דימיטרי שומסקי | בחזרה לציונות כתנועת שחרור - דעות - הארץ

דימיטרי שומסקי | בחזרה לציונות כתנועת שחרור

איך לגרום ליהודים בישראל להסכים לחלוקת הארץ, בלא לערער על זכותם עליה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גם אלה בינינו התולים את כישלונות העבר של שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים בהעדרו של שותף פלסטיני אמין, מוכרחים להודות שחלקים ניכרים בציבור היהודי-הישראלי אינם תומכים ברעיון חלוקת הארץ, לאו דווקא בשל חוסר אמון בצד הפלסטיני, אלא מפני שאינם יכולים להזדהות עם אחת הסיסמאות המרכזיות של מחנה השלום הישראלי - "די לכיבוש!"

סיסמה זאת קוראת תיגר על הלגיטימיות של ההשתלטות הישראלית על שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה ב-1967. ואולם, בעוד שההשתלטות אינה לגיטימית בעיני הקהילה הבינלאומית, לא כן הדבר במונחיה הבסיסיים של הציונות. בתל אביב כבחברון, הריבונות הלאומית היהודית מבוססת על אותו עיקרון יסוד של האידיאולוגיה הציונית, לפיו ארץ ישראל היא המולדת ההיסטורית של עם ישראל.

לא ייפלא אפוא, שלא רק המתנחלים - עוד שעיר לעזאזל בצד ה"אין-פרטנר" הפלסטיני, בעיני רבים מקרב חסידי חלוקת הארץ - אלא גם היהודים הישראלים הציוניים בהשקפת עולמם, שמעולם לא חצו את הקו הירוק, עשויים לראות בערעור על הלגיטימיות של הריבונות הלאומית היהודית בחברון, איום של ממש על הקיום הלאומי היהודי בתל אביב.

האם בכל זאת אפשר להנחיל את רעיון החלוקה המחודשת של הריבונות בארץ-ישראל/ פלסטין, לציבור הציוני בתחומי הקו הירוק ומעבר לו, שאינו מסכים עקרונית לדה-לגיטימציה של הריבונות היהודית בחלק כלשהו של ארץ ישראל? האם ניתן לעשות זאת שלא על בסיס טיעון דמוגרפי גזעני ופרימיטיבי, לפיו הציונות פירושה כמה שפחות ערבים, אלא מתוך זיקה לערכים הקיומיים העמוקים מניסיון העבר של התנועה הלאומית הציונית?

חרף עמידתה העקרונית על זכותו של הלאום היהודי להחזיק בארץ ישראל, הציונות מעולם לא ראתה את עצמה כתנועת השחרור של ארץ ישראל, אלא מעל לכל כתנועת השחרור של עם ישראל. עוד לפני שנאחזה בארץ, יצאה הציונות חוצץ נגד הדיכוי הלאומי של היהודים באשר הם. בהתאם לכך היא ניסחה את רעיון הריבונות היהודית, בראש ובראשונה כשלטון היהודים על היהודים, ושללה את יחסי המרות בין לאום אחד למשנהו.

במשך מרבית שנות קיומה של התנועה הציונית, תפישת האי-השתלטות על לאום אחר גברה בעיניה על עיקרון הזכות על הארץ. זאת, מבלי לערער על עצם הלגיטימיות הבסיסית של זכות זאת, אך מתוך המודעות לכך שמימושה, תוך הפרת עקרון האי-השתלטות על עם אחר, עלול לפגוע בעקרון חירות הלאומים בכלל, ובעקיפין ובטווח הארוך, בחירותו של הלאום היהודי בפרט.

אפילו זאב ז'בוטינסקי, שדבק ללא פשרות בשלמותה של ארץ ישראל, היה מוכן לשלם בעבור זאת את המחיר בדמותו של משטר הדמוקרטיה הרב-לאומית במדינה העתידית, שיבטיח אוטונומיה לאומית-פוליטית רחבה ביותר לקיבוץ הלאומי הערבי במדינה, לרבות הזכות לבחור לעצמו אסיפת נבחרים לאומית משלו ולמנות גוף לאומי מבצע, ובלבד שיישמר עקרון החירות הלאומית של ה"אחר".

במשך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל הלכה והתהפכה הקערה על פיה. בדומה לרוב מדינות הלאום שהוקמו מחדש במרחב הבתר-מלחמתי לאחר 1945, לעתים תוך חיקוי גלוי של הרטוריקה שלהן, אימצה הציונות, במקום אתוס תנועת השחרור של העם הנרדף, את אתוס גאולת הארץ כמטרה בפני עצמה - גם אם מימושה של מטרה זאת חתר יותר ויותר תחת התשתית הקיומית העמוקה של הריבונות הלאומית היהודית: הערך האוניוורסלי של חירות הלאום.

ערך זה ננטש כליל לטובת מימוש הזכות על הארץ - לגיטימית ללא ספק מבחינת הציונות ההיסטורית, אך נחותה לאין ערוך ביחס לאותו הערך מבחינת אותה ציונות. כדי לתקן מעוות זה, אין לתקוף את הלגיטימיות של זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל - דבר הפוגע שלא לצורך ברגשות הלאומיים של יהודים ישראלים רבים. יש להחזיר ללב לבה של הציונות את אחד מנכסי צאן ברזל האבודים שלה כתנועה הלאומית שהוליד העם הגולה והנרדף בהיסטוריה - את עיקרון האי-השתלטות על "אישיותו" הלאומית הקולקטיבית של עם כלשהו.

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ