בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבעד לעשן הסיגר: על הספה עם זיגמונד פרויד

שני ספרים על זיגמונד פרויד ומורשתו מציירים אדם רודף כבוד ומרוכז בעצמו, אך גם גאון פורץ דרך ונועז ששינה לנצח את האופן שבו אנו תופשים את נפשו של האדם

תגובות

ד"ר פרויד: ביוגרפיה

פול פריס. תירגמה מאנגלית: דפנה לוי. ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 586 עמ', 118 שקלים

בארכיונים של פרויד

ג'נט מלקולם. מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 204 עמ', 88 שקלים

שני ספרים חדשים על פרויד והפסיכואנליזה הם חגיגה לא רק לאנשי מקצוע, אלא לכל מי שרוצה להעמיק את ידיעותיו בהיסטוריה של האישים והרעיונות המשפיעים שביסוד התרבות המערבית. אי אפשר לחשוב על טקסט כלשהו שנכתב כיום ואינו נקרא באופן זה או אחר, דרך עשן הסיגר של הדוקטור הווינאי.

בניגוד לפרקטיקה האנליטית הידועה בהרמטיות הלשונית שלה, שאינה מותירה מקום למי שאינו מצוי ברזיה הז'ארגוניים, הרי ששני הספרים שלפנינו כתובים בצורה השווה לכל נפש.

"ד"ר פרויד" של פיטר פריס נכתב על ידי עיתונאי אנגלי, שניסה בספר עב כרס זה להכיל כמה שיותר פרטים על חייו וכתביו של פרויד. אין זו ביוגרפיה המסתמכת על מקורות ראשוניים (כמו ספריהם הידועים יותר של ג'ונס ושל גריי שיכלו עדיין לתחקר מקורבים ומטופלים), אך בכך אולי גדולתו - פריס בחר להיות כרונולוג המסתמך על מסמכים. הוא בחר להיות ישיר ודידקטי מבלי שזכרו של האיש עצמו, ואולי גם ההערצה והכבוד שרחשו לו מקורביו, ישפיעו על האובייקטיביות של מחקרו.

מספרו של פריס עולה (ולכך מוקדש חלקו הראשון) עד כמה היה זיגמונד פרויד, הצעיר היהודי שנולד במורביה, נטע זר בווינה ההאבסבורגית של סוף המאה ה-19. היה עליו לטפס במאמץ רב במדרגות הסולם המקצועי כרופא וכנוירולוג עני, בעיר נהנתנית וזוהרת, אך שמרנית להחריד, שבאותה התקופה לא הסבירה פניה לזרים ולחריגים. פריס מצביע על מקורותיו היהודיים והעממיים של פרויד (בצורה סכמטית מדי לטעמה של קוראת יהודיה שהיתה רוצה לדעת עוד יותר), באופן המדגיש עד כמה עלייתו המטאורית היתה תולדה של כישרון ונמרצות (ובל נשכח גם קוקאין ויין מרסלה) של מי שהאמין מגיל צעיר כי נועד לגדולות. הספר רצוף בעדויות לאמביציוזיות חסרת הגבולות של הרופא היהודי הזוטר, נכד לסוחרים נודדים, שציפה, החל בגיל 40, ומרגע שפירסם את כתביו הראשונים, להכרזה על היותו מועמד לפרס נובל.

את האכזבה מכך שמחלקי הפרס התעלמו ממפעלו הגדול הוא חווה עד סוף ימיו, גם כשהיה כבר מוקף בחוגי מעריצים מכל קצות תבל. פרויד, המודע כל כך לאגו ולהשפעותיו, מצטייר כאדם הממתין תדיר למקהלת שבחים שלא נשמעה, וגם אם דאג להקיף עצמו בחוגי מעריצים ותומכים, "היה קול שירתם ?חלש מדי לטעמו'", כותב פריס.

קשה לדמיין כיצד איש שהיה כה עסוק בעצמו, בהצלחתו, בקידום הקריירה שלו ובקידום רעיונותיו, הוא זה שהביא את בשורת ההקשבה לדיבורו של המטופל כאחת הבשורות החשובות ביותר של הפסיכואנליזה לאנשים סובלים.

פריס מראה כיצד פרויד נטש את המילייה של בתי החולים הפסיכיאטריים והקדיש את עצמו סוף סוף למעמד הביניים של חולי הנפש. לנוירוטיים. אלו שנמצאים בין התפקוד הנורמטיבי לבין השיגעון המושם הרחק מעין הציבור, במוסדות סגורים, תחת סורג ובריח.

גדולתו של פרויד, שאותה מדגיש פריס, היתה בכך שדאג תמיד לעגן את תגליותיו במסגרת תיאורטית אוניוורסלית - מין מפה של הנפש הבריאה והחולה כאחת. הוא הבין, בעזרת הטיפול (ובעיקר בעזרת דמיונו הפורה, שכן כמדען היו מסקנותיו נמהרות ולוקות בחסר, כפי שמעיד ספר זה), שטבעו של האדם משתוקק תמיד אל האסור ושהיצר המיני והתאווה משחקים בחייו של האדם הרבה יותר מאלוהים או מכל דמות מיסטית אחרת. היו מי שדיברו לפניו על התת-מודע, אך הוא זה שצבע אותו בצבעים מיניים בוטים.

תגליותיו של פרויד בנוגע לחלומות ולזיכרונות הילדות, למשל, כצוהר לאותן תשוקות מוסתרות, נראות בעינינו כיום כקלישאה או כאמת מדעית שאין צורך לבססה, אך חלקו הראשון של הספר רצוף בהוכחות לכך שמה שנחווה בימינו כמובן מאליו היה בזמנו מהפכה אמיתית בגישה לנפש האדם ובאפשרויות הריפוי למכאוביו. ספרו של פריס מסיר את העלטה מעל סיפורי המקרים המפורסמים של "אנה או", "דורה" ו"איש הזאבים". הוא חושף לפני הקוראים את הדמויות שעליהן מבוססים המקרים, אך גם מצביע על כך שפרויד חיפה על ריפוי אמיתי של סימפטומים להפרעות נפשיות בכישרון המצאה ודמיון שאולי היו צריכים להקנות לו את פרס נובל המיוחל, אך בתחום הספרות ולא בתחום ריפוי הנפש. לפעמים נדמה שפריס חושב שמושא הביוגרפיה שהוא כותב הוא בעצם סתם שרלטן.

פרויד היה מושא לצחוק וללעג במשך שנים. קרל קראוס, עיתונאי נודע בן זמנו, כתב כי הפסיכואנליזה היא בו-זמנית גם המחלה וגם המרפא למחלה. קראוס אף הוסיף ואמר כי "אם האנושות, על כל פגמיה הדוחים, היא אורגניזם, הפסיכואנליזה היא הצואה שלה". פרויד, שהיה מלכתחילה נתון למתקפות על שום רעיונותיו החדשניים, צימח עור של פיל.

הספר מדגיש את ההנחה שבבסיס הפסיכואנליזה, שלפיה הילדות אינה כה תמימה, אלא תקופה של תשוקות המאתגרות את כל מה שבתרבותנו. פרויד העז לקרוא בשם לתשוקה להורה מן המין האחר - תסביך אדיפוס המפורסם - ולהצביע על השלכותיו המרחיקות לכת על מכאוביו של האדם הבוגר. הוא לא פחד משום טאבו. הילד אינו היצור הלא-בשל הנמצא בתחתית הסולם, אלא מי שיש להקשיב לדבריו וגם לפנטסיות המופרכות ביותר. יש להביא אל ההווה דרך הדיבור את הילד הרדום (המודחק) שבכל אחד ולהבין את הלוגיקה הפנימית המסתתרת בפנטסיות שלו. הטיפוס במעלה סולם הזיכרונות הוא הדרך, לדידו של פרויד, להעלמת הסימפטומים ולריפוי מן המחלה. פרויד, מבחינה זו, נחשב בצדק לאחד מאבות המודרנה.

גדולתו של פרויד בכך שדאג לעגן את תגליותיו אלו לא רק מבחינה קונספטואלית, אלא גם בפרקטיקה חדשה בעלת שם מקורי - פסיכואנליזה. מן הספר עולה עד כמה היתה המתודה הפסיכואנליטית גמישה בתחילת הדרך, בניגוד מוחלט למוניטין הנוקשים שלה היום.

טיפול בהתכתבות

פרויד האמין כי שיטתו החדשה, המבוססת על דיבוב המטופל באמצעות זריקה לחלל החדר של אסוציאציות חופשיות (שיטה המקובלת עד היום), תצליח לנטרל עד כמה שאפשר את הצנזורים הפנימיים והחיצוניים של הנפש. מכאן מסקנתו, למשל, כי על המטפל לשבת מאחורי המטופל ולאפשר לו עד כמה שאפשר להגיע למעין מצב של טראנס, שבו ישייט בין המודע לבין התת-מודע ללא הסחות דעת, בדומה למצב ההיפנוטי שאליו התוודע בשהותו בצרפת אצל הרופא והפסיכיאטר הנודע, ז'אן-מארטן שארקו. משכו של הטיפול והיקפו היו בתחילת הדרך גמישים למדי ונתונים לשיקולו של המטפל: מטיפולים יומיים במשך כמה שבועות, עד לטיפולים שבועיים במשך שנים, פרויד עצמו לא נראה כמי שהשאיר תקנון אחיד. פריס מצביע על כך שהמטפלים הראשונים (ופרויד ביניהם) ביצעו פעולות שהיו נחשבות היום מסוכנות ובלתי מקצועיות בעליל. פרויד עצמו נהג לטפל בקולגות שלו וגם בנשים שלהם ולעתים אף במאהבות שלהם. הוא גם לא שתק באופן כמעט מוחלט, כמו שמקובל כיום לחשוב על תפקידו של האנליטיקאי, אלא חלק את תובנותיו. אך אחת התגליות המפתיעות ביותר העולה מן הספר היא שפרויד עצמו עבר אנליזה, באופן בלתי מקובל לגמרי, דרך חליפת מכתבים עם חברו הקרוב וילהלם פליס, דרך שהיתה נוחה למי שדאג תמיד לשמור על פרטיותו ולהישאר בשליטה על מה שיותיר לביוגרפים אחרי מותו. לא פלא שחליפת המכתבים (שנמשכה שנים רבות) מרתקת את החוקרים עד עצם היום הזה.

אך העובדה המטלטלת מכל העולה מהספר היא שפרויד היה האנליטיקאי לא רק של מקורביו, ושל נשות וינה הבורגניות, אלא גם של בתו, אנה, שהפכה להיות לאחר מותו לשומרת ביד רמה של הגחלת הפרוידיאנית. בצדק מצביע פריס על כך שהעובדה שאנה לא נישאה מעולם נטועה בקשריה המיוחדים כל כך עם אביה, זיגמונד פרויד שבאופן אגוצנטרי להחריד (כך נראה לנו היום) הכשיר אותה בעיקר להיות יורשת העצר שלו עצמו, לפני שחשב על אושרה האישי.

לכל אורך הספר מתברר עד כמה יחסו של פרויד לנשים היה אמביוולנטי. הוא הקדיש את מאמציו בעיקר למציאת תיאוריה התופשת לגבי גברים, למרות שבעיקר נשים איכלסו את הקליניקה שלו. הוא תירגם, עוד בהיותו סטודנט, את אחד מן הטקסטים המכוננים של הפמיניזם (סטיוארט מיל, "על שעבודן של הנשים"), אך בסביבתו הקרובה היו בעיקר גברים. והעיקר, אשתו, מרתה, מוצגת בספר בעיקר כוולדנית חסרת עניין ולא כעזר כנגדו. את סיפורה עוד נותר לספר.

בחלקו השני של הספר מנסה פריס לפרוש את עיקרי המשנה הפרוידיאנית, תוך כדי אזכור של המהלכים בחייו של פרויד שהביאו אותו לנטוש רעיון זה או אחר, ולפתח תיאוריה חדשה במקומם. פרויד היה אדם חרוץ וכתבן בלתי נלאה ותפוקתו המקצועית היתה אדירה. בחלק זה של הספר ניכרת העובדה כי פריס חסר את רוחב היריעה האינטלקטואלי שהיה מאפשר לו לא רק להכביר בעובדות ובסיכומים סכמטיים, אלא לתת גם את ההקשרים התרבותיים הרחבים יותר. רעיונותיו של פרויד השאפתן, שהחיל את תגליותיו לא רק על האדם אלא על עמים שלמים (על העם היהודי ב"משה האיש והדת המונותאיסטית", רסלינג 2009) ועל האנושות כולה ("טוטם וטאבו", כנרת, 2008, ו"תרבות בלי נחת") ממשיכים להדהד כיום בכל תחומי מדעי הרוח. מקומם של ניתוחים המקשרים בין פרויד למרקס, קפיטליזם וזרמי ההגות החשובים של תרבות המערב, נפקד מספר זה, וחבל.

כך, למשל, פריס מתאר בפרוטרוט את המאבקים הפנימיים שהתחוללו בחוג המקורבים של פרויד, שהצמיח שמות ידועים כאדלר, יונג, פרנצי וראנק. אך שוב, אין הם זוכים למקום הראוי להם כבני פלוגתא מקצועיים ורבי משקל. פרויד מצטייר כאדם הקנאי למעמדו הפטריארכלי והידידות הגדולה שרחש לכל אחד מתלמידיו התערערה ברגע שהחלו לחלוק על סמכותו ולהיפרד ממנו מסיבות אידיאולוגיות. ניכר שמרגע לידתה של הפסיכואנליזה דבק בה חיידק המרד באב המייסד, מאבק שניכר בה עד עצם היום הזה.

בחלקו האחרון של הספר מתוודעים הקוראים לפרק העגום ביותר בחייו של פרויד. עם עליית הנאציזם, ולמרות המוניטין הבינלאומי הרב שצבר, הוא נאלץ לנטוש את וינה ולגלות ללונדון יחד עם כל בני משפחתו. אחיותיו, שלא זכו להצטרף אליו, נספו כולן באושוויץ. מחלת הסרטן התפשטה מגרונו אל כל חלקי גופו, והוא, שהדיבור (וההקשבה) היו חלק כה נכבד מהווייתו, נאלץ להרכיב פרוטזה מגושמת בפיו, שדחתה את סביבתו. למרות כל זאת, עד יומו האחרון ומותו בגיל מופלג משך אליו הזקן עולים לרגל והוא המשיך להרביץ בהם את תורתו כנביא המפיץ את בשורתו במדבר.

תפנית אדיפוס

גם הספר "בארכיונים של פרויד" נכתב על ידי עיתונאית - ג'נט מלקולם - וגם הוא עוסק בתולדות הפסיכואנליזה, אך בניגוד לפריס, מלקולם כבר הוכיחה ברב המכר הקודם שכתבה ("פסיכואנליזה: המקצוע הבלתי אפשרי", מודן, 1985) כי היא שולטת היטב בחומר, וביכולתה לתמצת במלים ספורות אף את הרעיונות המורכבים ביותר תוך כדי שימת הדגש על ההקשר האינטלקטואלי שלהם.

למרות השם הבלתי מושך, הספר דווקא מותח; ספר עיון הבנוי בתבנית של רומן בלשי ומבוסס על סיפור שקרה באמת. ראשיתו בסדרת מאמרים שפורסמה בשבועון ה"ניו יורקר" והוא יכול לשמש כמבוא מצוין, מכיוון מקורי ובלתי צפוי, למשנתו ופועלו של פרויד.

בספרון קטנטן ומקסים זה מצליחה המחברת לטוות עלילה בלשית מרתקת, הנסובה, כמו כל יצירתה המאוחרת, סביב מחלוקת אינטלקטואלית רבת עוצמה הנוגעת למקורם של רעיונות ולאופן הבנתם הראוי. ז'אנר נפלא שהספרות האנגלו-סקסית מתברכת בו.

במרכזו של הספר - מהומה שעורר חוקר צעיר, "ילד פלא", אינטלקטואל שאפתן וכריזמטי (ויהודי כמובן) בשם ג'פרי מוסאייף מייסון, שהצליח לשבות בקסמו את הפסיכואנליטיקאים (ובראשם אנה פרויד), ששמרו בקנאות על הארכיון העשיר שהשאיר זיגמונד פרויד במותו. אלו אף סימנו אותו (לזמן קצר) כיושב ראש הארכיון הבא. מייסון, פרופסור לסנסקריט, שהוכשר כאנליטיקאי אך היה בראש וראשונה חוקר, הגיע למסקנות מרחיקות לכת ברגע שהותרה לו גישה למסמכים סודיים בארכיון פרויד. מייסון חשף מכתבים של פרויד (לחברו הקרוב וילהלם פליס), שבהם מתברר כי אבי הפסיכואנליזה דגל ב"תיאוריית הפיתוי", שלפיה רוב הפציינטים שלו עברו התעללות מינית בילדותם והיא זו שבבסיס הנוירוזה שהתפתחה בבגרותם. לאחר שיותר ויותר פציינטים טענו זאת (והפלילו את הוריהם בעיקר), פרויד חזר בו וחשב שלא כולם מדברים על התעללות אמיתית ומכאן פיתח את מה שנודע כ"תסביך אדיפוס" - תסביך שלפיו כולנו פחות או יותר נוירוטיים כתוצאה מתהליכים פסיכולוגיים שהם חלק מובנה מילדותו של כל אדם. במלים אחרות, לפי התיאוריה החדשה אין זו מציאות אלא פנטסיה. פרויד נסוג מן ההאשמה ההמונית כלפי דור ההורים, והפך את הילדים לבעלי דמיונות ומאוויים מודחקים.

כשמייסון פרסם בשנות ה-70 וה-80 של תגליותיו הוא עורר סקנדל והצליח לחולל תפנית בדעת הקהל. לדעתו פרסומיו ערערו את יסודות הפסיכואנליזה. מה יכול להיות תוקפה של הפרקטיקה, שאל מייסון, אם אין ביכולתה להתמודד עם המציאות של גילוי עריות? האם הכל פנטסיה? הגיע הזמן להכריז, הוא טען, כי הפסיכואנליזה מתה.

מייסון הקונטרוברסלי תקף בעצם את התפנית האינטלקטואלית של הפסיכואנליזה שחלה מרגע שפרויד נסוג מריפוי טראומות אמיתיות לטובת טיפול בפנטסיות. ומלקולם מצליחה להפוך את הסוגייה הזאת, ביד אמן, לעלילה מרתקת כל כך, עד כי אי אפשר להניח את הספר מן היד. מול הצעיר האקסטרווגנטי והפרובוקטיבי משורטטים חברי המילייה השמרני של הפסיכואנליזה, ובראשם קורט אייסלר הנודע, ככוורת של בעלי אינטריגות, שמוכנים לסכן הכל בחתירה אל האמת, ויותר מכך אל הפרסום. מייסון שלא אהב את האופן שבו ציירה אותו מלקולם, וגרוע מכך, טען שייחסה לו התבטאויות שלא אמר מעולם, הגיש נגדה ונגד עיתונה תביעת דיבה וניהל נגדם מאבק משפטי שנמשך עשר שנים, חלקו בבית המשפט העליון, ובסופו הפסיד.

מבלי לגלות לאן מוביל מחקרה של מלקולם, אפשר בכל זאת לומר כי היא הצליחה בספרה להציג לפנינו משל על אמון, בגידה והרס עצמי. סיפור על תקופה לא כל כך רחוקה, שבה קרבות סיף אינטלקטואלים עוד יכלו לעורר הדים ברחבי העולם.

Paul Ferris \ Dr. Freud

In the Freud Archives \ Janet Malcolm



זיגמונד פרויד. העדיף את עצמו על פני בתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו