בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היסטוריה | בלפור פינת רוטשילד

לטענת ג'ונתן שניר, לידתה של הצהרת בלפור בנטיות האנטישמיות של מצהיריה, והנסיגה ממנה ומהבטחותיה - גם הן גילויים של אנטישמיות

תגובות

The Balfour Declaration: The Origins of the Arab Israeli Conflict

Jonathan Schneer. Random House., pp. 432, $30.00

ספר חדש על הצהרת בלפור מעורר מדרך הטבע סקרנות ועניין, בעיקר לאור כותרת המשנה של הספר: "מקורותיו של הסכסוך הערבי-ישראלי". מי שכבר קראו כל מה שנכתב על הפרשה הסבוכה הזאת שואלים את עצמם אם אמנם התגלה מסמך חדש או מאגר ידע חדש המשנה את כל מה שאנו יודעים על הסיפור המרתק הזה. רבים מהם אף ישמחו מאוד אם יתברר שנוסף שביב של מידע נסתר שמשנה, ולו במשהו, את המסכת הידועה והמוכרת.

ההיסוסים והסקפטיות אינם נובעים מזלזול ומהפחתת הערך והחשיבות של המסמך המפורסם. אדרבה, איש אינו מערער על מרכזיותו של האירוע, איש אף אינו טוען שכל מה שצריך לדעת על המסמך, מקורותיו ונסיבות בואו לעולם ידוע ומוכר על בוריו. היפוכו של דבר: למרות תלי התלים של המחקרים, המסמכים, העדויות, כתבי הזיכרונות ודו"חות ועדות חקירה, עדיין נותרו שאלות היסוד המהותיות שמעורר מסמך זה בחזקת תעלומה גמורה.

אין מדובר בסיפור לידתה של ההצהרה. הנראטיב עצמו ידוע ומוכר, וספק אם אפשר לחדש בו. אנחנו יודעים מי ניסה למנוע את קבלתה ומי תרם לשינוי הנוסח ברגע האחרון. כל זה גלוי וידוע, אך השאלות הקשות נותרו עלומות ומטרידות דווקא משום החשיבות הרבה שאנחנו מייחסים למסמך. גם היום, יותר מ-90 שנה לאחר ששר החוץ הבריטי, לורד בלפור, שיגר ללורד רוטשילד איגרת קצרה ובה הודיע לו על תמיכתה של ממשלת בריטניה בשאיפות הלאומיות של העם היהודי, יש המייחסים להצהרה תפקיד מרכזי וחשוב בלידתו ובהתמשכותו של אחד העימותים הגדולים והמסוכנים ביותר של המאה ה-20. כמעט כל ניסיון - ארוך או קצר, יסודי או שטחי - לתאר את יסודותיו של הסכסוך הישראלי-ערבי נדרש להצהרת בלפור בתורת אבן היסוד להקמתה של מדינת ישראל.

הערכת ההצהרה תלויה כמובן בהשקפת עולמו של המעריך. לימים, פרשנים, הוגים ואפילו היסטוריונים נדרשו יותר ויותר לסוגיית "בגידתה" של בריטניה בהצהרה, שממנה מסתעפות שאלות משנה חשובות ומטרידות, והתשובות להן, יותר משהן משקפות את ה"אמת" ההיסטורית, מעידות על עמדותיו של המשיב. אנחנו פונים שוב ושוב אל הסיפור הזה ואל הפרטים ומבקשים לדעת: האם בריטניה הבטיחה בידיעה ובדעה צלולה את ארץ ישראל גם לציונים וגם לתנועה הלאומית הערבית? שאלות המשנה העולות ומזדקרות משאלה-האשמה חמורה זו מובנות מאליהן.

ובכן, ראוי לומר כי ג'ונתן שניר לא גילה תשובות מספיקות ומאירות עיניים לסוגיות המטרידות הסובבות את הצהרת בלפור מיום בואה לעולם. יתר על כן, לזכותו ייאמר כי הוא אף אינו מתיימר כי עלה בידו להאיר את השאלות הארורות הללו ולפצחן. כל אימת שהוא מגיע בספרו לצומת שבו מגיחה שאלה קשה, הוא מצטנע וממהר לספר לקוראיו כי היסטוריונים וחוקרים גדולים וידענים ממנו ניסו לפצח את החידות ולא עלה הדבר בידיהם, ולפיכך נאלץ הקורא להסתפק בעמדת התיקו. התנהלותו זו של המחבר מחדדת ומחריפה עד מאוד את שאלת ה"למה". מדוע בחר שניר להוסיף עוד ספר לערימת ספרי הצהרת בלפור, שכולם מסתיימים בסייג זה או אחר?

תשובה אחת, לגיטימית ומובנת, גורסת שהמחבר נענה לדרישה שבאה מ"למטה". בשעה שכל העולם חרד לגורל המזרח התיכון, ופרשניו מציינים בדרך זו או אחרת את הצהרת בלפור, נדרש חיבור מבהיר, מקיף ומעניין ככל האפשר, יפה לכל נפש, שיסביר ויתאר את המקורות. מבעד לרצון הזה לספק דרישה של השוק, ייתכן ואף מצטנע רצון של עשיית טוב: אם נלמד ונדע את הראשית, אולי נשכיל למצוא מוצא מן הסבך היום. אם נדע כולנו, כי אלביון הבוגדנית היא שקלעה אותנו לסבך האלים הזה, אולי נמצא מוצא בלי כל האימפריאליסטים האלה, שתמיד יש להם חשבון נפרד, ולא תמיד חיובי.

שניר אכן גולל את הסיפור כראוי. הוא לא חידש הרבה אך, כאמור, לא התיימר לחדש, ולזכותו ייאמר כי שקד וטרח להוציא מגילה נאה ומושכת. ברוח הזמן, ובשל הרצון להגיע אל הרבים, לא פסח על כל פיסת פיקנטריה, סיפורי רקע וצבע, ולעתים אפילו יש בכתיבה מידה של הומור. "רוח הזמן" מחייבת גם הדגשות רווחות ומקובלות בימים שבהם הספר יוצא לאור, כמו, למשל, הטענה החוזרת שוב ושוב, שבשעה שהציונים דרשו לעצמם את ארץ ישראל, הם התעלמו מהפלסטינים שכבר חיו בארץ, ולא העלו כלל על דעתם שגם להם יש שאיפות לאומיות. כל תלמיד מתחיל של הסכסוך היהודי-ערבי יודע כי שאלת ההכרה ההדדית של אלו בשאיפות ובהגדרות הלאומיות של אלו, בראשית ימיה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, אינה שאלה פשוטה ובהירה כלל וכלל.

בפרקים המובאים בחלקים האחרונים של הספר מנסה שניר להציע פרשנות חדשה למסכת היחסים בין בריטניה לאימפריה העותמאנית בשלהי מלחמת העולם הראשונה. קשה לדעת אם להגדיר אותם כניסיון של המחבר לחדש בנושא ההצהרה, או שמא הם תוספת של פיקנטריה. האימפריה העותמאנית נכנסה למלחמה לאחר שנים רבות שבהן נחשבה ל"אדם החולה של אירופה". רפורמות, מהפכות ותמורות שלטוניות לא שינו את המסקנה הכללית. גם בעלות בריתה של האימפריה השוקעת ידעו כי פירוקה יהיה אחת התוצאות הבלתי נמנעות של המלחמה באירופה.

בשלבים האחרונים של המלחמה, כאשר התבהרו הסימנים הראשונים לתבוסתה של גרמניה, החלו חוגים שונים במשטר העותמאני לשקול אפשרויות שונות של פרישה מן הברית עם גרמניה וחתימת חוזה שלום נפרד עם בעלות הברית. מחשבות ושאיפות אלו גברו לאחר המהפכה הבולשוויקית, שסילקה מן המשוואה המאיימת את רוסיה, השכנה הלוטשת עיניים מצפון לאימפריה הקורסת. המצדדים בשלום נפרד במשטר העותמאני קיוו כי תימצא דרך כלשהי לשמור על שלמותה, הפורמלית למצער, של האימפריה שלהם תמורת הסתלקותה מן הלחימה לצד גרמניה. בכלל השטחים שהטורקים קיוו להמשיך ולהחזיק בהם היו גם השטחים הנרחבים שהובטחו במיני סידורים והסכמים ליהודים ולערבים.

לשאיפות העותמאניות לא היה סיכוי להצליח, ובממשלות בריטניה וצרפת כבר התגבשו תוכניות מתוכניות שונות כיצד להשתלט על שטחיה של האימפריה החולה. ועם זאת, בבריטניה עצמה היו חוגים, שוליים ולעתים אף תמהוניים, שחשו חיבה רבה כלפי העותמאנים וביקשו לברר את האפשרויות של הסכם שלום נפרד עמם. כדרכם של מגעים וגישושים מעין אלה, נערכו כמה פגישות חשאיות בשווייץ הנייטרלית, וכצפוי, הניסיונות לא הוליכו להסכם של ממש. לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, השועל הערמומי, ידע על המגעים ואף לא טרח לעצור אותם בעודם באיבם. וכי למה לקטום מגעים שממילא אינם מחייבים את בריטניה בדבר?

ניסיונות אלה, שנמשכו גם לאחר הצהרת בלפור, נתפשים בעיני שניר כהוכחה ניצחת וחד משמעית לכך שבריטניה מעולם לא חשבה להוציא אל הפועל את הבטחותיה לתנועה הציונית, וניסיונותיה להתנער מהבטחות אלה החלו ימים אחדים לאחר שניתנו, ואולי אף בשעה שניתנו.

קשה להשתחרר מן הרושם כי שניר לא התגבר על יצרו, וההיסטוריון שבו כשל במאבק עם מבקש הפיקנטריה שבו. המגעים עם אוהבי העותמאנים, חלקם אנשים אקסצנטריים ומוזרים בתכלית, לא זכו מעולם למעמד החשיבות ששניר מייחס להם, משום שלניסיונות התיווך שלהם לא ייחסו, ובדין, את החשיבות שהמחבר מייחס להם. מעמדה של האימפריה העותמאנית במחצית השנייה של המאה ה-19, ובעיקר בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, חיסל את האפשרות של המשך קיומה של האימפריה החולה הזאת, ומלחמת העולם הביאה עליה את הקץ הידוע מראש. הניסיון לייחס חשיבות למאמצים להחיות את המת-החי הזה בשלהי מלחמת העולם הראשונה הוא א-היסטורי בעליל.

מאז יצא ספרו לאור מרבה שניר להעמיד פרשנויות עממיות ומתומצתות יותר למסקנות העולות, לפי הבנתו, מספרו. בהתבטאויות אלה, ובניגוד מפורש לטון המכובד והזהיר של הספר עצמו, הוא מייחס לאבות הצהרת בלפור כוונות אנטישמיות מובהקות. לדבריו, הצהרת בלפור לידתה בנטיות האנטישמיות של מצהיריה, והנסיגה ממנה ומהבטחותיה - גם הן גילויים של אנטישמיות מושרשת ורבת שנים זו.

קל מאוד להיאחז בהסברים שרגשות אנטישמיים ניצבים בבסיסם. קל אף יותר לבלוע הסברים שכאלה בימים שכל העולם נגד ישראל, והדברים ידועים. מי שמחפש גילויים של אנטישמיות, לא יתקשה למצוא אותם בכתיבה, בהתבטאויות ובשיח של גדולי אוהבי ציון. לא קשה למצוא התבטאות שריח של אמונה קדומה וסטריאוטיפים אנטישמיים עולה ממנה. אם נתאמץ, נמצא גילויים מדאיגים שכאלה אצל בלפור, אצל הוולשי אוהב התנ"ך לויד ג'ורג', ואפילו אצל המנהיג הדרום-אפריקאי יאן סמאטס - כולם, אגב, מונצחים ברחובותיה של ירושלים, למשל.

זאת ועוד: אין ספק שמיני תפישות חסרות שחר על היהודים, עושרם, כוחם ושלטונם החשאי בעולם עמדו ביסוד כמה מהמגמות והנטיות שהוליכו בסופו של דבר אל הצהרת בלפור. בשלב שבו ניתנה ההצהרה, ב-2 בנובמבר 1917, עמדו בריטניה ובעלות בריתה בשיאו של המאמץ הקשה והמתיש לנצח במלחמה, שנדמה כי מאזן הכוחות בה יוסיף לכתוש את הצדדים עוד שנים רבות.

בריטניה, כמו כל הצדדים הלוחמים, עסקה בחיפושים קדחתניים אחר גורם חדש שיפר את מאזן הכוחות הקטלני הזה ויטה אותו לטובת בעלות הברית. המדינאים הבריטים תלו תקוות גדולות בכוחה של ארצות הברית לחולל את המהפך, הם נחרדו מהאפשרות שרוסיה המהפכנית תפרוש מהמלחמה, וברוח מה שחשבו על היהודים - מורשת של מאות שנות חינוך ומסורת - היו משוכנעים שבכל התחומים האלה ידם של היהודים רב. מוטב לרכוש את אמונם, והם כבר יעשו את המוטל עליהם: ישכנעו את הנשיא וילסון בארצות הברית להצטרף למלחמה, ישכנעו את לנין הבולשוויק לא לפרוש משדות הקרב, ובכלל, כשהיהודים רוצים משהו, הם משיגים אותו. קל מאוד לתאר את מחשבות ההבל הללו לצד הייאוש והרצון לנצח כרגשות אנטישמיים. אבל המאה ה-20 לימדה אותנו לנהוג זהירות במונח הזה, ובנטייה הקלה מדי להדביק אותה לכל מיני תופעות ולכל מיני מנהיגים.

עלילת הצהרת בלפור, כמו שאלת יחסה של בריטניה הגדולה לציונות ולמפעל הציוני בארץ ישראל, מורכבות וסבוכות מן הניסיון להעמיד להן הסברים פשוטים, חד-משמעיים והחלטיים. הכלל ישן מפני חדש תוציאו לא חל ככל הנראה על ספרו של ג'ונתן שניר.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא עורך סדרת "אפקים" בהוצאת עם עובד



הלורד בלפור. שאלות היסוד שמעוררת ההצהרה נותרו בחזקת תעלומה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו