מייסד כפר הבאפטיסטים שנפצע - שב לישראל - חינוך וחברה - הארץ

מייסד כפר הבאפטיסטים שנפצע - שב לישראל

05.10.1961 היום לפני 49 שנה:

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ליטל לוין

הכומר רוברט לינדסי נולד באוקלהומה ב-1918, אבל את ארץ ישראל הכיר היטב: הוא בא ארצה ב-1939, למד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, הקים כנסייה קטנה, אחר, יחד עם באפטיסטים אחרים, פנימייה ובית ספר בנצרת לילדים עזובים, וכמה שנים אחר כך את כפר הבאפטיסטים החקלאי - לשם עברה גם הפנימייה.

את הילדים שחינכו הוא ורעייתו בכפר הבאפטיסטים, תיאר מרדכי ארציאלי ב"הארץ" ב-1958 כ"מאושרים, עד כמה שיכול ילד להיות מאושר ללא אב ואם". הוריהם של הילדים מתו, ואחרים נמצאים ברמת עמון. ב-1961 הוסיף דוד דיין בכתבה ב"הארץ" ש"מלחמת העצמאות, שהביאה לחורבן משפחות רבות, מהן שנפגעו במלחמה ומהן שברחו מארץ ישראל, הפנתה אל פנימיית הבאפטיסטים בנצרת 29 ילדות וילדים, מבני שנתיים עד חמש שנים".

היה זה בינואר 1961 שאחד מילדי הכפר הבאפטיסטי, נער בן 15 ושמו סאלם אדוארד זומוט, קיבל, יחד עם מאות נוצרים תושבי ישראל, היתר לבקר במקומות הקדושים לרגל חג המולד האורתודוקסי החל ב-7 בינואר. אדוארד שהה בעיר העתיקה עם אמו החולה ואביו, סמל משטרה ירדני; ולאחר כמה ימים הודיעו השלטונות בירדן כי הנער מסרב לחזור לישראל והוא קיבל היתר להישאר בירדן בחיק משפחתו.

אבל הנער לא חדל להתגעגע לכפר בו גדל, ואחרי זמן מה ביקש לחזור אליו. "אביו התנגד לחזרתו לישראל ואסר עליו להגיש כל בקשה בכיוון זה לשלטונות", סיפר "הארץ". היחסים בין הילד להוריו החריפו, ובינתיים הגיעה אל הכומר לינדזי השמועה, דרך הקהילה הבאפטיסטית בירדן, כי חניכו כמה לשוב אל הכפר שליד פתח תקווה. אחרי שמאמציו של לינדסי לסייע בהשבת הנער כשלו, הוא החליט להחזיר בדרך לא חוקית את הילד שגידל במשך שנים.

את תוכניתו הגה וביצע באותו ערב. הוא יצא במכוניתו הפרטית לירושלים, החנה ברחוב שבטי ישראל ואת המפתחות השאיר בפנים. עם רדת החשיכה חצה הכומר את קו הגבול בקרבת שער מנדלבאום והצליח לחדור לשטח הירדני. בירדן פגש באדוארד, והשניים החלו עושים דרכם חזרה לצד הישראלי כאשר סמוך לקו שביתת הנשק, בשטח ההפקר בצד הירדני, עלה הכומר על מוקש. לינדסי נפצע קשה; אדוארד סבל פצעים קלים יותר. השניים נאספו על ידי אנשי הלגיון הערבי והובאו לטיפול. הכומר עבר ניתוח בו בלילה, ורגלו נקטעה.

בימים הבאים היו השניים מאושפזים בחדר אסירים בבית חולים ירדני. אשתו של לינדסי הורשתה לבקרו בירדן ובשובה סיפרה שבעלה מקבל טיפול מסור. אחרי שלושה שבועות, ב-5 באוקטובר 1961, הודיעו השלטונות הירדניים שיחזירו את הכומר דרך מעבר מנדלבאום; כבר באותו היום הובל הכומר באמבולנס ירדני אל הגבול, ושם נאסף באמבולנס ישראלי. "הכומר היה חיוור במקצת, נרגש מאוד ונמרץ בתנועותיו", דיווח נתן ריבון, סופר "הארץ" בירושלים, "הוא התרומם בכוחות עצמו מעל האלונקה, נשען על כתף נהג האמבולנס הישראלי ודידה לאמבולנס של מד"א".

אורי קיסרי הכתיר את הכומר כגיבור, בעל "ההפגנה הנעלה של הקרבה שראינו כאן בשנים האחרונות". אבל כותבים למערכת חלקו עליו: "אם איווה לו הכומר מושבו בתוכנו, חייב היה לדעת שיש גבולות וחוקים לארצנו ועל שניהם אל לו לעבור", כתב הקורא י. פרך מירושלים. "מעשהו פלילי מעיקרו ומן הראוי שיתן את הדין על כך עם החלמתו". ישעיהו בן שלום מתל אביב השווה את המקרה לזה של הילד יוסל'ה שוחמכר: "הלא מטרתו של הד"ר לינדסי היתה לקחת ילד מהוריו ולהעבירו לארץ אחרת", כתב, "האם געגועי הנער מספיקים כדי להוציאו מבית הוריו?"

באפריל 1962 באה פרשת געגועיו של אדוארד לסופה: הוא הוחזר בידי ירדן דרך מעבר מנדלבאום ונמסר למשטרת ישראל. חודש אחר כך בוטל כתב האישום נגד הכומר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ