"זואי בבית; כל המתנות של זואי; האם חתולי הוא באמת כזה?" מאת דני קרמן | מאת: אבא, איורים: סבא (ולהיפך) - ילדים ונוער - הארץ

"זואי בבית; כל המתנות של זואי; האם חתולי הוא באמת כזה?" מאת דני קרמן | מאת: אבא, איורים: סבא (ולהיפך)

קריאה בשלושת הספרים שכתב דני קרמן במיוחד לנכדתו ולבתו, והרהור על סוגת "ספר לקורא אחד"

שהם סמיט
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שהם סמיט

זואי בבית; כל המתנות של זואי; האם חתולי הוא באמת כזה?

דני קרמן. הוצאת אגם, עמ' לא ממוספרים, 69 שקלים לכל ספר

אמי היא סופרת, מאיירת ומו"לית. את ספריה, ביניהם "שרי מבקרת את סבתא וסבא", "שרי בספארי" ו"שרי ושון-כבשון" לא תמצאו בחנויות המובחרות, אך יש להם מקום של כבוד על מדף הספרים של בתי הקטנה, שבשבילה במיוחד הם נכתבים ומיוצרים באהבה. אמי כותבת, מצלמת, מורידה תמונות מן האינטרנט, משתמשת בגרפיקה ממוחשבת, מדפיסה ומשחילה את הדפים לתוך כיסי הניילון של אלבומי תמונות קטנים, וכך יוצרת ספרונים. חנם של אלה מצוי בהיותם רדי-מייד, רקוחים במסורת עקרת הבית ממה שיש (באלבום התמונות, באינטרנט, בזיכרון המשפחתי), מקפצים בין חינוכיות (תזכורת: יש לאכול מזון בריא ומחזק) לאנרכיזם (היכן עוד בספר ילדים תוכלו לראות זקפה של בבון?) וכמובן, נוטלים את עלילותיהם ופרטי-פרטיהן מחיי הנמענת התובעת שיסופרו לה שוב ושוב (לכן קראה אמי להוצאתה: "אגו").

אשת המקצוע שבי, אם רק אתיר לה, תמצא בספרונים אינספור פגמים: לשוניים, סגנוניים, עיצוביים. מנגד, כבתה של אמי וכאמה של בתי, אני שמחה על יחסי הקרבה הניכרים בהם, מברכת על כל חוכמה-ילדית או שיבוש-לשון שצוטטו וניצלו מתהום הנשייה של השיכחה, נרגשת למחשבה על העמל והזמן, הנדיבות והאהבה האצורים בהם, ועל בתי שתגדל ותקרא אותם שוב, לעצמה או לילדים שיהיו נכדי, אי שם בעתיד.

אבל עלי להודות, לצד הרגשות החמים המתעוררים בי מחדש עם כל קריאה בספרונים, שעולה בי, מדי פעם בפעם, רגש נוסף, לא נעים - אשמה. מדוע, איני יכולה שלא לשאול את עצמי, בכל כמעט 14 שנותי כאם, לא כתבתי סיפור לאחד מילדי? כמובן, כוונתי אינה לסיפור שנכתב בהשראת אחד הילדים ואז עובד, לוטש, אויר בידי מאייר מקצועי ולבסוף נדפס ב-1,000 או 2,000 עותקים, אלא לסיפור אישי, פרטי, וואן-אוף. יתר על כן, במשך 14 השנים הללו יצרתי בשביל ילדי, במו ידי, דברים רבים - איגרות ברכה, עוגות, תחפושות, אפילו רהיטים. מדוע קל לי לבזבז זמן עבודה יקר על בניית מיטה לבתי, או על הכנת כובע בצורת דחיק-סליק (ד"ר דוליטל) לבני, וקשה לי להביא את עצמי לכתוב למענם סיפורים שיהיו שלהם בלבד?

שאלה זו צצה שוב ואף התחדדה עם הקריאה וההתבוננות בשלושת הספרים שכתב ואייר דני קרמן לבתו ולנכדתו והיוצאים כעת לאור בהוצאת "אגם". ושוב אדגיש, אין אלו ספרים מן הסוג הנפוץ לאחרונה, שבהם המחבר הינו סופר למבוגרים, או מחזאית, שחטאו בכתיבת סיפור לנכדים, ומיד לאחר מכן הרימו טלפון להוצאת הספרים (או קיבלו טלפון מן ההוצאה שהריחה כאן רב-מכר) וזכו לטיפול מסור, מקצועי וזריז שסופו בדוכני הספרים - אלא בספר שהוא העתק נאמן למקור של ספר תוצרת בית, כזה שנכתב באמת ובתמים כדי לשמח נפש קטנה ואהובה אחת - ותו לא.

שלושת הסיפורים, מספר דני קרמן על גב כריכותיהם, נכתבו, אוירו ונכרכו במיוחד לרגל ימי ההולדת של זואי, נכדתו הבכורה, ומאיה, בתו הצעירה ממנה בשנה וחצי (ועוד מספר קרמן: "כשמאיה נולדה פירסמנו מודעה שבה בירכנו את זואי במזל טוב להולדת הדודה"). העלילות הבסיסיות, אכן, כנהוג בסוגה, שואבות מעולמן של הנמענות, העומדות במרכז הבמה. הספר הראשון, "כל המתנות של זואי", מתאר את המתנות שהביאו המוזמנים השונים ליום הולדתה השני של זואי; השני, "זואי בבית" (שנכתב לזואי בת השלוש) מספר על שבוע מתסכל במיוחד בחיי שפן הבא לבקר את זואי, שאף פעם אינה בבית (היא מערימה עליו ומסתתרת בבתים שהיא בונה לעצמה, כמנהג ילדים רבים, מחפצים ביתיים); הספר "האם חתולי הוא באמת כזה?" נכתב באותה השנה, למאיה בת החמש, "כדי לספר לכל העולם מי הוא חתולי" (החתול של מאיה) ו"במה כוחו גדול".

שלושת הספרים מתאפיינים בקול של מספר חם אך אירוני, בהומור נונסנס אינטליגנטי ("הכלב עף עד לחוץ לארץ ואולי אפילו עד מחוץ לחוץ לארץ") ובפרטים קטנים המפיחים חיים במה שאצל אחרים היה נהפך לבנאליה. כך, למשל, ב"כל המתנות של זואי", נמנים עם המוזמנים לא רק חתול, כלב וקוף שגרתיים, אלא גם "יוסף מהירקות", הוא יוסף קוז'וקרו הירקן, שבא עם כל בני משפחתו ומביא לזואי מלפפון כתום "כי ממילא אין ביקוש לכתומים וירוק היה חבל להביא".

מצד האיור מתאפיין כל ספר בסגנון משל עצמו (קרמן ידוע כמאייר רב סגנוני) ולפעמים ביותר מסגנון אחד, דבר שיוצר, לעתים, עומס ויזואלי. רמת האיורים נעה בין וירטואוזיות לבין רישול, והעיצוב חובבני - וזאת בלשון המעטה.

ככל שאני הופכת בכך, מידה זו או אחרת של חובבנות היא כנראה אחד מתווי ההיכר של "הספר לקורא אחד". כשעסקינן בספר ילדים, יצירה שמרכיביה הם סיפור ואיור, עשויה החובבנות לבוא לידי ביטוי בשני התחומים (כמו במקרה אמי), או בתחום אחד. איוריו החובבניים של דן פגיס ל"הביצה שהתחפשה" (כמו גם היות הסיפור כתוב בכתב ידו) הם דוגמה אופיינית לחובבנות, אבל גם את פנייתו החד פעמית של המשורר לתחום ספרות הילדים אפשר בהחלט לראות כחובבנות (למרות הזיקה החזקה שבין שירה לכתיבה לילדים). להערכתי הלא מבוססת כתב פגיס את הסיפור תחילה לשימושם הפרטי של ילדיו שנולדו בשנת 1965 ("דן היה אבא משוגע. שני הילדים היו חוויית חייו הגדולה", כותבת עדה פגיס בממואר היפה "לב פתאומי"); כספר, "הביצה שהתחפשה" ראה אור רק בשנת 1973 (עם עובד).

אשר לדני קרמן, הוא אמנם מאייר רב-מוניטין (מאיירם של למעלה מ-300 ספרים) וגם כותב בעל זכויות, אך די בעלעול ראשוני כדי לעמוד על אופיים המרושל והלא אחיד של הספרים. רבים מן האיורים לא היו זוכים להידפס בספר ילדים כהלכתו. עם זאת, ממש כמו בספריה של אמי, גם כאן חלק מן הקסם והאותנטיות טמון דווקא בעשייה החובבנית. ניכר בספרים שצוירו, נכתבו, ואפילו נכרכו, מתוך חירות מוחלטת ובלתי-מרוסנת - כזו ששום הוצאה מסחרית לא תוכל להעניק ליוצר, ולא רק מחמת פיקוח על תכנים ראויים ועל קוהרנטיות; ולו בשל שלל החירויות המובלעות בחירות מוחלטת זו ובהן: החירות לחפף, לחזור על עצמך, לשעטנז, לזרוק בדיחות שעוברות מעל ראשי ילדים ("הוא כתב את המלה שמנת באותיות לועזיות כדי שהמתנה תיראה יקרה יותר"), לעשות שימוש בכל מיני ניירות צבעוניים צעקניים שבמקרה היו לך בבית, לכרוך מינימליזם בבד ריפוד פרחוני, לצייר ארנב ולקרוא לו - במצח נחושה - שפן.

חובבנות היא תכונה בעייתית בעלת השפעה חמקמקה. לזהותו של החובבן יש לא מעט השפעה על אופן תפישתנו את היצירה. ביצה שצייר דן פגיס - ואפילו תהיה מצוירת רע (דווקא את הביצה שבספרו היטיב פגיס לרשום) - לעולם לא תהיה רק רישום של ביצה. האפרוח שבה הוא מטען תרבותי ורגשי (ביצה שצייר המשורר שכתב את "כאן בקרון החתום"). גם איור מרושל של דני קרמן אינו רק איור מרושל - כי גם לדני קרמן יש זכויות בתרבות; כי בהתבוננות באיור שצייר אבא-סבא דני יש הנאה מציצנית, אך, לפחות על עצמי אעיד - איור חובבני של מאסטר-מאייר אינו מהלך עלי קסם כמו איור של מאייר לעת-מצוא שהוא מאסטר בתחום אחר.

בכך אולי נתתי לעצמי תשובה חלקית לשאלה שבה פתחתי (מה שאינו מפחית מהערכתי העצומה לדני קרמן, שהעמיד את אהבתו לבתו ולנכדתו לפני האגו שלו כיוצר), אך גם כאן מתבקש לשאול: האומנם יש הצדקה להוציא שלושת הספרים לאור, ואם כן, האם מתכונתם זו, האותנטית אך חובבנית, היא המתכונת הנכונה? "זואי בבית", למשל, הוא סיפור פשוט ומעולה לפעוטות, אך איוריו - לפחות אלה שבהם נראית הילדה המתחבאת - דומים זה לזה, חסרי השראה, בעלי צבעוניות מדכדכת. סיפור שכזה, המבוסס על תבנית של חזרה, מוכרח להיות מאוזן באיורים מגוונים שיוסיפו לו עניין. מלבד זאת, כמו ב"כל המתנות של זואי", גם כאן נאלצים איורים וטקסט (מגושם טיפוגרפית) להצטופף על עמוד אחד, בעוד שהעמוד שמנגד (לאורך הספר כולו) זועק בריקנותו. עימוד מקצועי וטיפול טיפוגרפי היו משפרים לאין ערוך את שלושת הספרים; איורים חדשים, ברוח עדכנית (ובכלל, עריכה מחדש) וכריכות נכונות (שאינן כה זרות לפנים הספר) היו עשויים לסייע להם ולהופכם לאטרקטיביים פי כמה לילדים ומבוגרים כאחד.

אלא שאז, הנה אנו שבים על עקבותינו, היינו מקבלים ספרים אחרים, מטופלים, הגונים, ספרים לקהל הרחב. האם ספרים אלה עדיפים בעיני? איני יודעת. ספריו אלה של דני קרמן, כמו שהם, מעניקים לי דבש שאין לאחרים. אין בהם מסכות, יש בהם נדיבות, בכוחם לעודד אחרים לא לחשוש, להניח בצד את האגו, לכתוב ולאייר ולהגיש לאהובי לבם סיפור חובבני, אך יחיד ומיוחד - כזה שאין ולא יהיה לאף אחד.

דרך אגב, בתי, בת ארבע, מתלהבת מאוד מ"זואי בבית?"; היא אוהבת אותו בדיוק כפי שהוא.

תגיות:

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ