אנא רוץ אלי, מוות, רוץ! "התופת", מזמור יג - ספרים - הארץ

אנא רוץ אלי, מוות, רוץ! "התופת", מזמור יג

מסעם של דנטה וורגיליוס במעגל השביעי של התופת. פרק מתוך "הקומדיה האלוהית" לדנטה, בתרגומו החדש של יואב רינון. הערות: לואיזה פרטי-קואומו ויואב רינון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נסוס לצד השני עוד לא הגיע

כשאנו התחלנו ללכת על פני חרשה

שאף סמון של שביל בה לא הופיע.

לא עלוה ירקה, אלא צבע כהה גדושה;

ענפים לא ישרים, מעותים, עם פקעות;

לא פרות היו, אלא קוצים שרעל בם פשה.

עשבים כה קשים וכה סבוכים אין לראות

בין צ'צ'ינה לקורנטו, באזורן

של חיות-בר שמקומות מעבדים שונאות.

כאן מקננות הרפיות (וטנופן נורא),

בגינן גזע טרויה מהסטרופדים הדר

עם בשורה רעה על נזק שעוד יארע.

כנפיהן רחבות, של אדם - פנים וצואר,

ברגליהן טפרים, על בטנן הגדולה - נוצות;

על העצים מקוננות שיר-קינה מוזר.

"בטרם תמשי? ותכנס עוד,

דע שאתה במדור השני" מורי שלי

הטוב החל לומר "ובו תמשי? להיות

עד שתגיע למישור הנורא, החולי.

לכן התבונן היטב; שעינ? תוכל למצא

דברים, שלו שחתי, לא היית מאמין לי."

אני שמעתי מכל צד קריאות יגון פורצות,

א? בזה שאחראי להן לא נתקל מבטי.

לכן עצרתי, כלי אובד עצות.

הוא האמין שהאמנתי - זו אמונתי -

שאנשים שמקומם מאתנו נסתר,

הוציאו, בין הענפים, קולות לא מעטים.

לכן אמר מורי: "אם אתה תגדע

לאחד הצמחים הללו איזו זמורה,

כל מחשבה שיש ל? תקטע.

או אז שלחתי יד קדימה, שתקרע

חטר קטן משיח גדול שופע קוצים,

ו"מדוע תנפץ אותי?" גזעו קרא.

אחרי שנהיה, מדם, לחום שהעצים,

"מדוע זה תתלש אותי? האם חסר אתה

כל רגש אנושי?" הוא שוב מלים הוציא.

"בני-אדם היינו, והפכנו ליבלית עתה.

יד? היתה צריכה להיות רחומה יותר

לו נפש של נחש לנו היתה".

כמו מענף ירק, שאחד מקצותיו בוער

וקצהו השני מטפטף מטה

וחורק בגלל הרוח שלצאת חותר,

כ? מהשבב השבור יצאו בצותא

מלים ודם; לכן הפלתי מהיד,

את הקצה, בעמדי כאיש אחוז בעתה.

"לו קדם לכן הוא יכול היה

לתת אמון, נשמה פגועה", השיב החכם

שלי "בשראה בשירתי כהויה,

לא היה מושיט את ידו בתוכ?;

א? למעש, שעלי מעיק, אותו לכון -

הדבר הבלתי יאמן גרם לכ?.

א? אמר לו מי היית, כ? שירענן

את שמ? - תחת איזו כפרה -

בעולם מעלה, שלשוב אליו לו ינתן."

והגזע: "כה תפתני באמירה

ערבה - לא אוכל לשתק. ואם מלי סבוכות

זו בזו יהיו, אל תראו זאת בחמרה.

אני הוא שהחזקתי את זוג מפתחות

לבו של פרידרי?, וסבובי התיחדו

בעדינות כה גדולה בנעילות ופתיחות,

שהוצאתי כמעט כל איש מתחום סודו;

נאמן הייתי לרמה במשרות,

כ? שהדפק והשנה מזה לי אבדו.

הפרוצה, שלעולם לא מוסרות

עיני זנוניה ממעון קיסר,

מות לכל, ורעה חולה של החצרות,

גרמה שכל נפש נגדי תבער,

והמבערות הבעירו את אוגוסטוס כ?

שכבודים של אשר היו לאבל וצער.

נפשי, מאמינה שבמות ממועקה

של בזיון תנוס - כי בוזה היה רב מאוד -

הפכה אותי למעול לי, איש הצדקה.

שרשיו המוזרים של עץ זה יהיו אות

לשבועתי: לא הפרתי אמונים מעולם

לאדוני, שהיה כה ראוי לכבוד.

ואם מישהו מכם ישוב לעולם,

שיעניק מזור לזכרי, אשר שרוע

עדין מאז מכת הקנאה אותו הפילה".

המתין מעט, ואז: "הואיל והוא בדם שקוע"

אמר לי המשורר "את השעה אל תאבד;

דבר ושאל אותו, אם רצון ב? עוד טבוע".

לכן אני לו: "הוסף אתה לדבר,

ועל מה שתאמין שירצה אותי - שאל;

אני לא אוכל: מחמלה כה רבה לבי כבד".

לכן פתח שוב: "כ? בעבור? האיש יפעל

בנדיבות, באשר למה שדבר? יכמה,

רוח שבוי בצינוק; האם עוד תוכל

לומר לנו כיצד מתקשרת הנשמה

לגזעים עם הבליטות; אנא אמר: אי פעם

תהא מי, שמאברים אלה תתיר עצמה?"

נשף, אפוא, הגזע בחזקה, והשתנה אז

לקול הזה, שלו הרוח אחראית:

"תהא לכם התשובה קצרה וקולעת.

עם התנתקות הנמה האכזרית

מהגוף ממנו היא עצמה את עצמה עקרה,

מינוס משלחה אל השפ? השביעי.

היא נופלת ביער, ומקום לה לא הקרה,

א? שם, היכן שהמקרה מירט אותה,

כאן, כגרעין של כסמין, היא תנבט ותפרח.

לנצן וצמח-בר היא מתרוממת עתה,

וההרפיות, כשהן נזונות על העלים

גורמות לכאב, ולכאב יוצרות מפתח.

נבוא, כאחרות, לגופינו החלולים,

א? לא כדי שמי מהן תעטה אותו שוב:

לא צודק למה שסלק להיות בעלים.

כאן נגרר אותם, ועל פני היער העצוב

יהיו מוטלים הגופים שלנו,

כל אחד - לשיח של צלו כעל ישוב".

עודנו מרכזים בגזע, כי אנו

סברנו שדבר-מה אחר לשונו מבקשת,

כאשר על-ידי רעש הפתענו,

בדומה לאיש, שחש שמתרגשת

על תחנתו פעילות ציד החזיר,

עת ישמע חיות ועלוה מרשרשת.

והנה שנים מהצד השמאלי, זזים

ערמים ושרוטים, וכל סב? הם שברו

ביער בצעדי מנוסתם העזים.

האחד קדימה: "אנא רוץ אלי, מות, רוץ!"

והשני, שדמה שעכובו הוא רב,

קרא: "לנו, לא עד כדי כ? שפרו

רגלי? ליד טופו, במשחק הדו-קרב".

ואחרי שההוא נותר, אולי, בלי נשימה,

מעצמו ומשיח אחד חבילה ברא.

מאחוריהם היער המלא המה

כלבות שחרות, תאוות, וכמו כלבי-ציד

שנחלצו מהשרשרת רצו במהומה.

בזה שהשתטח נעצו שנים,

וקרעו אותו חתיכה חתיכה;

אחר נשאו את הקרעים שכאבו עדין.

או אז לקח אותי מלוי והנחה

בידו לעבר אותו השיח,

שבגין שבריו המדממים לשוא בכה.

"הו יקופו דה סנטו אנדראה" החל משיח

"מה הועלת ל? בעשות? אותי מס??

על חיי? הרעים - מה אשמה בי תטיח?"

ונצב מעליו המורה פתח:

"מי היית, שדבור כואב מוציא

בנשיפה עם דם, דר? חרים רבים כל כ??"

והוא לנו: "הו נשמות, שבואכן עדי

חושף לעיניכן זועה - שתוביש איש הגון -

שכ? הפרידה ממני את עלותי;

אספו אותם למרגלות הגדם העגום.

אני הייתי מהעיר, שבמטביל

המירה את פטרונה הראשון. לכן יגון

אין-קץ באמנותו עליה יפיל.

ואלמלא נותר, במעבר הארנו, עוד

שריד כלשהו ממנו שהעין תכיל,

האזרחים, שהקימוה שוב מן היסוד

מעל האפר שמאטילה נותר,

היו נאלצים לשוא לעבד.

אני לעצמי עשיתי גרדום מבתי".

מזמור י"ג של "התופת" הוא יחידה תימטית וצורנית לכידה, המציגה את המדור השני של המעגל השביעי בגיהנום, הוא היער שבו נענשים האלימים כלפי עצמם וכלפי רכושם, כלומר המתאבדים והפזרנים. הטרצינה הראשונה קושרת בצורה זורמת את הסצינה הנוכחית לזו הקודמת: התרחקות הקנטאור - החוצה חזרה את נחל הדם שבו נענשים האלימים נגד הזולת - חופפת את כניסת שני הצליינים - דנטה וורגיליוס - אל תוך יער, שעד מהרה מתגלה כפראי ועוין במיוחד: ענפים כהים, מעוותים, סבוכים זה בזה לרשת עבה עשויה גדמים דוקרים ורעילים. בסיומו של קרשנדו, שבו הצליין תועה והקורא נותר במתח ובאימה, אנו נבין שהצמחים ביער זה הם נשמות המתאבדים. הם צומצמו לדרגה הנמוכה ביותר של אותם חיים שביקשו לשלול מעצמם, מושרשים ודוממים, ללא ראייה וללא דיבור. הדיבור יכול להשתחרר מתוך נרתיקו היבש והנוקשה של העץ רק עם שבירה של ענף - פציעה שמכאיבה לנשמה - אשר מאפשרת את זרימת הדם ופותחת את הדרך לאוויר.

דנטה עיצב תמונה זו בהתאם לסצינות שונות ב"מטמורפוזות" של המשורר הרומי אובידיוס. אך כפי שקורה לעיתים קרובות בכתיבת דנטה, המיתוס הקלאסי עובר היפוך.

גם כאן, כמו במזמורים רבים של "התופת", דמות היסטורית חולשת על הבימה: פיירו דלה וינייה, שנולד בעיר קאפואה והיה מזכיר ונוטריון ראשי של הקיסר פרידריך השני. הוא הגיע עד למעמד של איש סודו היחיד של הקיסר, אך אז הואשם בנטילת רכוש וכספים ללא רשות, נידון לניקור עיניים ונשלח לכלא. שם, במעין תחושת נקמה מוזרה, התאבד. לנוכח פיירו נתקף דנטה רחמים כה גדולים שאין הוא מצליח לדבר, ולכן ורגיליוס הוא זה שמנהל את הדו-שיח עם הנידון.

נושא השיחה הוא הנאמנות והיושר הפוליטי-מנהלי, וכן חוסר הכרת-התודה שבחוגי אנשי החצר. הגאווה של האיש בעל הכוח הגדול בממלכה מתגלה דווקא בהתאבדות שהוא ביצע כדי לנקום באויביו: אך במקום לטהר את שמו בצורה סטואית, הביאה ההתאבדות את נשמתו לתופת. הן היער התופתי הן מבוכתו של דנטה - שאמנם אינו מאבד כל תקווה ואינו מתעלף, אך בכל זאת אינו מצליח לדבר - קושרים באופן הדוק את המעמד הזה למעמד הראשיתי ולפן הפוליטי של המחבר. היו מפרשים שראו במעמד נבואה על גלותו ואף רמז מעומעם לפיתוי להתאבד שחש דנטה עצמו, כגולה על לא עוול בכפו.

ובכל זאת - כך סבורה ללא ספק הפרשנות בת זמננו - אין זו דמותו של פיירו שיוצרת את אחדות המזמור, אלא היער ודייריו; במיוחד הכוונה היא לאותם ענפים שבורים אשר אחרי ככלות הכל, ובשונה מהנשמות האחרות, לא יוכלו להיכנס לגופם שוב: הם יטלטלו את גופיהם מעמק יהושפט עד ליער ויתלו אותם - עטיפות בשר ריקות - לעצמם. הפרט הוא פארודיה תופתית על עץ יהודה איש קריות - השליח שבגד בישו ותלה את עצמו על עץ - דימוי מעורר אימה של אובדן כל תקווה עלי אדמות.

שורות 7-9, הדימוי, גם הוא על דרך השלילה, מתייחס לאחד הנופים הפראיים ביותר בזמנו של דנטה: הוא המרימה (Maremma), שגבולה הצפוני הוא הנחל צ'צ'ינה (Cecina), באזור טוסקאנה, וגבולה הדרומי בעיר קורנטו (Corneto), היום טארקוויניה שבאזור לאציו.

שורה 10: מקורו של המעמד שנרמז הוא ה"אינאיס", מזמור ג, שורות 209-257, שם מסופר שההארפיות, עופות מפלצתיים שלהם פני נערה, גירשו את איניאס ואנשיו מהאיים הסטרופאדים (היום סטריבאלי) שאליהם הגיעו בנדודיהם. לא זו בלבד שההארפיות טינפו את מזונם של אנשי טרויה בצואתם, אלא שאחת מהן אף ניבאה לאיניאס אסונות ורעב.

שורות 40-44: הדם יוצר קשר סוריאלי עם המלים, כאילו הדם מדבר, או המלים מדממות. בתנ"ך, על פי הפירושים המקובלים, האיסור על אכילת דם החיות ועל שפיכת דם בני-אדם ממקם את נפש החיות ונפש בני האדם בדם (בראשית ט ד-ו, ויקרא יז י-טו, וכו'). כאן הנשמה האנושית משתפכת בדם המדבר.

שורה 58: מוטיב המפתח, המאפשר רק למחזיק בו לפתוח או לסגור את שערי הממלכה, גם הוא תנ"כי, ובתור שכזה איפיין את סגנון לשכות השליטים. כך מוצאים אותו תדיר באיגרות הלטיניות של פייר דלה וינייה. ניקולו איש רוקה, ידיד של פיירו, כותב באחת מאיגרותיו שפיירו, בתור נושא-המפתח (claviger) של הקיסרות, "נועל ואין מי שיפתח, פותח ואין מי שינעל". אבל ברור שהביטוי "זוג המפתחות" מפנה לסמל המזהה את פטרוס הקדוש ושלטון האפיפיור (מתי טז 19). בהתאם למלים שבהן ישו מעניק את מפתחות (claves) ממלכת-השמים לשליחו.

פיירו היה כאמור יועץ וידיד של פרידריך השני, שהיה מוערך מאוד בחייו, ושנאבק ללא פשרות על כך שריבונותו הארצית תכלול גם את רכוש הכנסייה בגבולות ממלכתו; כעת הוא נמצא בתופת, נידון כאתיאיסט וככופר. בזכות שמו, ובזכות מלותיו המזכירות את זוג המפתחות, פיירו מופיע פתאום כמעין אלטר-אגו של השליח. אלטר-אגו פארודי ותופתי, שמזכיר את אותו אדון שהיה בעצמו מעין אלטר-אגו פארודי ותופתי של האל, ואשר בו שם פיירו את כל אמונו.

שורות 70-72: טרצינה זו היא שיאו של הדיבור המליצי של פיירו: בגלל גישת בוז מתנשא כלפי אלה שהביאו אותי לכלא וגרמו לעיוורוני, ומשום שסברתי שהביטוי לגישה רוויית נקמה זו יהיה התאבדות, ביצעתי זאת. ואכן חשבתי שהמעשה יחזיר לי את ההערכה של מי שראה בי בוגד מצד אחד, וימנע ממני את העונש שהקיסר הטיל עלי מצד שני. כך פעלתי נגד הצדק האלוהי ונגדי-אני, אני, שעד לאותו רגע נהגתי בהתאם לצדק. הצהרה זו של פיירו היא מרה ביותר, שכן הוא נחשב כשותף לחוק ומשפט של פרידריך.

שורה 77: ורגיליוס אמר לפיירו שדנטה יחזור לעולם החיים. ביטויו מתאים לעיוורונו. כל נאומו של פיירו הוא דוגמה לנאום הפוליטי והמשפטי גם יחד, בהתאם לכללי הרטוריקה. דבריו הארוכים של המתאבד נבנים דרך פריפרזה רחבה ביותר סביב שם המשפחה שאין אומרים אותו, ושדינו לא להיאמר לנצח. על נשמות אלה קיים כנראה צו-איסור, כי גם האיש האנונימי מפירנצה מגדיר את עצמו דרך פריפרזה כשמבקשים ממנו להזדהות בסוף המזמור.

שורה 80: את השעה אל תאבד: כלומר אל תחמיץ את ההזדמנות שמתאפשרת בזכות הפצע שפתוח עדיין.

שורות 85-87: נוסחת שבועה אדיבה, הבאה להבטיח שפיירו יקבל תמורה לדבריו.

שורה 105: דהיינו, אין זה צודק שהאדם יקבל חזרה את אשר הוא לקח מעצמו. זה גם עיקרון הענישה: האדם התיר לעצמו להפריד בין מה שהאל איחד, לכן שני החלקים יישארו נפרדים לנצח.

שורה 106: כאן נגרור אותם: הפועל שבמקור (strascineremo) מצביע על בוז לגוף, בוז שממשיך גם לאחר המוות, ומבטא פירוד, שלא ניתן יהיה לאחותו, בין הגוף והנשמה גם בתחום הפסיכולוגי. הגוף נגרר על פני הקרקע ומושחת על ידיה, כפי שהיה נהוג לעשות עם גופות שודדים, רודנים, ואויבים לכאורה בלתי-מנוצחים בשעה שסוף סוף נוצחו.

פייטרו די דנטה, בנו של המשורר שכתב את אחד הפירושים הראשונים ל"קומדיה האלוהית", היה הראשון שהזכיר בהקשר זה את שמו של יהודה איש קריות. יהודה התאבד, מחרטה ומייאוש, כשתלה את עצמו על עץ לאחר שבגד בישו. דימוי האדם-העץ קשור באופן הדוק לאוצר הדמיונות הביניימי, ובמיוחד לאוצר ממקור איסלמי מזרחי שהשתרש סביב הים-התיכון במשך המאות ה-12 וה-13. דימוי העץ-המדבר שיגשג במערב במיוחד בזכות יומני המסעות של פתחיה מרטיסבון וכתבי הרמב"ם.

112-114. הדימוי פותח את תמונת הציד התופתי, ציד פארודי מהופך. הציד התופתי היה סוג של חיזיון קדוש שהיה אופייני לתפישה הביניימית ולרגישות שלה, והוא חוזר תדיר אצל דרשנים ומספרי נובלות. הדימוי מחזיר אותנו לדימוי של פתיחת המזמור, ליער המרימה שצדו בו, בין היתר, את חזיר-הבר. הצייד, הממתין בעמדתו, שומע את חיות הפרא מוברחות על-ידי הכלבים, ואת רעש העלווה הנרמסת בריצתן לעברו.

שורה 116: בסצינוגרפיה, תנועת משיחות מכחול הדם, אדומות וארוכות, בגוף השרוטים מחליפה את הדם נוטף מלים מהפצע שדנטה גרם לגזע של פיירו.

שורה 118: כנראה מדובר ב-Arcolano da Squarcia di Ricolfo Maconi, איש סיינה, שעליו מצביעים המפרשים העתיקים, כולל בוקאצ'ו, כמי שפיזר את רכושו. הוא מת ב-1288 במארב שטמנו אנשי ארצו לאנשי סיינה ליד פייוה אל טופו. לדבריה של הדמות לא קודם פועל אמירה, דבר שתורם למהירות ולהתרגשות של הסצנה הדרמתית. המוות שקוראים לו לישועה הוא כנראה המוות השני, הכליה האפוקליפטית, במידה שתותר לנידונים אלה.

שורה 119: מדובר ביאקופו מסנטו אנדריאה (שורה 133), כפר הנמצא בסמוך לפדואה. יאקופו נרצח בפקודת איזילינו מרומאנו ב-1239. גם ביחס אליו הפרשנים העתיקים מתארים מעשי פזרנות מטורפת.

שורות 120-121: יאקופו, שאינו מצליח להשיג את חברו לעונש, נראה כנוזף בו באירוניה מרה בגלל אטיותו בריצה הגורלית שלא איפשרה לו להימלט מהמוות.

שורה 128: במטמורפוזות ג' 250, מתואר אקטאיון שנהפך לצבי ונקרע לגזרים ביד חמישים כלביו. פולגנטיוס (Fulgentius), בפירושו האלגורי ליצירה, טוען שהמעמד הוא משל שנועד להבהיר את התוצאות הקטלניות של הפזרנות.

שורה 129: הסצינה מתחילה בתמונה ריאליסטית של הכלבות התוקפות את הנידון, והיא מסתיימת בתמונה סוריאלית של נתחי הנידון הנישאים, בעודם כואבים, בשיני הכלבות. פרט זה מחזיר אותנו מיד למציאות המעוותת של "התופת". מוטיב איש-הפרא כאיש מטורף מופיע תדיר באיקונוגרפיה הביניימית, וכאן טירופם של הפזרנים הוא מפורש. גם באגדת אלבאנוס הקדוש מסופר על מתבודד שהעניש את עצמו (על חטא אונס בת-המלך) בשממה, והפך כה פראי שהכלבים רדפו אחריו כאילו הוא חיה.

שורה 139: פרשנים עתיקים רבים חושבים שעילום-השם של איש פירנצה מכוון, משום שרבים מאוד היו אנשי העיר שהתאבדו באותה תקופה, עד שהתופעה נחשבה למעין מכת-האל. פרשנים אחרים חושבים שמדובר בשופט לוטו ממשפחת אליי (Lotto degli Agli), שכיהן כפריורה (priore) בשנת 1285. פרשנים אחרים מזכירים את רוקו ממשפחת מוצי (Rocco dei Mozzi), שכביכול התאבד לאחר שאיבד בפזרנותו את כל רכושו: אך לא ניתן לדעת אם זיהוי זה אינו נובע מהמקום שבו הנשמה נענשת בתופת, גם בתור מתאבד וגם בתור פזרן, שיח קרוע לגזרים.

שורות 146-150: במעבר הארנו: בזמנו של דנטה היה קיים עדיין, ליד הגשר ה"ישן" (Ponte Vecchio), שריד של פסל של מלך הגותים, שהאגדה העממית טענה שהוא פסל מארס והתייחסה אליו כאל קמיע. כאן מצהיר האיש מפירנצה על כך שאלמלא היה נותר שריד זה, היו אנשי העיר, שבנו אותה מחדש אחרי שנהרסה בידי אטילה, עושים זאת לשווא משום שהיא היתה, כפי הנראה, נהרסת שוב. השריד נשטף בהצפה המפורסמת של הארנו בשנת 1333.

מתוך ספר שיראה אור בהוצאת כרמל

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ