שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"עשרת הימים הנוראים" מאת אהרן מגד | אות הקוממיות

רוח לאומית ופטריוטית מנשבת בעוז מבעד לדפי הספר "עשרת הימים הנוראים" ודרך האותיות: זו הפוליטיקה של אהרן מגד, וזו הפואטיקה שלו - לטוב ולרע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

עשרת הימים הנוראים אהרן מגד. הוצאת חרגול ועם עובד, 164 עמ', 79 שקלים

בוקר אחד, עם פרוס הימים הנוראים ב-1973, מתעורר משנתו יודא הרכבי - פרופסור בן 33 ללשונות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב - ומבחין בדבר-מה שמכה אותו בתדהמה גמורה: הפסוקים המקראיים העוסקים בשבחי ירושלים, שאותם כתב בדקדקנות באותיות כנעניות-עתיקות על גיליון קלף, נעלמו מן הדף כלא היו. נרעש ונרגש הוא מחליט להתחקות אחר האותיות הפורחות: הוא לוקח תרמיל ועולה לרגל לירושלים כדי לחפש אותן בין אבני הכותל. "אביא אתי קיסם", הוא מתכנן, "ואנסה לחטט בחרכים שבין האבנים, אולי אמצא בהם שרידי אותיות של הכתב העברי-כנעני הקדום".

במשך שהותו בירושלים מתגורר הרכבי בהוספיס גרמני נוצרי קטן במושבה הגרמנית, ובחיפושיו אחר האותיות הנעלמות הוא פוגש דמויות מעברו: אהובתו משכבר הימים, שנישאה לארכיאולוג שווייצי שמאלני ואנטישמי למחצה; חבר מהשירות הצבאי במלחמת סיני, מאבטח בבית החולים שערי צדק, שנודע ביכולתו לפתור חלומות; חבר ותיק מתנועת הנוער, שהמיר את האמונה הקומוניסטית ביהדות האורתודוקסית, כתוצאה מחלום מכריע שחלם. ובתוך כך נמזגים בשיטוטיו בירושלים זיכרונות היכרותו עם אשתו אסנת, בת לעדה הצ'רקסית, שעזבה אותו במפתיע לפני ארבע שנים. כל הדמויות הללו - כל אחת בדרכה - מקרבות אותו אל פשר אובדנו.

יודא הרכבי יוצא למסע האפי שלו כגיבור מבולבל ואובד דרך, נוטה לאובדן עצמי, תלוש ממקורותיו ומרוחק משורשיו; הוא אינו נושא עמו תעודת זהות, משום שזו לא ידועה לו עוד. הוא, ששמו נלקח מהברית החדשה כדי לא לחשוף את יהדותו מחשש לפוגרום קרב, מבקש לעצמו מבלי דעת תיקון רוחני, שמשולב ללא הפרד בתיקון לאומי. האותיות הקדומות מובילות אותו, כמו כתב סימנים מוצפן, אל המסע הפנימי, שמשתבר במסע החיצוני ברחובות ירושלים. מושאי הגעגוע ושאיפת החיות מתגשמים באמצעות מפגש מחודש עם "עדויות הבית הראשון, השני, הנביאים, החוזים, המשיחים, שהנה אני מתהלך ביניהם במעבר לזמנים".

"עשרת הימים הנוראים" הוא נובלה בעלת פואטיקה גרנדיוזית וחידתית, מיסטית וקמאית. שום פרט בה אינו חף מסמל או מתביעה אלגורית: קורותיו של הגיבור בעיר הקודש אחוזות תזזית של קודש לאומי-רוחני, של התגלויות, חזיונות וחלומות רבי משמעות. מגד חוזר בהמיית לב ובפאתוס אל המקור הקדום והמיתי של העם היהודי, ואל סימניו במרחביה העתיקים של ירושלים: בבתי הכנסת ובכותל המערבי, בסמטאות העיר העתיקה, באתרי החפירות הארכיאולוגיות ובבית הקברות בהר הזיתים. שם, בסימני העבר שנותרו חקוקים במרחב, בגלעד הקדום שמבהיר את הזיקה הלאומית אל ההיסטוריה היהודית ואל המיתולוגיה שלה, מתגלה טפח של רז אמת לגיבור.

לא רק ירושלים היא גיבורת הנובלה; גם השפה העברית ניצבת במרכזה - לא בגילומה הספרותי, אלא כחומר של האותיות, כהתגלויות רוחניות של קדושה ושל יראה. יודא יוצא למסע בעקבות האותיות, שנודדות, מופיעות ונסתרות לסירוגין, ומסמנות את אובדנו וגם את אופק תיקונו. האותיות העבריות הן אותות, שהרי על פי המיסטיקה היהודית המציאות היא ספר שכתב אלוהים, ובאמצעות אותיותיו הוא מתגלה לפני האדם. אותות העברית מתעוררים לחיים, והאותיות מתגלות בעולם כהיענות פתע להרהור פנימי, פורחות ונחשפות בהקשרים בלתי-צפויים, בחזיונות ובצירופי מקרים, מהסוג ש"מתרחש רק באגדות של צדיקים". להק אותיות מתעופף אי-שם מעל לראשו של הגיבור, רודף אותו, מסמן את דרכו ומציע לו תיקון, אם ישכיל לאתר אותן מתחת לאשפתות ובשערי שער שכם, בקברי הר הזיתים, בכותל המערבי או בנחלים הסובבים את צפת. הן מבטיחות לו לשחזר את העקבות הכנעניים, שיובילוהו לזהותו שלו ולמורשתו, שדהתה וקהתה.

החיפוש אחר האותיות הוא החיפוש העצמי, ובו שלובים הפסיכולוגיה האישית והמיתוס הקולקטיבי-רוחני. אברך שעיניו בוערות ניגש אל יודא בכותל, אומר לו ש"אם הוא נרתע מן החיפוש אחר האמת, יהיה עליו לחפש את עצמו", וחברו פותר החלומות מבהיר את פשר היעלמות האותיות: "אם אובד לאדם משהו היקר לו, והוא מחפש אותו ואין לו מנוחה, זה אומר שאבד לו חלק מעצמו". אובדן האותיות הכנעניות הוא אובדן השורשים. הרי הכנענים נמוגו משמי ההיסטוריה ללא הותר דבר, מלבד מקווי האותיות הכחושות שהותירו, שהן מקורותיו של הכתב העברי הקדום; "וכך יהיה גם גורלי", חושש הגיבור. הוא לומד שהאמת הרוחנית, כמו גם הזהות הישראלית, מתגלות בזיקה לעבר הקמאי, ומתחזקות לנוכח האותיות העתיקות והנצח שהן מסמנות.

וכך, על גזע הדקל סמוך לשער שכם דבוקה האות הכנענית עי"ן שמביטה בו מן הגזע; והגיבור מבחין בה ומהרהר: "על איזה עוון רודפות אותי האותיות הכנעניות? האם על כך שאין עי"ן לא בישראל ולא ביהודה, לא בירושלים ולא בציון, ואין עי"ן באמת ובאמונה ואין באלוהינו ואין באדוננו". והעין, ששותפה לעקירה ולתעייה, לעריקות ולעקידה, מבקשת את עלבונה: היא ניעורה לחיים ומתגלה באותות ובמופתים, כדי לסמן את סכנת נמיכות הרוח וגבהות הלב, תלישות השורשים והסתרת הפנים מהמסורת היהודית ומהחזקה שהיא מקנה. גם על אפשרות ישועתה של עיר בירת הקודש הסהרורית, המפתה וצופנת הסוד.

"עשרת הימים הנוראים" של אהרן מגד הוא נובלה יוצאת דופן בנוף הספרות הישראלית העכשווית; היא חוזרת אל הכתיבה הרומנטית של תחילת המאה הקודמת, שכבר פסה לחלוטין, בסגנונה ובתכניה, מהספרות העכשווית. נעדרת הומור, דידקטית ועמוסה, הנובלה כורעת תחת גודש של סמליות לאומית ופאתוס רוחני; היא נעה במחוות גרנדיוזיות עצומות, שמקשות עליה את נשימתה. לעתים נוצר הרושם שזו נובלה שמעניין יותר לחקור מאשר לקרוא.

הפואטיקה של הנובלה הולמת את הלאומיות הרומנטית שהיא חוגגת - צפויה מראש, יש לציין, ועלולה לעורר רתיעה. את תקופת "הכיבוש הישראלי" המספר מסמן "מראשית האלף השני לפני הספירה"; בעיר העתיקה, בין הערבים מכניסי האורחים שמזמינים אותו לארוחה ומספרים לו על הגירוש של 1948, הגיבור חש "כאילו מוקף בהמון מוסת שעוד רגע יקרע אותי לגזרים ואני לבדי בין שונאים חמומי מוח ואין מי שיושיע אותי". ועם כניסתו של הגיבור לשכונה ערבית מיד נושך אותו כלב זב ומצורע, אחד מריבוא "כלבים שוטים שמסתננים הנה מעזה, מסוריה, מלבנון, ממואב ומעמון. ישראל עם פחי הזבל הגדושים שלה, עם החצרות האחוריות המלאות כל טוב, שיירי בשר ושאר ירקות, היא גן עדן בשבילם. מה אתה יכול לעשות? להעמיד שוטרים על הגבולות שיגרשו בחזרה כל כלב שאין לו ויזה?"

זו הפוליטיקה של אהרן מגד, וזו הפואטיקה שלו - לטוב ולרע. הרוח הלאומית הפטריוטית מנשבת בעוז מבעד לדפים ודרך האותיות: רק החוסן הלאומי, הזיקה הכתובה בין העם המקראי לבין העם שיושב בציון תוכל להשעות את מורך הלב, את הפקפוק ואת התלישות; האותיות ח-מ-ל, שמתגלות מעל הכותל בתפילת כל נדרי עם סיום הנובלה, כמו בקשה למחילה ולכפרה, מצטיירות בסודן: הן קושרות בין מחולן בשמים לבין חלומו בהקיץ של הגיבור, וגם מרמזות על הלחימה המתקרבת, שבאמצעותה יוכל להיוושע. בסוף הנובלה פורצת מלחמת יום הכיפורים, והגיבור יוצא מירושלים אל הפיקוד, לשמש בקרב. עשרת הימים הנוראים נחתמים אז במלים: "והרוח תשוב אז אל אלוהים אשר ידעה".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ