בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם ישו הוא בעצם רבי אליעזר בן הורקנוס?

גדי יונה משוכנע שכן. ויש לו מספר ראיות לעניין

17תגובות

גדי יונה לא נראה ולא נשמע כמו תמהוני. אדם מהיישוב, כמו שהיו אומרים פעם. בן 55, כלכלן לפי השכלתו, הספיק אפילו לעבוד במשרד האוצר לפני שעזב ועבר לעיסוקים אחרים, מחייבים פחות. יליד ירושלים, בן למשפחה מזרחית מסורתית, למד בבית ספר "דתי ליברלי", לפי הגדרתו, בנים ובנות יחד, "דברים שלא קיימים היום. אחרי בית ספר היינו מורידים את הכיפה", הוא נזכר. גם היום הוא לא חובש כיפה, אבל נשאר אדם מאמין. יהודי מאמין.

לפני כשנה הוציא יונה ספר, "צופן החכמים" שמו. אבל אל תרוצו לחנויות הספרים לחפש אחריו כי קלושים הסיכויים שתמצאו אותו. הספר כמעט שלא הופץ, ויונה חושד שזה בגלל התוכן המהפכני הטמון בו, שכן הוא טוען בספרו שמצא את הסוד, את הסוד של הברית החדשה. את הבשורות בברית החדשה - טוען יונה בספרו - לא כתבו לא מתי, ולא מרקוס, לא לוקס ולא יוחנן. כתב אותן אדם אחד ויחיד. רבי אליעזר בן הורקנוס שמו, אחד מבכירי התנאים, האיש שהתלמוד הבבלי נפתח בציטוט מפיו, האיש שמצוטט בתלמוד יותר מכל חכם אחר. כל ארבע הבשורות האלה, אומר יונה, יצאו מתחת ידיו של רבי אליעזר. דרכן סיפר רבי אליעזר את סיפור חייו המעונה והמיוסר, דרכן הוא הביע את הרעיונות שהרבנים של זמנו דרשו ממנו שישמור לעצמו.

יונה אינו הראשון שטוען שישו אינו דמות היסטורית. היו כאלה שטענו שזוהי דמות ספרותית שהומצאה בדיעבד, אם כי המחקר כיום נוטה לתמוך בסברה שישוע הנוצרי אכן צעד על פני האדמה. בכל מקרה, המקור העצמאי היחיד בן אותו הזמן המזכיר את ישו, ועושה זאת בקיצור נמרץ, הוא יוסף בן מתתיהו. וגם שם מצא יונה רמז למהותו של ישו, שהרי בן מתתיהו כותב שישוע היה איש חכם, ומיד אחר כך מסייג "אם מותר לכנותו בשם איש".

ישו - אומר יונה - אינו אלא אלגוריה, פרי דמיונו של רבי אליעזר, והבשורות הן יצירת המופת שהגאון ההלכתי הזה, היהודי עד שורשי שערותיו, העניק לאנושות. היו כבר רבים וטובים שטענו שישו היה ונשאר יהודי, שלא היתה לו כל כוונה לכונן דת חדשה. יונה מדלג דילוג ענק קדימה - הברית החדשה, לדבריו, היא יצירה יהודית שכתב אחד מענקי ההלכה היהודית. לא פחות.

לפני שתפסיקו את הקריאה בטענה שאין לכם כוח לדברי הבל מהסוג הזה, אתם מוזמנים לבחון לרגע את הסיפור המוכר לכל יהודי שהתחנך בחינוך דתי, אבל לא מוכר מספיק מחוצה לו. סיפור הוויכוח בין רבי אליעזר ובין גדולי הדור שלו, דור התנאים הראשון, דור המעבר בין חורבן בית המקדש השני ובין הקמת המרכז הרוחני ביבנה על ידי רבן יוחנן בן זכאי, במטרה לשמר את הדת היהודית. דור החכמים שבעצם הניח את היסוד לתורה שבעל פה, להלכה היהודית כפי שאנחנו מכירים אותה.

מעשי נסים

רבי אליעזר היה ציר מרכזי בדור ההוא, שפעל במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה. מסופר עליו שהיה בן למשפחה עשירה שבגיל מבוגר יחסית עזב את ביתו כדי ללמוד תורה מפיו של יוחנן בן זכאי, ועד מהרה היה לתלמידו המועדף. "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף אחת של המאזניים ורבי אליעזר בכף השנייה, הוא מכריע את כולם", מצוטט בן זכאי. עמיתיו העריצו אותו. רבי יהושע, בר הפלוגתא הראשי שלו, נישק את האבן שעליה נהג רבי אליעזר לשבת כאילו היא הר סיני. אחת האגדות מספרת שכאשר עלה משה לשמים, שמע את הקדוש-ברוך-הוא משמיע הלכה בשמו של רבי אליעזר, ומתנבא שרבי אליעזר יהיה מצאצאיו של משה. במקום אחר נאמר על רבי אליעזר שהוא טוב לישראל יותר מאב ואם, יותר מהשמש.

תלמידו, רבי עקיבא, היה גדול החכמים של הדור הבא. אחרי מותו נאמר כי "נגנז ספר התורה, נגנז ספר החוכמה". ואף על פי כן, על אותו רבי אליעזר הוטל נידוי גמור, נשק יום הדין של היהדות. והכל בגלל ויכוח הלכתי פעוט לכאורה על האפשרות לטהר מחדש תנור, תנורו של עכנאי. רבי אליעזר השיב בחיוב, כל שאר החכמים - בשלילה. כדי לשכנעם בנכונות עמדתו גייס רבי אליעזר לעזרתו כוחות על-אנושיים. הנה הסיפור, בקיצורים הכרחיים ובעיבוד קל, כפי שהוא מופיע בתלמוד הבבלי (מסכת בבא מציעא):

"אמר להם (רבי אליעזר): 'אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח'. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה... אמרו לו: 'אין מביאין ראיה מן החרוב'. חזר ואמר להם: 'אם הלכה כמותי - אמת המים תוכיח'. חזרה אמת המים לאחור. אמרו לו: 'אין מביאין ראיה מאמת המים'. חזר ואמר להם: 'אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו'. היטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם (=בכתלים) רבי יהושע... לא נפלו (הקירות) מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם (רבי אליעזר): 'אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו'. יצאה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום'" (ואילו בתלמוד הירושלמי, מסכת מועד קטן, מצוטטת בת הקול כך: "הלכה כאליעזר בני").

אבל החכמים לא הסכימו לקבל אפילו את חוות הדעת העליונה הזאת. "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא... אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות'". באותו יום אספו את כל החפצים (או הפסיקות) שטיהר רבי אליעזר ושרפו אותם באש, ואחר כך הטילו עליו חרם. אבל עדיין חששו מתגובתו לשמע החרם, שמא יגייס שוב לעזרתו כוחות עליונים:

"אמרו: 'מי יילך ויודיענו?' אמר להם ר' עקיבא: 'אני אלך, שמא יילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא (רבי אליעזר) מחריב את כל העולם כולו'. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונעטף שחורים וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. אמר לו ר' אליעזר: 'מה יום מיומיים?' אמר לו (רבי עקיבא): 'רבי, כמדומני שחברים בדלים ממך'. אף הוא (רבי אליעזר) קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על הקרקע. זלגו עיניו דמעות. לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחיטים ושליש בשעורים (=שליש מהיבול אבד)... אף (זעם) גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו רבי אליעזר עיניו - נשרף".

בהמשך הסיפור נכתב שרבי אליעזר אף הביא בכוחותיו למותו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, האיש שפסק בעצם על נידויו.

סיפור מטריד הוא סיפור "תנורו של עכנאי", שלא לחינם הוא ככל הנראה הסיפור התלמודי שמצוטט יותר מכל סיפור אחר. סיפור על מחלוקת, שלכאורה נראית על דבר של מה בכך, ומגיעה לידי כך שבת-קול משמים, כלומר השכינה עצמה, מתערבת בוויכוח ופוסקת לטובת אחד הצדדים - לטובת רבי אליעזר במקרה זה. ואף פי כן החכמים מתעלמים מבת הקול הזאת בטענה שדעתם חשובה יותר מדעתו של אלוהים עצמו ("לא בשמים היא"). והם אינם מסתפקים בשלילת דעתו של רבי אליעזר, אלא אף משפילים אותו (שורפים את ה"טהרות" שלו) ומטילים עליו חרם. חרם על מי שהתלמוד עצמו אומר שהאמת היתה איתו. חרם על מי שבכוחו להמית את יריביו ולהחריב את העולם כולו.

שום ויכוח אחר בתלמוד, הבנוי למעשה מוויכוחים ומחלוקות, אינו מגיע לקרע דרמטי שכזה. הלקח שמקובל להסיק מפרשה זו הוא על עצמאותם המוחלטת של החכמים מול התורה עצמה, מול אלוהים אפילו. הרבנים בכל דור פוסקים על פי ההבנה שלהם, על פי הידע שלהם, וההחלטה שלהם מתקבלת לפי הרוב ("אחרי רבים להטות"). החרם על רבי אליעזר, אומרת הפרשנות הזאת, נועד לשמור על מסגרת ההלכה היהודית, שעמדה בפני סכנת התפרקות עם חורבן הבית השני.

לקח נוסף הוא עליונות כוחו של השכל על כוחו של הנס. רבי אליעזר, לפי פרשנות זו, הוחרם דווקא משום שהעדיף מעשי נסים על שכנוע. מכאן שהיהדות היא דמוקרטית ורציונלית.

מנגד, יש מי שלומד מהפרשה הזאת לקח כמעט הפוך. לקח של דיכוי. מי שלא יקבל את דעת הרוב, גורלו יהיה כגורל רבי אליעזר: גורל של נידוי. דיקטטורה של הרוב. תשובה ברורה, אין. תמיהה גדולה - יש.

שבחי הרמב"ם

יונה נתקל בסיפור הזה לראשונה בתיכון הדתי שלמד בו, אבל הסיפור לא הותיר בו רושם מיוחד, מלבד אותו לקח של דמוקרטיה הלכתית. "זה הקו שמלווה את רוב הפרשנויות במחנה הדתי-לאומי", הוא אומר. "הדוגמה הקלאסית לכך שהרבנים פוסקים על דעת עצמם, אפילו בניגוד לדעת אלוהים". אל הסיפור הזה הוא חזר כעבור שנים בדרך עקיפין, דרך הרמב"ם. "נשארתי לישון אצל אחותי", מתאר יונה, "וחיפשתי ספר להירדם איתו. מצאתי אצלה את 'מורה נבוכים' והייתי בטוח שאחרי כמה עמודים אני אירדם".

הרמב"ם לא הרדים את יונה. ההיפך. הוא העיר אותו וגילה לו דמות חדשה, יהדות חדשה, "חכמה, אוניברסלית, אוהבת אדם", בניגוד ליהדות שהכיר עד אז בירושלים, "יהדות של הפגנות שבת".

קודם לכן קרא יונה את ניטשה. אחרי שקרא את הרמב"ם, ניטשה נראה לו גמד. הרמב"ם, מספר יונה, הוא שסלל לו את הדרך אל רבי אליעזר. משום שהרמב"ם אומר שאינו מחדש דבר אלא לקח הכל מדברי חכמים, הסתקרן יונה לקרוא את דברי חז"ל, ולכן התחיל לקרוא ב"ספר האגדה". כבר בקריאה הראשונה הזאת נמשך אל דמותו של רבי אליעזר. "צדו את עיני המשפטים הקצרים שלו, צדה את עיני ההערצה אליו", נזכר יונה. "על כל החכמים האחרים, אפילו על רבי עקיבא או רבן גמליאל, מותחים ביקורת. פונים אליהם לעתים בשמם הפרטי, 'עקיבא' או 'גמליאל'. אל רבי אליעזר יש יראת כבוד מוחלטת. תמיד מצמידים לשמו את התואר 'רבי', ולא מוצאים פסול בפסיקותיו".

סיפור "תנורו של עכנאי" ריתק אותו כבר בקריאה הראשונה. אבל רק בקריאה שנייה ושלישית הבין יונה שמשהו בו לא נראה הגיוני. מצד אחד, ההערצה לרבי אליעזר, מצד שני - הנידוי שלו ומצד שלישי העובדה שביומו האחרון מתקבצים אצל רבי אליעזר כל גדולי החכמים, למרות החרם, ולומדים מפיו דיני טהרה - אותם דינים עצמם שבגללם נודה. "היה (רבי אליעזר) משיב על טמא - טמא, ועל טהור - טהור, ויצאה נשמתו בטהרה", מסופר במסכת סנהדרין. "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'הותר הנדר, הותר הנדר'" - אותו רבי יהושע שהתווכח עם רבי אליעזר על תנורו של עכנאי. בקיצור, סתירה על סתירה. "היה ברור לי שיש כאן חידה, שיש כאן סיפור שאני לא מבין אותו", אומר יונה.

אל דמותו של ישו או אל הברית החדשה לא היתה ליונה משיכה מיוחדת. "הכרתי את הדמות של ישו כמו כל ישראלי", הוא מספר. "לא הבנתי את האנטישמיות, לא הבנתי למה באו אלינו, היהודים, בטענות, לא הבנתי למה הצטדקנו. נגיד אפילו שצלבו את האיש הלא נכון, אז מה? נגיד אפילו שהיה איש נפלא. כמה אנשים נהדרים ונפלאים מתו בטעות? היו הרבה כאלה".

דווקא הרמב"ם קירב את יונה אל ישו. באחד מכתבי הרמב"ם, "איגרת תימן", מצא יונה התייחסות מפתיעה למייסד הנצרות, זה שמקובל לחשוב שהיהדות ראתה בו מקור כל רע. "ישו לא הזיק שום דבר לישראל", כתב הרמב"ם, "ולא נולד בהם ספק לא לכלל ולא ליחידים". במקום אחר כתב הרמב"ם כי לא עלה במחשבתו של ישו להקים דת חדשה, וכי ישו ומוחמד היו סוללי הדרך למשיח בן דוד. אמנם במקומות אחרים בכתביו פסל הרמב"ם את ישו ותורתו מכל וכל, אומר יונה, אבל אותו עניין הדבר הבלתי צפוי, השבחים המפתיעים מפיו של הרמב"ם לישו.

יונה הלך אל הברית החדשה למצוא בה סתירות לאמונה היהודית. כרבים לפניו, הוא לא מצא סתירות כאלה. אבל הוא מצא דברים אחרים: שורה של רעיונות משותפים לישו ולרבי אליעזר. קצתם מהותיים יותר, קצתם מהותיים פחות, חלקם זהים יותר, חלקם זהים פחות, אבל הדמיון היה ניכר. והם בולטים במיוחד על רקע העובדה שרבי אליעזר היה ייחודי בעמדות האלה מבין חבריו התנאים.

כך לדוגמה אומר רבי אליעזר במסכת סנהדרין: "אם ישראל עושים תשובה, הם נגאלים, ולא, הם לא נגאלים". בעניין זה בדיוק היתה לו מחלוקת עם רבי יהושע, שטען שלא חייב להיות קשר בין התשובה לגאולה. אצל ישו, עניין התשובה עומד בבסיס האמונה. "כי אני אומר לכם", נאמר בבשורה על פי לוקס, "אם לא תשובו גם אתם, כולכם תיאבדו". אצל רבי אליעזר, כמו אצל ישו, יש הפרדה מוחלטת בין הרוח לחומר. "תולדות שמים - משמים נבראו, תולדות הארץ, מארץ נבראו", מצוטט רבי אליעזר במסכת יומא. ואילו בבשורה על פי יוחנן נאמר: "הנולד מן הבשר, בשר הוא, והנולד מהרוח, רוח הוא". אפילו בענייני גירושים יש דמיון בין עמדותיהם. שניהם שללו אותם כמעט לחלוטין. "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוות דבר", אומר רבי אליעזר, ואילו ישו אומר בבשורה על פי מתי: "המשלח את אשתו בלתי על דבר זנות מביאה לידי נאפים".

גם בעניינים פחות עקרוניים, האמירות דומות להפליא בניסוחן. "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמונה", מצוטט רבי אליעזר. ואילו ישו אומר: "אל תדאגו ליום מחר, כי יום מחר ידאג לעצמו ודיה לצרה בשעתה". ואפילו היחס למוות דומה. "שוב יום אחד לפני מיתתך", אומר רבי אליעזר. איך נדע מתי נמות, שואלים אותו תלמידיו, והוא עונה להם: "וכל שכן שישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". ואילו ישו אומר: "לכן שקדו כי אינכם יודעים את היום ואת השעה אשר יבוא בה בן האדם".

המורה יוחנן

הרב בני לאו, שספרו על ירמיהו התפרסם באחרונה, לא שמע על ספרו של יונה. אבל הוא בהחלט שמע על קווי דמיון בין הנצרות הקדומה לבין משנתו של רבי אליעזר. "הטענה הזאת עלתה הרבה פעמים", אומר הרב לאו. דווקא העובדה שרבי אליעזר נחשב שמרן, איש בית שמאי, מקרבת אותו לנצרות הקדומה, מסביר לאו. גם הוא וגם הנצרות הקדומה לא קיבלו את החדשנות של חכמי יבנה, העדיפו על פני התורה שבעל פה את התורה ה"מקורית" שניתנה בסיני.

אבל יש נקודות דמיון נוספות. "רבי אליעזר מדבר על העולם כעל דואליות, על הפרדה בין גוף ונפש", אומר לאו. "הנצרות הקדומה פיתחה את זה עד הקצה, בעוד רוב התנאים סברו שבגוף יש צד אלוהי". לאו, כמו יונה, מזכיר גם את איסור הגירושים כנקודת השקה בין רבי אליעזר לנצרות. "הקרבה הזאת היתה אז עניין מובן מאליו, הגבולות בין היהדות לנצרות לא היו חדים", אומר לאו.

גם פרופ' ישראל יובל, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ומי שחוקר את הקשר בין יהדות לנצרות, אומר שיש בדמותו של רבי אליעזר כמה אלמנטים היכולים להזכיר את ישו. "בתקופה הראשונה הפער בין החכמים היהודים ובין הנצרות המוקדמת לא היה גדול", אומר יובל. "טיפוסים כמו ישו לא היו בודדים, היו אנשים שחשבו כמוהו". רבי אליעזר היה אחד מהם. אחד מקווי הדמיון, לפי פרופ' יובל, הוא דווקא קריאת התיגר שקרא רבי אליעזר על סמכותם של הרבנים. רבי אליעזר, כמו ישו, האמין בכוחה של ההתגלות. אבל החכמים ראו בכך סכנה. בעיניהם, חכם היה חשוב יותר מנביא. זו משמעות הסיפור של החרם שהטילו על רבי אליעזר, דווקא לאחר שהוא מגייס את בת הקול משמים לטובתו. ניצחון החכמים.

יונה אינו אקדמאי ואינו רב, ואת חיפוש הקשר בין רבי אליעזר לישו הוא עשה בזמנו החופשי, מתוך סקרנות גרידא, סקרנות של מפענח תעלומה. אחרי שגילה את הדמיון המופלג בין רעיונותיהם של ישו ורבי אליעזר, הניח שייתכן שרבי אליעזר היה תלמידו של ישו. גם סדר הזמנים התאים. מקובל לחשוב שישו נצלב בשנת 30 לספירה, ורבי אליעזר חי סמוך לחורבן בית המקדש בשנת 70. אבל אז קרא יונה שוב את תיאור מותו של ישו, ונפל לו האסימון. כשישו עולה על הצלב, מסופר שחושך משתרר על פני היקום, האדמה רועדת והסלעים נבקעים. ואילו כאשר מוכרז החרם על רבי אליעזר, שליש מהיבולים בשדות נשרף. האם ייתכן שבתוך פרק זמן קצר אירעו בארץ ישראל שני אירועים קוסמיים כה דומים?

התחושה הפנימית אמרה ליונה שלא. שמדובר בעצם באותו אירוע, באותו אדם, שרבי אליעזר וישו הם אותה ישות. מכאן והלאה, הדברים התחילו להסתדר בתיאוריה של יונה. ישו, כידוע, היה תלמידו של יוחנן (המטביל). רבי אליעזר היה תלמידו של יוחנן (בן זכאי). גם כאן מצא יונה סימני דמיון רבים. בברית החדשה מסופר שיוחנן המטביל התנבא על חורבן בית המקדש בשנה ה-15 לשלטון הקיסר טיבריוס, כלומר בשנת 29 לספירה. והנה, אחד הסיפורים המפורסמים על רבי יוחנן בן זכאי הוא שהתנבא על חורבן בית המקדש 40 שנה לפני החורבן. ומכיוון שבית המקדש נחרב בשנת 70 לספירה, יוצא שנבואתו של יוחנן בן זכאי נאמרה פחות או יותר באותו זמן שבו נאמרה נבואתו של יוחנן המטביל.

ויש עוד. שם אביו של יוחנן המטביל היה זכריה. והנה, בספר היסטוריה מצא יונה כי באותה תקופה השם זכאי היה קיצור מקובל לשם זכריה. כלומר, לשני האישים - יוחנן המטביל ויוחנן בן זכאי - היה אותו שם, והם התנבאו באותה שנה על אותו חורבן. הגיוני, אומר יונה, שהם בעצם אותו אדם.

תורת הסוד

אירוע מרכזי נוסף שמצטרף לפאזל של יונה הוא העובדה ששתי הדמויות - גם רבי אליעזר וגם ישו - הועמדו למשפט לפני שלטונות רומא. המשפט של ישו הוא המפורסם בהיסטוריה, אבל מתברר שגם רבי אליעזר הועמד לדין, "עלה לגרדום", כפי שכתוב באגדה. יונה דווקא אינו נותן משקל לעובדה שלפי האגדה רבי אליעזר נחשד ב"מינות", בקרבה מופרזת לאחד מתלמידיו של ישו. הרי לא הגיוני שחז"ל באמת חשבו שרבי אליעזר נתפס למינות, אחרת לא היו פותחים את התלמוד הבבלי בציטוט מפיו. מה שחשוב לו הוא שרבי אליעזר, כמו ישו, נשפט לפני "הגמון רומאי", והיה בסכנת הוצאה להורג. רק שרבי אליעזר, לפי האגדה, נחלץ ממיתה ברגע האחרון.

שתי חוויות מרכזיות משותפות היו, אם כן, לישו ולרבי אליעזר. חוויית ההתנכלות מצד בני עמם וחוויית המשפט. יונה מחבר בין הדברים וטוען שהצדוקים - אותה אליטה ששלטה בבית המקדש ובחברה היהודית לפני חורבן הבית, האליטה שהכהן הגדול קייפא שהסגיר את ישו לידי הרומאים היה שייך אליה - הם שהחליטו להסגיר את רבי אליעזר לידי הרומאים, אחרי שהוטל עליו חרם. אולי חששו שהעם יילך אחריו, אולי חששו מדעותיו על גאולה ועל עליונות הנפש על הגוף, רעיונות שהצדוקים התנגדו להם בתוקף.

כדי להסביר מדוע היווה רבי אליעזר איום גדול כל כך על הסדר הקיים, חוזר יונה לפרשת תנורו של עכנאי. המחלוקת בין רבי אליעזר לחבריו נראית הרי משנית: האם אפשר לטהר מחדש תנור שנטמא? לפי יונה, המחלוקת עמוקה הרבה יותר. עכנאי, אומר יונה, בא מלשון עכן, כלומר נחש. הנחש מסמל את המוות, שכן הוא זה שפיתה את האדם הראשון לטעום מעץ הדעת ובכך מנע ממנו את האפשרות לחיי נצח. רבי אליעזר, אם כן, מצא את הדרך להתגבר על המוות, גילה את הדרך לחיי נצח, לתחיית המתים - כל אותם רעיונות שעומדים בבסיס הברית החדשה.

היהדות של זמנו עוד לא היתה בשלה לרעיונות האלה, ולכן החליטו להרחיקו, להחרימו. הצדוקים, משום שהאמין בעולם הבא, בחיי נצח, ובכך הפך את היהדות לדת אינדיבידואלית שאינה זקוקה לקורבנות ולמקדש. והפרושים, שעמם נמנו רבי יהושע ואחרים, משום שחששו שרעיונות כל כך רדיקליים מסכנים את אחדות עם ישראל ועלולים להביא עליהם את זעם הרומאים.

לפי יונה, אחרי האכזבה המרה שהסב לו הנידוי, אחרי המשפט לפני הנציב הרומאי שכמעט עלה לו בחייו, פרש רבי אליעזר לביתו. אבל לא אדם כמוהו יישב בחיבוק ידיים. אם לא היה מסוגל להציג את רעיונותיו לעם ישראל, בגלל החרם שהוטל עליו, הוא החליט להפיץ אותם בקרב הגויים. להפיץ את תורת ישראל כפי שהוא הבין אותה. יונה נתלה על שני קטעים באגדה המראים שרבי אליעזר אכן עסק בהפצת התורה לגויים, באמצעות תרגום התורה לשתי השפות המקובלות אז במזרח התיכון, יוונית וארמית. על אונקלוס הגר, שתירגם את התורה לארמית, כתוב שאמר "תרגום התורה מפי רבי אליעזר ורבי יהושע", ואילו עקילס הגר, שתירגם את התורה ליוונית, תירגם אותה "לפני רבי אליעזר ורבי יהושע".

אם רבי אליעזר טרח לתרגם את התורה לטובת הגויים יושבי המזרח התיכון, מדוע לא הגיוני שגם כתב למענם ספרי אמונה שיקרבו אותם לתורת ישראל כפי שהוא הבין אותה? רבי אליעזר כתב את הבשורות אחרי שנודה, מסיק יונה. הוא לא פירסם אותן בשמו, כי היה מסכן גם את עצמו וגם את היהודים. אבל הוא הכניס בתוך הטקסט רמזים לזהותו. העבה שבהם, אומר יונה, מופיע בבשורה לפי יוחנן, האחרונה מארבע הבשורות. שם, ורק שם, מסופר על אדם שישו מקים לתחייה. ביוונית שמו לזרוס, בעברית "לעזר" - צורה מקובלת באותם ימים לשם אליעזר. "רבי אליעזר כתב את סיפורו האישי, בצורה ספרותית-נבואית", אומר יונה.

יונה מצביע על כך שלפני צליבתו הקפיד ישו לומר שבשורתו מיועדת רק ליהודים: "לא נשלחתי אלא אל הצאן האובדות לבית ישראל" ואף הורה לתלמידיו "אל דרך הגויים אל תלכו ואל עיר השומרונים אל תבואו". אך לאחר הצליבה והתחייה דרש מתלמידיו בדיוק את ההיפך: "לכו אל כל העמים להורותם ולעשותם לי לתלמידים".

בסוד כתיבת הבשורות, ממשיך יונה, היו שותפים גם כמה מתלמידיו של רבי אליעזר, בראש ובראשונה רבי עקיבא. זה מסביר את העובדה שהקשר ביניהם לא נותק, שרבי עקיבא המשיך לראות בו מורה עד ליומו האחרון. העובדה שספרי הבשורות נכתבו למען הגויים, לא למען היהודים, פותרת גם את הקושי ההלכתי הכרוך בכך שבברית החדשה נאמר שאין צורך בברית מילה, ואין הכרח לשמור על השבת. שתי המצוות הללו אינן כלולות בשבע מצוות בני נח, שבהן מצווים הגויים לפי ההלכה.

גם לקושי הכרוך בכך שבלב הברית החדשה עומד מאורע שהדעת היהודית אינה סובלת אותו - לידת בן אדם מרוח הקודש - מצא יונה פתרון. "הרמב"ם אומר שבכל מקום שמופיע בו מלאך, זהו סימן שלא מדובר במאורע שאירע במציאות, אלא במאורע שהתרחש בתודעה של הנביא", מסביר יונה. "כשישו נולד, נכח באירוע מלאך. כלומר מדובר באלגוריה, בתודעה של נביא, לא במציאות".

אגדות מאוחרות

רבי אליעזר היה ענק רוח, אומר יונה, ולכן הוא כתב יצירה ענקית, שנייה בעוצמתה רק לתנ"ך. אבל הסוד שגדול התלמוד הוא שכתב את ספרי הבשורות, סוד שלדעת יונה היה גלוי לתלמידו רבי עקיבא, אבד עם השנים. אולי לרמב"ם הוא התגלה, אבל יונה אינו בטוח בכך. הוא עצמו שמר על הסוד הזה במשך 16 שנה. "לקחתי מחברת וכתבתי בה את כל מה שגיליתי", הוא מספר, "אבל לא ידעתי איך לכתוב את זה בספר, חששתי שאטעה בדברים שלא היו לי תשובות עליהם. עברתי לחיים הרגילים, אבל מדי פעם זה צץ, וזה הגביר את הבדידות שלי כי הרגשתי שאין לי עם מי לדבר על הדברים האלה. עם הרבנים בקושי אפשר לדבר על יהדות, ובוודאי שלא על נושאים כאלה. את החילונים זה בכלל לא מעניין".

לפני שלוש שנים, בעקבות משבר אישי, החליט יונה לאסוף את הרעיונות שלו בספר. לא בדיוק ספר עיון, וגם לא ספר היסטוריה. ערוך בצורה של רשימה ארוכה של עשרות נקודות דמיון והשקה בין ישו לרבי אליעזר, בתוספת פרק ארוך על הקבלה בין סיפורו של יוסף (בן יעקב) לסיפורו של ישו (בן יוסף) - שני יהודים שבני עמם התנכלו להם, ושהפיצו את תורתם בין גויים. ואף שהספר מזכיר ספרים שמפיצים כל מיני תמהונים ומבשרי גאולה, יונה טוען בתוקף שהוא אינו סבור שהספר יביא את הישועה, יגאל את העולם. רק יגלה סוד שהיה סמוי במשך אלפיים שנה ומחכה להתגלות, מחכה להראות שאין הבדל של ממש בין אמונות בני האדם, יהודים, נוצרים וגם מוסלמים. שכולם יונקים ממקור אחד. עכשיו, דרך אגב, שוקד יונה על כתיבת ספר בדיוני שיספר את סיפור חייו של רבי אליעזר.

אי אפשר לומר שכל הקורא את הספר של יונה, או ידבר איתו, ישתכנע. אבל אין ספק שהוא מוצא נקודות הקבלה מעניינות, ובוודאי שהוא מעלה לתודעה את הדמות המרתקת של רבי אליעזר. יונה אומר שהתייעץ עם רב על "צופן החכמים", והרב "לא פסל" אותו (אם כי דרש מיונה לשמור על זהותו בסוד). לרב בני לאו, שאמנם לא קרא את הספר, כל הרעיון הזה של יונה נראה כבדיה. דווקא בתור אדם שכתב ספר על הנביא ירמיהו, לאו אומר כי אין שום סיכוי ללמוד ריאליה מתוך סיפורי חז"ל.

"רוב החוקרים תמימי דעים שמידת ההיתכנות של הסיפורים האלה נמוכה מאוד, כי מדובר באגדות שנכתבו באיחור של 300 שנה", אומר לאו. ולגופו של רבי אליעזר, נראה ללאו מופרך להאמין שהוא כתב את הבשורות. "רבי אליעזר עומד בלב הפנתיאון של חכמי ישראל, אין מסכת במשנה שהוא לא מופיע בה", אומר לאו. "הוא הדמות שמייצגת את חכמי ישראל. אילו היה מייצר תורה אלטרנטיבית, אפילו לגויים, הוא היה מוקע לגמרי". אז אולי הסוד של רבי אליעזר וגדי יונה צריך לחכות עוד כמה מאות שנה עד שיתגלה?*

מכנה משותף דוגמאות לדמיון בין רבי אליעזר לישוע הנוצרי

קורות חיים: חיו במאה הראשונה לספירה שם המורה: יוחנן (בן זכאי/המטביל) בעלי כוחות על-אנושיים (עשו נסים) נקדימון שר היהודים שומע דרשה שלהם נודה מקהל ישראל/נמסר לידי הרומאים נשפטו על ידי נציב ("הגמון") רומאי נחשבו מבית שמאי גססו בערב שבת הרומאים הוציאו להורג את תלמידם (רבי עקיבא/פטרוס)

אמונות ודעות: החזרה בתשובה חיונית לגאולה האישית המאמין אינו צריך לדאוג לפרנסתו עמדה שלילית לגירושים הפרדה בין חומר לרוח יש לשמור על כבוד הזולת צדקה יש לתת בסתר התנגדות לדיבורים בטלים התנגדות לשבועות

פרקי רבי אליעזר גדולתו כפי שהיא משתקפת במדרשים אודותיו

התגלות אליהו: "עשה שתי שבתות ולא טעם כלום עד שנגלה לו אליהו ז"ל".

קרינה: "והיה ר' אליעזר יושב ודורש ופניו מאירות כאור חמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם יודע אם יום ואם לילה; בא רבן יוחנן בן זכאי מאחוריו ונשק לו על ראשו. אמר לו, אשריכם אברהם יצחק ויעקב שיצא זה מחלציכם".

קול אלוהים: "רבי אליעזר אומר, אני שמעתי באוזני ה' צבאות מדבר". זיכרון עילאי: רבי יוחנן בן זכאי אמר עליו - "בור סוד שאינו מאבד טיפה".



הצליבה. האם היתה רק משל לנידויו של רבי אליעזר? ציור: דייגו ולאסקז, 1630


גדי יונה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו