מעלה יעלים ל"מעלה יאיר", והקים גלעד בראשו. לימים, קרא לדרך שנפרצה לאורך גבול סיני, "דרך יאיר".

שתי שורות של עקבות

באותו לילה גורלי בספטמבר 59', אבד הקשר עם יאיר זמן קצר לפני סיום תרגיל בניווט, שאליו יצא לבדו. הוא לא הגיע לנקודת המפגש בביר חפיר שבנחל ניצנה, ופקודיו החלו לחשוש: יאיר מעולם לא טעה בניווט. החיפושים נמשכו כל הלילה. בשעות הבוקר, מצא אותו הרס"פ חגי הרפז, ירוי בחמישה כדורים מתת-מקלע קרל גוסטב. "הגעתי לנחל סרפד בתשע בבוקר וראיתי אותו שוכב, ללא הנשק", משחזר הרפז. "זו היתה הפתעה קשה. אהבנו אותו מאוד". הרפז מיהר לדווח לפיקוד דרום ולסגנו של יאיר, מורן.

המומים ונרעשים, התקבצו בשטח אנשי הממשל הצבאי, מטה החטיבה ואנשי משטרה. במרחק של ארבעים צעדים מגופתו של פלד, גילה הגשש, מתחת לשיח, תרמיל של 9 מילימטר: ממקום מחבואם, ירו הרוצחים את הכדור הראשון והקטלני. הם לקחו את נשקו האישי של יאיר (תת-מקלע עוזי), שני רימונים, משקפת שדה, מכשיר קשר ותעודות, ועזבו באטיות את המקום. הגשש גילה שתי שורות של עקבות: האחת של נעלי גומי, שאותן נהגו לנעול הסיירים המצרים, והשנייה של סנדלי בדואים.

לתהייה איך קרה שיאיר האחראי צעד לבדו בנתיב הברחות מסוכן, עונה מורן כי "בדרך כלל הלכנו יחד, אבל באותו יום הושאלתי לתרגיל בכרמל. זה היה מקובל ללכת לבד, גם אם תקנות הצבא קובעות שלא. המחשבה שצריך לקרות משהו מיוחד, היא הדבר החריג". הוא מספר כי לאחר הרצח חש תחושת אשמה מסוימת, "אבל בעיקר הרגשה של מזל רע. בתרבות שלנו כבני יגור, היתה תחושה שהארץ היא ביתנו. היינו תמימים והרגשנו מלכי הארץ, מגשימים דבר חשוב, חוד החנית של העם היהודי, ולמה שלערבים יהיה משהו נגדנו? אך התרבויות שונות באופן מהותי. אפילו יאיר החריף ובעל החושים, לא שיער עד כמה הוא רחוק מלהעריך את המצב לאשורו, במרחבים הפתוחים, שבהם אין חוק ואין סדר. אם רק היינו יודעים שיש מסורת של חיכוך בין סיירת שקד לבדואים על רקע חסימת נתיבי ההברחה... יכול להיות שהרצח היה מקרי לחלוטין, ואולי זו היתה סגירת חשבון עם סיירת שקד, שהיו שליטי הנגב. לא יודע".

מרים, אשה יפה ועדינה, זוכרת היטב את הרגע שבו הודיעו לה שאהובה נרצח. הודיעו והלכו, כך היה מקובל אז. היא שהתה בחדרם הקטן ברחובות, לבדה בחודשי הריון ראשונים. בשלושה אוטובוסים נסעה צפונה ליגור, כדי להתכנס עם בני המשפחה - הוריו של יאיר, אחיותיו ואחיו - רוחיק, יודק'ה ואיה.

"השתלטה עלי הרגשה מצמיתה", אמרה מרים בערב לציון יום הולדתו של יאיר בינואר 77'. "חיי היום-יום הפכו לאבסורד. היה צורך בכמעט שני עשורים, כדי שאבין ואודה שהיישות הרוחנית נותרה לחיות למרות אינותה". כעת היא מספרת שרגע נוסף חקוק בה, חודשיים לאחר הירצחו של יאיר, כשהשקיפה מחלון מפעל בקיבוץ אל בית הקברות. בחוץ ירד גשם כבד, ואת תחושתה אז, היא אומרת, מיטיב לתאר שירו של יהודה עמיחי, "גשם בשדה הקרב": "גשם יורד על פני רעי/ על פני רעי החיים אשר/ מכסים ראשיהם בשמיכה/ ועל פני רעי המתים/ אשר אינם מכסים עוד".

הוריו של יאיר שקעו ביגון עמוק, שממנו לא התאוששו מעולם, וב-70' נפטרו בזה אחרי זה. אחותו, איה הדרי, היטיבה לתאר את המופנמות של בני המשפחה בטקס באוקטובר שעבר: "רק עכשיו, 50 שנה אחרי, הצלחתי לכתוב דברים שהיו קבורים במעמקי. הדיבור על יאיר היה רב, הדיבור על תחושותינו היה זעום, כי אם מדברים - בוכים, ולא ראיתי מעולם מישהו מבני משפחתנו הקרובה בוכה. המסר לי, הקטנה, היה ברור: הלב שבור, אבל הדמעות זולגות פנימה. אנחנו - מתמודדים. כל כך הרבה כאב יש בארץ הזאת... ואיזה אבא יכולת להיות".

בהמשך, נישאה אלמנתו מרים לרפי איתן, כיום יועץ ראש הממשלה לענייני גמלאים, ומי שהיה יו"ר מפלגת הגמלאים ושר בממשלת אולמרט, ובאותם ימים איש מוסד שהופקד על לכידתו של אדולף אייכמן בארגנטינה. יעל, בתו של יאיר, נולדה מספר חודשים לאחר מותו. איתן אימץ וגידל אותה במסירות.

עבריין לא נודע

החקירה המשטרתית בעקבות רצח יאיר פלד היתה אינטנסיבית, קצרה, ולא הובילה לתוצאות ממשיות: הרצח לא פוענח והרוצחים לא נתפסו. פתיחת תיק החקירה, 50 שנה אחרי שנסגר תחת הנימוק "עבריין לא נודע", לא היתה מובנת מאליה. חודשים ארוכים נבדק התיק בקפדנות על ידי אגף החקירות במשטרה, שבחן השלכות אפשריות של פרסומו, עד אשר אישר לאחרונה את פתיחתו לעיון הציבור בגנזך המדינה, בגילוי שמותיהם של שני החשודים העיקריים ברצח.

המסמכים בתיק מלמדים כי הערפל סביב נסיבות הרצח נוצר כבר ברגעים הראשונים, לא מעט בגלל שיתוף פעולה בעייתי מצד הצבא, שהעביר למשטרה את החומר שאסף, רק כחודש לאחר הרצח. חוקרי המשטרה לא הסתירו את הביקורת שלהם על כך. בסיכום פגישה שנערכה ב-29.10.59 בין קצינים בכירים בצבא ובמשטרה, אמר ממלא מקום ראש אגף החקירות במשטרה, נצ"מ יהודה פראג, כי "מובן מאליו, שאין זה לטובת החקירה, כאשר היא נמסרת למשטרה באיחור כה רב, כאשר נעשו דברים שאין להשיבם, ולא נעשו דברים שכבר אין אפשרות לעשותם". האלוף יפה הסכים שהיתה זו "השתלשלות מקרית של הדברים, שיש להצטער עליה".

החוקרים הצליחו לבסס חשד לגבי זהות הרוצחים, אולם לא הצליחו לאסוף מספיק ראיות להעמדתם לדין. במסמך מסכם של החקירה מ-10.10.59, כחודש לאחר הרצח, כותב מפקד נפת הנגב במשטרה, ומי שהפך לימים למפכ"ל, רפ"ק חיים תבורי, כי שבוע לאחר הרצח נעצרו שמונה בדואים תושבי הר הנגב, כחשודים ברצח או כקשורים אליו. על סמך עדותם של שני עדי מפתח, הגיעו החוקרים לחשד כי הרוצחים הם עליאן סאלם אל-עתאיקה - שעל פי העדויות שנמצאו בתיק החקירה, העביר לאחר הרצח את אוהלי משפחתו אל תוך סיני - ועוואד אבו-מוענם, שהוחזק בידי המשטרה, אך הכחיש כל קשר לרצח. חוקר המשטרה התרשם כי עוואד "מאוד פרימיטיבי, אולם אינו טיפש. לאחר שנכח כי הוא מסתבך, החליט ויהי מה כי הוא מתרחק ממקום הסכנה... יש לקחת בחשבון שתגובותיו הן של פרא ועלולות לנבוע כתוצאה מפחד. לכן, אין לקבוע בשלב זה בוודאות כי יש לו חלק ברצח".

שני עדי המפתח סיפרו לחוקרים שעוואד ועליאן נראו ביום הרצח באוהלם, כשעליאן חמוש ברובה קרל גוסטב. לדבריהם, בשעות אחר הצהריים יצאו השניים, וכעבור שלושה ימים שב עוואד מסיני כשברשותו מימייה ותרמיל גב צבאי. עוואד סיפר כי "בנוכחותו, רצח עליאן את הקצין היהודי". עצור נוסף סיפר כי פגש ילד, רועה צאן בן חמש, שסיפר לו כי אחיו ואדם בשם עליאן אל-עתאיקה "הרגו יהודי ולקחו ממנו רובה, תרמיל גב ומשקפת שדה". הנחקר הוסיף כי שמע "שעליאן עובד עם שלטונות מצרים. הוא רווק כבן 25, נמוך קומה, בעל גוף מלא, אין לו שפם, עיניו גדולות ושחורות".

למרות שהעדויות השונות הצטלבו אלו עם אלו, החוקרים לא יכלו לקבוע באופן חד-משמעי כי עוואד ועליאן הם הרוצחים: עד המפתח הראשון חזר בו מעדותו, בטענה שאמר את הדברים לאחר 15 שעות ללא אוכל ושתייה; על עדת המפתח השנייה נכתב כי דבריה סותרים ומעורפלים, וכי שמיעתה לקויה, ולכן ספק אם הבינה שיחות שאליהן היא מתייחסת, אך לא כוונו אליה; תבורי הוסיף, כי יש להתייחס בזהירות רבה לכל החומר שנאסף, משום שרוב העדויות מובילות לאותו מקור, שהיה מסוכסך עם שני החשודים ברצח.

בהמשך, המליץ תבורי להודיע למושל הצבאי כי אין למשטרה עוד עניין בשמונת העצורים, שהוחזקו במעצר במשך כחודשיים. ביוני 60' סיכם תבורי כי "לדעתי נעשו כל הפעולות האפשריות לגילוי העבריינים בתיק זה, ומאחר שלא נראה לי סיכוי אפשרי לגלותם על ידי פעולה שיטתית נוספת, הנני ממליץ לסגור את התיק כעבריין לא נודע".

אולם מעדויות של קצינים ולוחמים מהתקופה, עולה כי הפרשה היתה רחוקה מלהסתיים.

הוחלט מה שהוחלט

המשטרה אולי לא ידעה לקבוע מי הרוצח, אך הקצין ששירת באותה עת בתפקיד בכיר בפיקוד דרום, זיהה היטב את השם עליאן סאלם אל-עתאיקה. בסלון ביתו, למחרת שיחת הטלפון המפתיעה שבה ביקש למסור לבני משפחת פלד כי רוצחי יאיר אינם בין החיים, הוא ידע לומר באופן חד משמעי, כי אל-עתאיקה הוא אחד משני האנשים שחוסלו על ידי חיילי צה"ל.

מדבריו ל"הארץ" עולה, כי בזמן שהמשטרה הגיעה למבוי סתום בחקירה, בשטח התרחשו התפתחויות דרמטיות, הרחק מאור הזרקורים, ללא כל תיעוד. בשקט ובתמציתיות שב הקצין וקבע: "שני הרוצחים לא נשארו בחיים. הרגו אותם אלמונים שאינם קשורים למשפחה, לבני הקיבוץ או לסיירת הצנחנים". הוא הוסיף כי הדבר התרחש באוקטובר או בנובמבר 59'.

"היה ברור שאם החשודים ברצח יגיעו למשפט, הם מקסימום יילכו למאסר. היה צריך לדבר בשפתם, שיהיה ברור שהם עברו כאן את הגבול ושרצח קצין לא מקובל עלינו בשום צורה", אמר. "הסראחינים, שהם פלג של שבט אל-עזאזמה, הסגירו אותם. הרוצחים דיברו מרצונם, והודו במעשה. הם לא חששו לדבר כי כנראה בדרך להסגרתם, פיתו אותם והבטיחו להם שהם מגיעים לעשות סולחה או הסדר כלשהו".

הקצין הבכיר מספר כי השניים הובאו אליו בטרם נכנסו לחקירה. "אף אחד לא תיעד את מה שהם אמרו, אבל שמעתי אותם. הם אמרו שהמניע לרצח היה שוד: הם ארבו ליאיר בשביל הציוד. זו היתה הזדמנות בשבילם, כי הוא היה לבד, במדי צנחנים ועם עוזי. הם אמרו שלא התכוונו להרוג, חשבו שרק יפצעו אותו". בתום החקירה, מספר הקצין לשעבר, הוחלט כי השניים (את שמו של החשוד השני לא זכר), יוצאו להורג. הם נלקחו למדבר, שם ירו בהם. לדבריו, לאחר מכן דווח לו כי המשימה בוצעה "במאה אחוזים".

הקצין לשעבר מסביר, כי בני השבט הסכימו להסגיר את השניים "כי הם רצו להגן על השבט שלהם. הם ידעו שאם לא יעשו זאת, ירדפו אותם במשך שנים עד שימצאו את הרוצחים. אמרנו להם: 'תסגירו את הרוצחים, ולא נצטרך לגרש אתכם'. בני השבט יצאו מורווחים, כי אותו חלק ששיתף פעולה, כמאה איש, עברו לאזור דימונה, קיבלו תעודות זהות כחולות והצטרפו לאל-עזאזמה. האחרים גורשו לסיני. למעשה, עד 66', הר הנגב היה נקי מבדואים".

גם מורן זוכר את שמו של עליאן אל-עתאיקה. "זה בדיוק השם שמסרו לי בפיקוד דרום בסמוך לרצח. אחרי כן, לא דובר עוד בשם הזה", הוא אומר. "בהחלט מסתדר לי שאל-עתאיקה היה אחד החשודים ברצח. בשנות ה-60 המוקדמות התחילו להגיע השמועות על סופם של רוצחיו של יאיר פלד, וכאן נכנסה סיירת שקד לתמונה עם השם אבו-בנדק, שכפי הנראה לא שייך לעניין" (ראו מסגרת).

עדותו של הקצין הבכיר תואמת ברוחה ובחלק מהעובדות המתוארות, עדויות נוספות שהגיעו למוסף "הארץ". מאחורי אחת מהן עומד קצין בפיקוד דרום בתקופה, שהיה מקורב מאוד לבדואים, וגם הוא ביקש שלא להזדהות בשמו. לדבריו, ידוע לו שהרוצחים אינם בחיים, ושבזמנו, לא היה כל טעם לערב את המשטרה, כדי שלא ייערך משפט. "הוחלט מה שהוחלט וירו בהם", אמר. עם זאת, אותו קצין נוקב בשם של אדם אחר שחוסל, ולטענתו השניים כלל לא הוסגרו על ידי הבדואים. לטענתו, קצינים בכירים בגופי הביטחון ידעו על החיסול.

לוחם ששירת באזור, סיפר ל"הארץ" כי כשבוע לאחר הרצח, תוכננה פעולת תגמול במקום מושבם של בני שבט סראחין, אך הפעולה בוטלה. "היינו מאוד מאוכזבים, כי היינו צעירים וחמים", מספר הלוחם. "ביררתי למה הפעולה בוטלה, ואמרו לי שהדבר נסגר עם בני השבט, שאחראים להסגיר את הרוצחים".

במדבר, שמועות נפוצות עם הרוח, וביום חם במאהל מדרום לבאר שבע, מספר אחד מבני שבט אל-עזאזמה, כי שמע על חיסול החשודים ברצח. הוא בן יותר מ-70, וכשחום היום מתקרב ל-40 מעלות צלסיוס, הוא יושב בצל על מזרן, מציע תה, ומפליג בעברית משובחת בזיכרונותיו מהתקופה שבה שיתף פעולה עם הממשל הצבאי. את שמות הרוצחים הוא אינו יודע או מזהה, אבל את יאיר דווקא הכיר, "אדם טוב ויוצא דופן", אמר עליו. הוא הוסיף כי ידוע לו שרוצחיו אינם בחיים. "אנשים קיבלו אישור לנקום את נקמתו של יאיר פלד, זה בטוח, ואני לא יודע מי האנשים שנקמו", הוא אומר במבוכה.

הוא מצטרף לסברה שהמניע לרצח לא היה לאומני, אלא לצורך שוד. "(יאיר) הלך לטייל ויש אנשים ששונאים את היהודים ואין להם תעודות (זהות) כמו לנו. אצל הבדואים, פעם, היו הורגים בן-אדם אפילו בשביל כאפייה", הוא מסביר. "והוא היה במדים ואולי הם רצו את הנשק. הרגו אותו, ככה, סתם".

לתפוס את הבארות

החיסול לא היה התשלום היחיד של בני הסראחינים - פלג של שבט אל-עזאזמה - על הרצח. מיד אחרי הרצח גורשו מאות מבני השבט. יומיים לאחר מותו של יאיר, הורה אלוף הפיקוד יפה על "מבצע הגר" - פרפראזה אירונית על שילוחם של הגר וישמעאל למדבר על ידי אברהם אבינו - במטרה לגרש את הסראחינים מהר הנגב. יפה לא הסתיר זאת: "אני עצמי גירשתי את שבט אל-עזאזמה לאחר הרצח", אמר בראיון ל"הארץ" ב-77', כשהיה ראש רשות שמורות הטבע. חוקר תרבות הבדואים, ד"ר יצחק ביילי, נזכר שב-68' שאל את יפה לגבי הגירוש, "ויפה ענה לי, שמכיוון שהם רצו מזמן להיפטר מאל-עזאזמה, הוא ניצל את העיתוי של רצח יאיר פלד, כדי לתת פקודה להוציא את כולם".

זה היה המשכה של מדיניות ישראלית שהחלה כבר לאחר 48', של הגבלת הבדואים וגירושם מגבולות ישראל. ערב הקמת המדינה, היו בנגב בין 70 ל-100 אלף בדואים. חלקם שיתפו פעולה עם הכוחות היהודיים, כגששים ובמתן אספקה. עם סיום מלחמת העצמאות, נותרו בנגב 13 אלף בדואים בלבד, שאולצו לעבור לשטחי הסייג - המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע - במה שמכונה "הגירוש הפנימי". ב-54' הם קיבלו אזרחות ישראלית. במהלך שנות ה-50 היו כמה גירושים של בדואים אל מחוץ לנגב. "רוב בני אל-עזאזמה תוחמו בשטח הסייג", מסביר ד"ר ביילי, "ואילו הסראחינים נשארו דרומית להר הנגב וקשה היה להגיע אליהם. הם היו קוץ בעיני הצבא והמדינה".

למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להרחיקם, כ-1,500 מבני הסראחינים נותרו לשבת בהר הנגב. "הסראחינים הנם גוף עוין למדינה. הם עסקו בהברחות, שוד ורצח, חבלה וריגול... אין כמעט ביניהם כאלה המשתפים עמנו פעולה", נכתב בסקירה של פיקוד הדרום המופיעה בתיק החקירה המשטרתי. על כן, הומלץ לאתר את בני שבט ולהזהירם כי מי שיקיים מגע עם האויב, אוהלו יישרף והוא יגורש אל מעבר לגבול.

בישיבת ממשלה ב-7 באוקטובר 59', העיר ראש הממשלה דוד בן גוריון: "אני רוצה להוסיף איזה דבר למה שסיפרתי על רב סרן פלד שנרצח: בערך היה ידוע איזה שבט רצחו, או חצי שבט בדואי, אלה הם שבטי בדואים, שעברו לצד שלנו, חזרו ובאו שוב. ביקשנו מהם שיודו מי עשה זאת. חלק מהשבט הבטיח לשתף פעולה והחלק השני לא הבטיח לשתף פעולה. את החלק שלא הבטיח לשתף פעולה, גירשו. החלק השני מסר איש אחד, שאמרו עליו שהוא הרוצח והוא נמסר למשטרה. במשטרה הוא מכחיש דבר זה". בהמשך הסביר בן גוריון כי מדובר בסראחינים.

"הגירוש היה מאוד פשוט", מספר כיום מח"ט הצנחנים לשעבר, מנחם אבירם. "החיילים השתלטו על מקורות המים, ועקב כך, עברו הסראחינים למצרים. מדובר על בין כמה מאות לאלפיים איש. חשוב להבין שחטיבת הצנחנים לא עסקה בהרג, לא מדובר היה בגירוש עם טנקים וכלי נשק. אצל הבדואים, שמועות פושטות מהר מאוד. לכן, הם פחדו מפעולת תגמול שלנו לאחר הרצח, ורובם ברחו".

במסמכי פיקוד דרום ואגף מבצעים המצויים בארכיון צה"ל, נכתב בנובמבר 1960: "אחרי רצח סרן יאיר פלד ז"ל בספטמבר 59' טוהר שטח הר הנגב במבצע הגר". המבצע, כך נכתב, בוצע בין 18 ל-24 בחודש, וגורשו בו לסיני כ-400-450 בדואים, "אשר מקרבם יצאו הרוצחים". השאר ברחו "והתפזרו בסביבה כתוצאה מיראה שאחזה בהם לאחר הרצח". כ-700-750 בדואים מתושבי הר הנגב הועברו על ידי צה"ל לשטחי הסייג ועבדה, וכ-200 ברחו לירדן, לאחר שנסתמו בארות המים. בהמשך נכתב: "כידוע, נהרגו על ידי כוחותינו שלושה בדואים באזור בארות עודד ב-19.9.59". לאחר סיומו הרשמי של הגירוש, הציב צה"ל מארבים למניעת חזרתם לנגב.

"יומיים אחרי שיאיר נרצח, ניתנה הוראה של אלוף הפיקוד אברהם יפה להוציא את כל הבדואים של סיני שנמצאים בשטח ישראל ללא רשות וללא תעודת זהות ישראלית", נזכר אלון גלילי, שהיה רס"פ פלוגה ג' בגדוד 890 של הצנחנים, ולימים עמד בראש הסיירת הירוקה. "הטכניקה היתה לתפוס את מקורות המים, כשההוראה המפורשת היתה שנשים וילדים שותים כמה שהם רוצים אך לא לוקחים עמם מים, ואילו גברים וצאן לא שותים. הטענה שבדואים נהרגו בגירוש, היא אגדה. ידוע לי רק על בדואי אחד ויחיד, זקן מופלג, שמת מבהלה".

עדויות אחרות דווקא מעידות על כך שכמה בדואים נהרגו בגירוש. "היינו בני 18 על כל מה שמשתמע מזה", מספר לוחם שהשתתף בגירוש. "אברהם יפה נתן לנו מטוס פייפר שהיה מאתר בדואים ומכוון אותנו לגרש אותם. הם קיבלו אולטימטום - או שיסגירו את הרוצחים או שיגורשו. עשינו מרדף אחרי השבט וגירשנו אותם לסיני. התלהבנו ועברנו גם לשבט אחר. שם, במהלך המרדף, היו להם שלושה הרוגים. הבדואים הזמינו את אנשי האו"ם שיבואו לראות את ההרוגים. לא רצינו שיראו את הגופות, וכשהאו"ם הגיע, עשינו מפולת עפר ועם לבנת חבלה פוצצנו אותה. הגופות עפו לכל עבר. שמנו גדר תיל עם שלט: 'שטח אש', וכשהם באו עם הג'יפ הלבן, ירינו גבוה והם הסתובבו וברחו. כך הסתיימה הפרשה". לוחם אחר זוכר כי כמה בדואים נהרגו ממארב בעת ששבו להחזיר כלי עבודה חקלאיים למחסניהם.

לוחם צעיר נוסף אינו זוכר הרוגים, אך מוסיף כי "מה שאני זוכר שעשינו, ואסור היה, זה לשפוך נפט לתוך בארות המים. הבדואים התגברו על זה, כי הנפט צף למעלה, אבל בימים ההם ובאווירה ההיא, המעשה נראה לנו טבעי. לא היה, למיטב ידיעתי, מישהו שהתקומם על כך, אבל עוד בתקופת השירות הצבאי כבר היו בי הרהורי חרטה".

"ברגע האמת, התביישתי", נזכר משתתף נוסף, שעדיין לא היה אז בשירות צבאי, אך לימים הפך לסמג"ד. "אספו אותנו ב'שושו', ולא אמרו לנו במה מדובר, אבל הסבירו לנו שאנחנו חלק מנבחרת שנשלחת למשימה בעקבות רצח יאיר פלד, והתמלאתי גאווה. לא היו איתנו אנשי צבא בכלל, ציידו אותנו במכונית אזרחית, טנדר, ג'ריקנים של סולר, סימנו לנו על מפות בורות מים והציעו לשפוך חצי ג'ריקן לבור המים.

"אחרי הבור הראשון, כשהבנתי את המשימה התפלצתית, הפסקתי. הדבר הזה מלווה אותי והוא כתם בחיי. אני זוכר שכעסו עלי ועל עוד בחורה כי לא המשכנו במשימה, ונפגעתי כשמישהו אמר: "תשאירו אותם כאן, אוהבי בדואים שכמוהם'. היינו חלק מדור 'יורים ובוכים', שנקרע בין הנאמנות לחברים למחויבות לערכי המוסר. אני לא יודע מי הגה את רעיון זיהום הבור בסולר, ואני גם לא בטוח שניתנה פקודה מפורשת. זה דבר מוכר בצבא, שנקרא: האינטואיציה של העברת הפקודה שלא נאמרה".

הגירוש שבוצע בעקבות רצח יאיר פלד, היה האחרון בסדרת גירושי שנות ה-50. ד"ר זאב זיוון, מהחטיבה לצבא וביטחון באוניברסיטת בן גוריון, אומר כי "לגירוש שאחרי הרצח הייתי קורא פעולת גמול, והיא סיימה תקופה. לא גיליתי במחקר שערכתי על יחסי ישראל והבדואים אירוע דומה של גירוש לאחר 59': הגבולות נסגרו, והבדואים קיבלו עליהם את השלטון. זה היה העשור השקט - עד 67'". גם עבור הבדואים, הגירוש היה אחת מנקודות הציון המכריעות במערכת הקשרים שלהם עם הממסד. עופר הרטוב, בעלי חאן בארותיים שעל גבול מצרים ומרצה בנושאי הבדואים בנגב, אומר כי "הסיפור של יאיר הוא בהחלט אבן דרך, כי הגירוש שינה את המפה הדמוגרפית בנגב. מ-49' ועד 59', האזור היה מערב פרוע, וכל זה הסתיים בעקבות הרצח. הוחלט להשתמש ברצח כמנוף להוצאת האוכלוסייה האזרחית הבדואית מהשטח המפורז. זו לא היתה אוכלוסייה עוינת, אבל גם לא אוהדת. מתוך היכרות עם התרבות הבדואית, אני מבין שהם קיבלו עליהם את דין הגירוש, כעונש שכביכול 'מגיע להם'. לא שומעים מהם טענות כלפי המדינה".

מאז אירועי ספטמבר 59', שני סיפורי זיכרון התפתחו זה לצד זה, שני סיפורים לאומיים, סותרים ומשלימים. האחד סיפור חייו של יאיר פלד - על הקמתה של מדינה ברוח, בכוח ובאהבת אדם; והשני, סיפור מותו - על מדינה שאינה בוחלת באמצעים נגד מי שנתפס כמאיים על זהותה וקיומה, ועל השדים ששבים ועולים מעברה. הסיפור האחד נצרב בלבם של היהודים, מופת שמחנכים לאורו, והשני בתודעתם של הבדואים, מהו גבול כוחם ומיהו השליט בשטח.

בסוף שנות ה-80, כשניהל ביחד עם אריה לובה אליאב את כפר הנוער בניצנה, יזם ד"ר זיוון טיול אופניים לנערי הפנימייה, בדרך שפרץ יאיר לאורך גבול מצרים. באחד הטיולים בתחילת שנות ה-90, מצאו הנערים מתחת ללוח המתכת בגלעד לזכרו של יאיר בנחל סרפד, פתק מרגש כתוב בכתב יד, מתאריך 21.9.90:

"ביקור לאחר יותר משלושים שנה.

המבקר - נצור המראה. ולו ישרה עליך מעט מן הנפש אשר הגיעה כאן עד חידלון".*

לבד בהר הירוק

הפזמונאי והמשורר יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, הכיר היטב את יאיר, שהיה מבוגר ממנו בשבע שנים. "פעולות התנועה והטיולים נחרתו חזק בזיכרוני. יאיר היה אדם מאוד מאופק וסמכותי, מנהיג", הוא מספר. "הוא לא דיבר הרבה, כל מלה שלו היתה שקולה, ומבחינתנו - פקודה. פעם יצאנו לטיול לילי בכרמל, בלילה בלי ירח. היינו בני 11 או 12, והלכנו בשקט בסבך. יאיר עבר לסוף הטור ובכל דקה וחצי בערך נגע בכתפו של ההולך האחרון, וביקש ממנו שיפרוש מהטור לכיוון המחצבה. זה היה מסע מפחיד במטרה לחזק את אומץ הלב. ברור שהיום זה לא מקובל, אבל זו היתה תקופה אחרת. יאיר היה אגדה, דמות שלא רואים היום - גם שכל ישר וגם גישה אנושית לחבר'ה. הלכנו אחריו באש ובמים".

חופשה בעונש

נתן שונרי, פקודו של יאיר בסיירת, מספר שהעונש המקובל שהטיל יאיר פלד על חייליו היה חופשה בבית. "היום זה נשמע מצחיק, אבל עבורנו זה היה עונש נורא. פעלנו מתוך 'ראש גדול', ולא מתוך פקודות". עדו לבנה, ששירת גם הוא תחת יאיר, נזכר בהתרגשות: "התקופה הקצרה שלי עם הבחור המדהים הזה היתה חוויה לכל החיים. הוא יצר אווירה מיוחדת, שכמעט לא התאימה לרוח הצבאית, אלא לחברת נוער בקיבוץ. כשסיפרתי על העונשים החינוכיים שנתן - לצאת לחופשה בת שבוע כדי לחשוב על מה שעשית - אנשים לא מאמינים שהעונש הזה עבד. והוא עבד. הרגשנו כאילו ששולחים אותנו לשבוע מעצר".

כשרב סרן עמי, כיום מפקד סיירת הצנחנים, נשאל על העונש של שבוע התאווררות בבית, הוא צוחק עוד בטרם מסתיימת השאלה. "גם כיום העונש עוד מוזכר ביחידה. לפעמים, אחד המילואימניקים מציע לי לשלוח חייל לשבוע הביתה. הוא מבטיח לי שהחייל 'יחזור פיקס'. אבל זו לא התקופה, ומבחינת החייל מדובר בפרס, לא בעונש".

גמלים, אופניים ואופנועים כבר לא משמשים את הסיירת, אבל את סיפורו של יאיר, מכיר עמי היטב דרך חדר המורשת היחידתי, שמנציח מפקד נוסף של היחידה - רס"ן איתן בלחסן, שנהרג בלבנון ב-99', בדיוק 40 שנה לאחר שפלד נרצח.

גרסת שקד

על פי אחד הסיפורים העיקשים שהסתובבו מאז סוף שנות ה-60, רוצחו של פלד היה סעיד אבן-בנדק, מבריח משבט אל-עזאזמה שזוהה גם כאחראי על טבח מעלה עקרבים ב-54'. אבן-בנדק חוסל בנובמבר 68' בתום מרדף של סיירת שקד, לאחר שחדר עם אמצעי לחימה מסיני לנגב. בספר "שקד לנצח" שכתב שלמה ולדמן, מסופר כי אבן-בנדק חוסל על ידי סגן מפקד הסיירת, אלי מלמד, שאף תיאר את האירוע למוסף "הארץ". מנגד, טוען ניסן שירן ששירת בשקד, כי מי שהרג את אבן-בנדק היה דווקא עמוס ירקוני, מפקדה האגדי של סיירת שקד.

כך או כך, כלל לא ברור מדוע רצח פלד מיוחס לאבן-בנדק. בדיקה בארכיון צה"ל לא העלתה ממצאים התומכים בכך, וגם בידיעות שפורסמו בעיתונים "דבר" ו"מעריב" לאחר התקרית, הוא מתואר אך ורק כראש החוליה שביצעה את הטבח במעלה עקרבים. גם מלמד אינו יודע לומר מדוע נטען שאבן-בנדק הוא הרוצח. ייתכן, כי חשבונות יוקרה בין שתי הסיירות שפעלו בגבול מצרים, הביאו למלחמת הגרסאות.

פחד המבריחים

אחד ממעריציו העכשוויים של יאיר פלד הוא אל"מ אודי בן מוחה, עד לא מכבר מפקד חטיבת חברון. לסיפורו של פלד הוא התוודע לפני כארבע שנים, כשהקים את חטיבת שגיא המוצבת על גבול מצרים. "באחת משיחותי עם הבדואים בנגב", הוא מספר, "הם הזכירו את 'קבר א-דאבט', קבר הקצין. מתברר, שזה שם קוד סודי של מבריחים למקום מפגש בשטח. שאלתי את מפקד האוגדה בזמנו, עימאד פארס, למה הכוונה, והוא הסביר לי שזוהי האנדרטה במקום הירצחו של יאיר פלד. הפכתי עולמות כדי להבין מה היה שם. את הרמזים קיבלתי מהמבריחים. עד היום הם פוחדים מהשם הזה, הס מלהזכיר. 'הקצין' הם קוראים לו. מבחינתם, מדובר באיום, כי הם פוחדים שיום אחד מישהו ינקום את מותו".

בן מוחה, שמגדיר את עצמו "פריק" של ספרות והיסטוריה צבאית, החל לקרוא על עלילותיו של פלד, והוא מתקשה להסתיר את התרגשותו. "אנשי המדבר הם אנשים מיוחדים. יאיר הוא דמות נערצת, קודם כל מחנך. האהבה שלו לשטח, הביטחון העצמי והשקט הנפשי, וגם החוכמה, התעוזה לחשוב אחרת, המקוריות. הוא כל מה שאפשר לבקש מאדם בישראל. הסיפור שלו מרתק ומרגש עד דמעות".

את ספרו של יעקב בר-חיים, "מסע הגמלים המעופפים", על שילוב הגמלים בפעילות הסיירת תחת פיקודו של יאיר, חילק בר-מוחה לכל מפקדי חטיבת שגיא. "הספר הפך לדגל בחטיבה. חברים אומרים לי: 'אתה גולנצ'יק, איך לקחת על עצמך להנציח צנחן?' אבל אי אפשר לשרת בנגב מבלי להכיר את דמותו של יאיר. נחל סרפד הוא אחד המקומות היפים בארץ, ערוץ ואדי מטריף. לא הרבה אנשים מגיעים לשם, רק המבריחים, כי זה קרוב לגבול. עצי האלה והאלון הופכים אדומים בשלכת. המפגש בין נחל סרפד לנחל עיירים, שקרוי קודקוד אגנים, הוא גן עדן".



יאיר פלד. יצא לקורס קצינים בתפקיד כפול של צוער ומדריך


יאיר ומרים. היתה בחודשי הריונה הראשונים בעת שנרצח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו