בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשובתי למכתב הגלוי של אריק גלסנר נגדי ב"עין השביעית"

אריק גלסנר לא הצליח להיות חלק מסיפור ההצלחה של "תרבות וספרות", במקום זאת הוא מפרסם את הטור שלו כדי לאותת "קוקו, אני כאן. אולי תפטרו את בני ציפר ותשימו אותי במקומו"

2תגובות

לפי המסורת, אלוהים יושב וכותב בספר החיים או בספר המתים את שמותינו בין ראש השנה ליום כיפור, או, לפי הספרדים, עד סוף חג הסוכות. לשם כך, אנשים אמורים להיות נחמדים בתקופה זו ולבקש סליחה זה מזה, כדי לבלבל את אלוהים שיחשוב שהם היו נחמדים כל השנה. אבל אני, שעיצבנתי אנשים כל השנה עם הבלוג שלי וכל מיני דברים אחרים שאני כותב, לא מוכן לתעתע באלוהים, ועל כן אני לא מעמיד פנים גם בתקופת הימים הנוראים, שאני אחר ממה שאני. לא רק שאני לא מוכן לבקש סליחה מאף אחד, אלא שאני מתכוון עכשיו לגמור את החשבון עם אדם שהציק לי בזמן האחרון, ושאלוהים ישפוט מי הצודק בין שנינו.

המציק הזה הוא אריק גלסנר שאתם, קוראי היקרים, שואלים ודאי את עצמכם מיהו בכלל. ובכן, אריק גלסנר הוא מה שקוראים "מבקר ספרות", שבתקופה מסוימת בעבר כתב ב"הארץ" וגם הציע לי, בתור עורך "תרבות וספרות" מאמר אחד או שניים מפרי עטו, וכבר אז הבנתי שיש לי עסק עם אדם שיש לו המון מה לומר, והמון מרץ וזעם, אבל לא יודע לבטא את עצמו בצורה מסודרת, וכדי להבין מה הוא רוצה לומר צריך קודם לערוך את דבריו, לקצר אותם, לעבד ולשכתב, ואז אולי, כשמתוך אלף מלים נשארות שלוש מאות, יוצא משהו סביר.

ובכן, כמו שקורה פעמים רבות, גלסנר הלה, אחרי שלא הלך לו כאן, ניסה את דרכו במקומות אחרים, ולבסוף מצא את הנישה שלו, מין כתב עת מחתרתי יעני, שיוצא לאור בצורת קלסר, ושמכיוון שאף אחד לא מגיע אל הפרסום הזה, נתן את המאמר שלו, שהתפרסם בקלסר הזה, לפרסום בכתב העת האינטרנטי "העין השביעית", ושם קצת יותר אנשים נחשפו אליו. לא אני, כי אין לי זמן לקרוא כל מה שכל אחד כותב עלי באינטרנט, אבל מישהו אמר לי שהוא קרא עלי משהו ולא בדיוק הבין מה זה ואם זה חיובי או שלילי, ואז אמרתי בלבי: אם לא מבינים אם זה חיובי או שלילי, זה מוכרח להיות טקסט של אריק גלסנר. ואכן, זה היה טקסט של אריק גלסנר.

כי כשמנחם בן תוקף אותי, והוא אכן תוקף אותי לא מעט, אני כמעט תמיד אומר בלבי: "כל הכבוד לו". כי הדברים שהוא כותב תמיד חדים כתער, ואפילו פוצעים לזמן מה. ולמען האמת: אני לא אוטם את אוזני אליהם ולוקח אותם ברצינות. אבל כשקראתי מה שאריק גלסנר כתב עלי ועל המוסף לספרות שאני עורך - ועוד בצורת מכתב גלוי לעורך "הארץ" ולבעליו, ז'אנר עיתונאי פתאטי ולעוס לעייפה על ידי מנחם בן בעבר, עירית לינור ואחרים - לא יכולתי לכבוש פיהוק גדול.

גלסנר חולק לי קודם כל כבוד ג'נטלמני ואומר שאני סופר מעניין וכו', ואז הוא עובר למתקפה על העריכה שלי את המוסף לספרות ועל העובדה שהצהרתי פעם כאן בבלוג שאני שונא את הספרות העברית, או משהו כגון זה. גלסנר האומלל מסתמך על הטקסט ההומוריסטי הזה כדי לפתח את התיזה, שהמוסף "תרבות וספרות" הוא מוסף מתנשא, קולוניאליסטי, שמהלל את תרבות המערב וממעיט בערכה של התרבות הישראלית, וכל השטויות הללו שטוענים נגד המוסף הזה מאז שנוסד, ונגד כל עורכיו, משלונסקי ועד ברונובסקי. המוסף הזה נוסד, אגב, ב-1918 בקהיר בצורת מגזין ושמו "שי של ספרות", ואחר כך הצטרף אליו העיתון "הארץ" כולו, ולא שינה את מגמתו בעצם - לתת לקוראים שי של ספרות - כל ספרות שיכולה להיחשב שי - מדי יום שישי ולא לנסות להאכיל אותו בכוח ספרות מסוימת אחד, נניח ? ספרות עברית.

כשאתה רואה לפניך אדם חסר תחכום, שלא מבין בניואנסים, שאין לו רקע תרבותי משותף לשלי, איך תתחיל להסביר לו, שטובי מבקרי התרבות בארץ ובעולם תמיד שנאו את התרבות של זמנם, לא מפני שהם באמת שנאו אותה, אלא כדי להמריץ ולשפר אותה. קחו לדוגמה את המבקר בה' הידיעה, ברוך קורצווייל, שטען בערך שכל הספרות של זמנו היא "אפס סנוביסטי מנופח" ושהשירה העברית לא שווה פרוטה ועוד כהנה וכהנה. וקחו לדוגמה את גדול המבקרים של גרמניה, מרסל רייך רניצקי, שכשעמד לקבל פרס, עלה על הבימה וצרח שהוא לא רוצה לקבל את הפרס הזה בגלל הזבליות של התרבות הגרמנית של ימינו. או כשקרע פיסית, בטלוויזיה, ספר של גדול הסופרים הגרמנים העכשוויים - גינתר גראס. ובוא נלך אחורה בהיסטוריה - אל סנקה הרומי, שטען שאסור לקרוא ספרים חדשים אלא להסתפק בכתבי הקדמונים, ועוד ועוד ועוד. כלומר, לבוא בטענות אלי ואל המוסף שאני עורך כאילו הם מתנכרים לתרבות העכשווית הוא מעשה של כסילות. כי לאמיתו של דבר אין עוד מוסף שעושה למען הספרות העברית העכשווית יותר מהמוסף הזה. עם תחרות הסיפור הקצר, שמתקיימת בו מדי שנה, למשל: איזה עוד גוף עיתונאי עושה פרויקט כזה, שמביא לגילויים של סופרים חדשים מדי שנה, בלי הרבה רעש וצלצולים?

אני לא אבוא ואמנה - כי זה לא הסגנון שלי - את כל הסופרים, המשוררים, המסאים והמתרגמים שיצאו מכנפי אדרתו של "תרבות וספרות" מאז אני עורכו. אני לא אזכיר כמה סופרים שהעולם הספרותי התייחס אליהם בזלזול או בדישות גמורה, קיבלו את תהילתם הציבורית בזכות המוסף הזה. אני עצמי לא זוכר את השמות של כולם, כל אותם סופרים, משוררים ומתרגמים עצמם יודעים שהם התחילו את דרכם בעולם בעידודי. מה שאני כן יכול להתגאות בו הוא שבניגוד גמור לדבריו של גלסנר, הוא יכול להציץ בגיליונות החגיגיים של ראש השנה ויום הכיפורים האחרונים ולראות מי שלח אלי את יצירותיו: בראש השנה א"ב יהושע. בכיפור עמוס עוז. ולא אני ביקשתי, אלא הם פנו אלי. וזה מראה רק דבר אחד: ש"תרבות וספרות" הוא הטופ שבטופ, הקרם דה לה קרם של הפרסומים הספרותיים בארץ, ושהיוקרה הזאת שהוא נהנה ממנה באה בדיוק על שום שהוא מאוד מאוד סלקטיבי, וכל סופר או משורר יודע שאם משהו שלו מתפרסם במוסף "תרבות וספרות", סימן שזה באמת טוב.

זה מה שמוציא כנראה את אריק גלסנר מדעתו. קודם כל העובדה שהוא לא הצליח להיות חלק מסיפור ההצלחה של "תרבות וספרות", אלא נאלץ לפרסם את דבריו בכל מיני מקומות נידחים. לכן הוא כתב לפי דעתי את מה שכתב: כדי לאותת: "קוקו, אני כאן, אולי תפטרו את בני ציפר ותשימו אותי במקומו להיות עורך". מה שעוד מוציא אולי את גלסנר מדעתו זה שבשעה שכולם מתלוננים בייאוש שהספרות נעשתה ממוסחרת, ושאין יותר מקום שהיחצנות לא כבשה אותו, הנה יש מקום שסותר את כל התלונות האלה, ומוכיח, שכאשר יש כשרון, וכאשר יש בימה שנותנת הערכה לכשרון אמיתי, אפשר לחולל נפלאות בלי עזרה של יחצנות או של כסף רב.

מה שאני מציע לגלסנר הוא פשוט להסתגר שנים אחדות במערה, כמו היירונימוס הקדוש, לקרוא ספרים, ללמוד שפות זרות ולהגיע לרמה תרבותית נאותה. ואז, להקדיש עוד כמה שנים לשיפור יכולת ההבעה שלו וליכולת עריכה של הטקסטים הארוכים והמסורבלים שהוא עצמו כותב. וכשייצא מן המערה אני כבר לבטח לא אהיה כאן, והוא יוכל להגשים את מועמדותו לעריכת המוסף לספרות של "הארץ", ויהיה אולי אפשר לבחון את מועמדותו בחיוב.

בפוסט הבא אכתוב על הפרופסורים הנכבדים שהתקיפו אותי ברשת בגין פוסט של הערצה לברלין שהתפרסם כמאמר בכתב העת של הייקים, "יקינתון". להתראות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו