בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם המאיירת וסופרת הילדים, רינת הופר, תצליח גם עם ספרים למבוגרים?

"חנן הגנן" " קיפודה עם מזוודה" ו"איילת מטיילת" כבר זיכו את המאיירת וסופרת הילדים רינת הופר בתואר המחייב "מרים ילן שטקליס של הדור החדש". אבל הספר החדש למבוגרים שהיא מוציאה מאיר נקודות אחרות בחייה. למשל, השאלה הזאם היא באמת מעניינת, או התחושה שהעולם מתקיים מעל לראשה, ממש כמו המטבעות שנפלו עליה כשנסעה באוטובוס בילדותה

תגובות

לצורך הכתבה הזאת התבקשה המאיירת וסופרת הילדים רינת הופר לצייר דיוקן עצמי שלה. היא עשתה את זה בסגנון ספרה החדש "טמונות" (זמורה-ביתן), הראשון שלה המיועד למבוגרים, עם הרבה פרטים, סמלים ורמזים על עצמה, ובקו המזוהה אתה - קו מינימליסטי שמצייר דמויות בפרופיל, ידיים מרובעות, בצבעוניות רכה של צבעי מים בכתום, ירוק, טורקיז וורוד, ועם הדמויות המלוות אותה מספר לספר, החתול הישן למשל.

אבל קשה לראות את הדמיון בין האשה במציאות ובת דמותה המצוירת. הופר, 44, ציירה את עצמה כאשה שמנה ובשלה, למרות שהיא אשה קטנה, רזה ובעלת מראה של ילדה, כולל נמשים על הלחיים. "גם הבת שלי אמרה לי את זה", היא אומרת. "אולי זאת משאת נפש שלי. אני חושבת שהרבה אנשים נמוכים רוצים שיתייחסו אליהם קצת יותר בהתאם לגילם. יש לי זיכרון ילדות מאוד ברור, שאני נוסעת באוטובוסים בתל אביב, והנהג מעביר את העודף לאנשים מאחור, ממש מעל הראש שלי, והמטבעות נופלים לי כמו גשם על הראש. התחושה הזאת, שדברים מתרחשים לי מעל הראש, קיימת עד היום, ואני לא אוהבת את זה. נוטים בטעות להתייחס אלייך בשל המראה הזה כאל ילדונת תמימה, וזה לא ככה. זה לא שאני איזו חיה טורפת, אבל אני לא תמימה".

עוד בדיוקן, כפי שאפשר לראות בדף הבא, נפתחת דלת אל המעיים שלה, שהם מבוך המוביל אל לבה. "רציתי שאיור דומה, החושף את המעיים, יופיע על שער הספר", היא אומרת, "אבל בהוצאה העדיפו שלא. בסוף הוא לא נכנס לספר בכלל". על החלון באיור מונחים לב ומוח בצנצנות, אבל האברים אינם משומרים כמו במעבדה, אלא מצמיחים שורשים מלמטה וצמחייה מלמעלה, "כמו שהורי היו מצמיחים דברים מגרעינים של אבוקדו פעם", היא אומרת. האברים הפנימיים הם למעשה הדבקות של איורים רפואיים ישנים, שבמשך השנים אספה לעצמה. מתוכם צומחים איוריה שלה, גם הם נעשו בסגנונה המוכר (למשל, בספר "מפלצת סגולה" [זמורה-ביתן, ככל ספריה]).

דרך חלון נוסף, בצד השני של ראשה, מבצבצים בית ועץ. זה נראה קצת כמו האזור הכפרי שבו היא גרה בגדרה, אלא שהמציאות כמובן פחות ציורית, וגגות הרעפים האלה, "התלושים ולא קשורים לכלום", כדבריה, גם הם נראים אחרת במציאות. עוד יש באיור עין מתבוננת (מתוך משקף שאוחז בעל חיים הנראה כמו ציפור אך יש לו רגליים וכנפי פרפר), סרגל מעוגל, עיפרון, דפים וספר, המלמדים על עיסוקה.

לפני כחמש שנים, לקראת צאת ספרה "אותיות במיץ שטויות", נפגשנו לשיחה בביתה. היא אמרה אז שהיא מצרה על "ההיצמדות הרווחת למלה הכתובה". בספרה "חנן הגנן" למשל, הסיפור הגדול קורה בתמונות. בספר, שזכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ע"ש בן יצחק בשנת 2004, חנן מוכר לכל ילד פירות בצבע מסוים ובתמורה מקבל אסימון וצבע, הצובע את אחד מפריטי הלבוש שלו. בתחילת הדרך הוא לבוש כולו בגוני אפור, ולאט לאט כובעו נצבע בחום (כשהוא מוכר ערמון, חרוב ותמר), חולצתו נבצעת באדום (תות, פטל, רימון ודובדבן), וכן הלאה. לבסוף הגנן נהפך לליצן, שמלהטט באסימונים שקיבל.

"רציתי להראות דרך התמונות מיהו מורה טוב", הסבירה אז. "מישהו שנותן, אבל גם מקבל. הנתינה הופכת אותו לאדם טוב ומאושר יותר, מאפרורי לצבעוני". ואולם, סיפרה בתחושת החמצה, "איש לא שם לב לסיפור הזה בתמונות. כולם עסוקים בקריאת המלים".

אולי בשל כך, בספרה החדש, "טמונות", ששמו מלמד כי בתמונות טמון משהו, היא ויתרה כמעט לגמרי על המלים. הספר כולל 65 איורים ממוספרים, שלכל אחד שם שהוא צירוף שגור כלשהו, ובמקום טקסט שורות ריקות, כאילו מחכות שימלאו אותן. "לטוב ולרע, ספר, היום, הוא לא כזה קדוש כמו פעם", אומרת הופר בראיון. "לכן, אם מישהו רוצה לקשקש או לכתוב בספר, שיעשה את זה. גם בכמה מספרי הילדים שלי יש הנחיה במקומות מסוימים לגזור או לקפל, זה לא מפריע לי, להיפך, זה מרגש אותי".

האחריות על המשתמש

"ילדים בגיל הרך קוראים תמונות", אמרה בזמנו. "לימוד קריאה הוא במידה מסוימת סוף פסוק לקריאה מהסוג הזה. המבוגרים מקולקלים לגמרי. קוראים רק את המלים. מי שלמדו עיצוב, רגישים לסמלים ולאיקונות גרפיים. הם ינסו לקלף את השכבות, לחזור למקום שבו לא בהכרח תמונה מפרשת מלה". בספר החדש היא נותנת למבוגרים עוד צ'אנס. היא אמנם קילפה את השכבות, אך בנתה את האיורים מחדש ברבדים. רבים מהאיורים האלה קיימים אצלה במגירה, המתפקעת מרעיונות, כבר 15 שנה.

"בעיקרון אני אוהבת ספרי ילדים. יש בהם נעילה מאד הרמטית בין מלים לתמונות. הפעם ניסיתי לעשות PICTURE BOOK למבוגרים. ילדים טובים בלפענח את שפת הספר. הראיתי לילדים שלי ולאחרים. יש להם היכולת לחוות שפה חזותית. הם פחות נעולים על המלה". היא מקווה שהמבוגרים יביאו אתם לספר את הידע, עולם האסוציאציות והעומק שלהם להבנת הטמונות.

"הנוסע המתמיד", האיור הראשון בספר, "היה בהתחלה רק על הגבר", היא אומרת. "אחר כך חשבתי על זה בהקשר הרחב של זוגיות, שהיא עצמה מסע לחיים. נסיעה משותפת תמידית. הוא סוחב אותה והיא אותו". הופר נשואה לבעלה הפיסיקאי זה 17 שנה. לזוג שלושה ילדים, בני 8, 11 ו-14. ב"שחרור האשה", הסוודר של הגבר בציור נפרם ונהפך למין גלגל הצלה של האישה, אבל גם למשהו שכובל אותה. "כל דבר שעושים מגיב אליך חזרה, הרבה דברים הם סיבוביים. היא פורמת את הקשר, והוא מחזיק את החוט, לו יש קצה החוט לפתור את התעלומה שלהם", היא מסבירה.

הנטייה הטבעית שלה היא למרובה ולקולאז', והיא עושה שימוש בהם בספר. ההשפעה של המאייר האמריקאי סאול סטיינברג ניכרת בשילוב הסגנונות האיוריים ובאמירה הקריקטורית, והיא מודה בזה. בציור מספר 11 נראה אדם בוגר על רקע עירוני, פוגש ציור של איש-קו. האיור נקרא "חבר ילדות". "אופי של קו יכול לספר סיפור יותר גדול", היא אומרת. "היום האיור השחור-לבן כמעט ולא קיים כאופציה לציור ספרי ילדים, למרות שבעיני זה הרובד הראשון שאני מדברת בו. הצבע מתווסף אחר כך". באיור הזה, הילד מפעם - אולי הגבר בילדותו בכלל - נראה כציור בקווים גסים, ביד לא בוטחת של ילד.

ברבים מהאיורים יש זוגות, וכן מפגשים של בוגר מול ילד. ב"חילופי עונות" נראות אשה סתווית המצמיחה מתוך ראשה עצים עירומים ומולה ילדה אביבית האוחזת בעציץ חמנייה, או שמא את החמה עצמה. כך גם ב"מפגש עגלות", שבו חולפים במרכול תינוק המנמנם בעגלה מול גבר ישן בכיסא גלגלים. ב"קשרי משפחה", איור החביב על הופר במיוחד, שתי ידיים צומחות מן האדמה ומשחקות "סבתא סורגת", אותו משחק ילדים של פעם, ואחד החוטים נהפך לנדנדה שאשה בוגרת מנדנדת בה אשה צעירה יותר. ב"נוסטלגיה" נראית אשה יושבת מול מחשב ומדברת בטלפון, כשלצדה ילדה משחקת בכלי מטבח ישנים מעץ.

"הצעיר הוא ישן והמבוגר הוא חדש", מסבירה הופר. "הכל מנגן על ילדות ובגרות, וילדות היא תמיד עבר של מישהו, שום דבר לא מגיע לילד ללא התיווך של המבוגר, ולכן כל דבר הוא הנוסטלגיה של הבוגר". היא גם ביקשה לצחוק למה שנחשב היום לסגנון: "האם הלכה וקנתה את הישן, מעץ שאפילו כשהיא היתה ילדה לא שיחקה בכלים כאלה. זה יותר יקר ונחשב ליותר טוב. למה צעצועים מעץ הם יותר טובים מפלסטיק, כי כרתו יערות בשביל לייצר אותם?". זה מתקשר אצלה לדיון שלם, המטריד אותה: "האינטרס הגלובלי הוא שתמיד נרגיש אשמים", היא אומרת. "המטרה הסופית היא לגרום לך לקנות עוד ועוד. היום דברים מכילים את הדבר והיפוכו, זה מבלבל. זה משאיר את כל האחריות על המשתמש. הרבה אנשים אומרים דברים הפוכים לגמרי על אותו איור, גם במקרה זה אפשר לומר שהאחריות להבנת האיורים היא על המשתמש".

ספרות זולה

הופר נולדה ב1966- בחולון ולמדה בתיכון לאמנויות תלמה ילין. כשהיתה בת 16 היה לה מדור ב"מעריב לנוער" שנקרא "פינת רינת", בו פירסמה קטעים קצרים של שיר ואיור, שנוצרו יחד מלכתחילה. בשירותה הצבאי שימשה מאיירת ומעצבת גרפית ב"במחנה". אחר כך עבדה כמאיירת עצמאית. היא איירה ספרי ילדים רבים, כמו ספרה הראשון של שירה גפן, "פעם הים היה מרק". בהמשך החליטה לייחד את רוב זמנה לספריה שלה. מאז הוציאה את "איילת מטיילת", נהיו ספריה לרבי מכר ("חנן הגנן", "מפלצת סגולה", "אותיות במיץ שטויות", "קיפודה עם מזוודה"). היא אף הוכתרה במדורי הספרות בתואר המחייב "מרים ילן שטקליס של הדור החדש".

בתחילת דרכה עבדה לפי מודל קלאסי שבו הכתיבה קדמה לאיור. "בספר הראשון שלי, קודם הגשתי את הטקסטים בכתב יד, ואחרי שאלה התקבלו איירתי את השירים", היא מספרת. "בספרים הבאים הבנתי שאני לא צריכה הפרדת רשויות. אני מתעניינת בעולם שבין המלים לתמונות". לדבריה, "לפני עשר שנים הראיתי את זה לכל מיני הוצאות והן לא רצו להוציא את זה, ?לא בבית ספרנו', אמרו לי". כיום, מעמדה מבוססת בעולם של ספרות הילדים, בו היא נחשבת הצלחה מסחרית וביקורתית, ואהובה על קוראיה, גדולים כקטנים, יוציאו ספרים שלה גם אם אינם נופלים לקטגוריה ברורה. "טוב להיות בשלב מסוים בקריירה שנותנים בך אמון", היא אומרת. וכך יוצא הספר הזה שלה, שקשה לתייג אותו. אם מתייגים אותו, הוא עלול להתפרש כספר מתנה - ז'אנר שאינו מצליח במיוחד בחנויות הספרים - אף על פי שזה רק ספר שמתחזה לספר מתנה", היא אומרת.

היא מספרת ש"חשבתי שכבר לא ייצא מזה משהו לעולם, כי יש ספרים שמאבדים את המומנטום שלהם. פתאום לפני קצת יותר משנה הבנתי שזהו, אני מתעסקת בזה ועוזבת את זה יותר מדי פעמים. כל הזמן זה מתחיל מתחיל מתחיל ולא נגמר, אולי אחרי עשרים פעם שמתחילים במשהו צריך סוף סוף לגמור עם זה".

"התלבטתי אם לחלק את האיורים לנושאים", היא מספרת על תהליך העבודה. "אולי עוד אעשה את זה בספרים הבאים בסגנון הזה, אבל כעת החלטתי שלא לעשות את זה. הבת שלי אמרה לי משהו ששיכנע אותי, שאם אחלק לנושאים, בעצם אגלה לאנשים מה יש באיור, ?הם אמורים לגלות את זה לבד', היא אמרה. כל העוקץ יוצא. אם אני מראה את האיור של ?פריחה מאוחרת' ואומרת ?זה איור על זיקנה', הרי שהגבלתי אותו".

לדבריה, היא לא שוקלת שיקולים מסחריים מן הטעם הפשוט ש"אני לא יכולה לצפות איזה ספר יצליח. אני עושה את מה שאני עושה, וזהו. אין לי הסבר למה ספר אחד שלי מצליח יותר מאחר, נגיד ?מפלצת סגולה' קצת פחות מ'חנן הגנן'. יש כל מיני כללים מטומטמים, שאנשים קונים לגיל הרך יותר סיפורים ופחות שירים. התהליך הוא, כמו בדברים אחרים, שבהתחלה לא יודעים איך הדברים פועלים, אחר כך קצת יודעים, ואחרי שיודעים, השלב הבא הוא לשים על זה פס. במיוחד שאין באמת נוסחה, רק רוצים לדמיין שהיא קיימת. בסופו של דבר, מה שחשוב הוא רק מה שיש ליוצר להגיד. כי למה שיקנו את זה? חוץ מחלב ולחם, רוב הדברים שמוצעים למכירה לא באמת צריך אותם. מה שחשוב זה מה שאני צריכה, ואני צריכה לעשות את זה".

"במחשבה שנייה", היא אומרת, "בזמן האחרון, אנשים חושבים שמאחר שמשלמים לסופר שקל על ספר, אז לא משנה אם הם יקנו אותו. אז לא - זה משנה, ושיקנו!" אין בדבריה, היא מבקשת לחדד, התנגדות למבצעים על ספרים. "הנימה על הסופרים המסכנים מקוממת אותי. אנחנו לא עובדי ציבור, כל אחד עובד לעצמו. לא אוהבת את היחס של רחמים והערצה", היא מבהירה. היא גם לא כל כך אוהבת את התיוג של סופרת. "אני מעדיפה את ההגדרה באנגלית - writer - אני בן אדם שכותב. אני לא אוהבת את האחריות הזאת. אני לא יודעת כלום יותר מאחרים. מאוס בעיני כל היחס לכסף. זאת שוב הסתכלות מעל הראש שלנו, שלי.

"אני גם לא מבינה את החיבור בין הספר לכותב. הרבה פעמים אומרים לי בהוצאה שאנשים רוצים להכיר אותי, ואני באמת לא מבינה את זה. למה צריך להכיר את כולם? חברה טובה שלי אומרת שאני בכלל לא מעניינת, מה שאני עושה הוא מעניין. מה הקישור הזה שאנשים עושים. זה לא מעייף אותם? יש כל כך הרבה אנשים להעריץ ולהתעניין בהם, אז עכשיו גם בי?

"מבחינתי הספר צריך להיות נגיש, ולא ספר אמנות שנמכר ב200- שקל. אם ניתנת לי הבחירה, אז אני מעדיפה את זה. תמיד את הבחירה הזולה, שיותר אנשים יקנו את זה בפחות כסף. יש לי חיבה לתקשורת המונים, תרבות פופולרית. המסרים של ספרות חודרים לקפה ההפוך שלנו. אני גם מאמינה באבולוציה של דברים. יגיעו לאיזו רוויה ואז מי שישרוד ייצא מזה מחוזק".

אולי את פשוט בן אדם אופטימי מטבעך? "אולי. יש בספר איור של 'חצי הכוס המלאה'. אני תופשת את האופטימיות הזאת כלא לפחד משינויים. היום, בגלל קצב ההשתנות המואץ של דברים, כולם נבהלים. כל הזמן משווים את הילדים של היום לילדים של פעם. הנה את רואה, אני גם קצת חוטאת בזה, עם הדברים שאמרתי קודם על איורים של שחור-לבן, אבל אני משתמשת בצבע. לא רק שאני לא חושבת שזה שהדור הולך ופוחת, אלא שאני רואה שהרבה דברים נשארו כפי שהיו.

"אני אופטימית כי אני מרגישה שהסביבה היום צריכה יותר תכנים, ואני, כיוצרת, רוצה לספק אותם. אנשים יוצרים רוצים שיחלבו אותם. אין לי חיים אם אני לא מייצרת את הדברים האלה. זאת הרגשה טובה שלוקחים ממני את זה, משחררים אותי מזה".

היצירה שלה לילדים מעולם לא היתה קשורה לעובדה שהיא אם, "יצרתי לילדים לפני שהיו לי ילדים", היא אומרת. לפיכך, גם הספר החדש לא קשור לזה שהילדים שלה גדלו. "בראש שלי אין ממש הפרדה בין מבוגרים לילדים", היא מסבירה. "האיורים החדשים מיועדים למבוגרים, אבל אם ילד בן חמש נתקל בהם, לא קורה כלום. אין בהם שום דבר בוטה או מיני, או אלים. אני נתקלת בכל מיני קומיקס או נובלות גרפיות עם תכנים מיניים מאוד בוטים וזה מפריע לי.

"אחד הדברים החשובים בספר, כל ספר, הוא האינטימיות. אתה יכול להיות בצבא עם המפקד הכי מעצבן מעליך, אבל אתה קורא את קורט וונגוט וזאת חוויה שהיא רק שלך. זה לא משהו שכולם ראו ביחד ב'כוכב נולד'". היא מרגישה שיצרה אינטימיות עם קוראיה. "לפעמים הקוראים מכירים אותי יותר מכל מי שנמצא בסביבה שלי. אני בית חרושת של אדם אחד. כך אני אוהבת את זה ונראה לי שגם הקוראים מרגישים שזה ?בא ממטבחה של רינת הופר'. מזהים את זה אתי. הנחמה שלי היא שלכן אנשים גם יסלחו לי. יסלחו לי שאולי בעמוד 30 משהו לא מצויר כל כך טוב, ובכלל שיסלחו".



''אנשים יוצרים רוצים שיחלבו אותם. אין לי חיים אם אני לא מייצרת את הדברים האלה. זאת הרגשה טובה שלוקחים ממני את זה, משחררים אותי מזה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו