שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פנטסיה לתחריט נחושת

על יאן סוולינק, מלחין הציפייה לדבר-מה מוגדר שלעולם לא ייעשה מוגדר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

מעל לחדר העבודה של רמברנדט, בביתו ברובע היהודי של אמסטרדם, יש חדר הקרנה קטן ובו יכולים המבקרים לצפות בסרט המלווה את שלבי יצירתם וייצורם של התחריטים הרמברנדטיים, שאחדים מהם מוצגים בחדר הסמוך. כלים שונים ומרתקים דוגמת אלה ששימשו את האמן הגדול מוצגים גם הם בחדר זה, ובדומה לשאר המוצגים בבית מוזיאוני זה - בית רמברנדט הוא אולי המוזיאון היחיד באמסטרדם שהמבקר בו בימים אלה יזכה לתמורה מלאה בעד המחיר המופקע שיידרש לשלם - משהו מהילת העשייה, מאפרוריותה היומיומית, מן התהילה ומן הלא-כלום הנבללים במלאכה זו לבלילה משונה, עדיין גלום בחפצים הפזורים כאן.

את הסרט הקצר, שבתחילה נשמעים בו דברי הסבר על אודות שלב יצירת התחריט, ולאחר מכן מומחש בו הלכה למעשה שלב שעתוקו, מלווה לפרקים נגינה מיוחדת במינה; הפנטסיה ברה מאת יאן פ. סוולינק, בביצועו הנודע של גלן גולד הצעיר מפסטיבל זלצבורג של שנת 1959. שילובם של הסרט והליך הייצור המוצג בו מזה והיצירה המתנגנת מזה נהפך עד מהרה למה שמקובל לכנות "חוויה אודיטורית", כלומר חוויה הקשורה לא רק באיכויותיה האימננטיות של היצירה המוסיקלית המסוימת אלא בכל המקיף אותה בהקשרה המסוים - סוג הביצוע ואופן קליטתה.

ואכן, מה שנדמה בתחילה לאחת מאותן הכלאות מפוקפקות בין התרחשות טלוויזיונית ל"פסקול" - "הכלאה" שבמבט ראשון הושתתה על העובדה היחידה ששני היוצרים, רמברנדט וסוולינק, חיו ופעלו באמסטרדם פחות או יותר באותה תקופה (רמברנדט נולד בשנת 1606, סוולינק הלך לעולמו בשנת 1621) - התברר אט אט כשילוב מעניין, שלא הציג "ליווי" מוסיקלי לשעתוק התחריטים אלא גילה משהו מפניה של היצירה המתנגנת בצנעה, בין מעללי החרט למכבש הדפוס.

הניגוד בין יצירותיו ה"גדולות" של רמברנדט לתחריטיו (אני מודה שציור דוגמת "משמר הלילה", הממתין למסיירים ברייקסמוזיאום - מוזיאון שכבן תפנוקים טיפוסי שקע באמבט-שיפוצים ארוך שנים - כאקורד סיום דרמטי, אינו אומר לי דבר. דיוקנו העצמי קטן-הממדים של רמברנדט, המוצג גם הוא בין עיי השיפוץ של אותו מוזיאון, מעניין אותי הרבה יותר) קשור בדרך כלשהי ליצירתו זו של סוולינק, ולביצועו המופלא של גולד.

הן ההתפשטות החוצה והן ההתכנסות פנימה נוכחות בה, אך גם מהלכי ה"התפשטות" וגם מהלכי ה"התכנסות" נשארים תמיד בלתי צפויים; לא "בלתי צפויים" מבחינה זו של חיזוי ההתרחשויות ההרמוניות, כי אם "בלתי צפויים" מבחינה אחרת - גם למאזין המיומן וגם למי שמכיר את היצירה על פה. חזרותיו של סוולינק על הנושא הפשוט, ההולך ומשתכלל (לא במקרה נחשב מלחין זה לאחד מן הגשרים הרנסנסיים החשובים אל ממלכת הבארוק של באך), מעוררות ציפייה נמשכת לדבר-מה מוגדר, אלא שאותו דבר-מה לעולם לא נעשה מוגדר. מושאה של ציפייה זו הוא המימוש - כל מימוש - ו"מימוש" מעין זה לא יימצא בגבולות היצירה המסתורית הזאת.

את התחושה הזאת, הקשה לניסוח ולפענוח, הדגים בסרט הליך שעתוקו של התחריט. מגעו של מכבש הדפוס במצע הנחושת, שהעניק חיים משועתקים ל"מצע" זה, נהפך לנמשלו של המשל המתנגן ברקע; נגינה שה"מימוש" זר לעולמה, מפני שכל תכליתה היא לעורר לפרק זמן קצוב חיות שהתאבנה. מגע האצבעות על המקלדת הוא שמעורר לחיים את מצע הנחושת של סוולינק, ו"מצע" זה, שאינו שואף לדבר, שב לעולמו המתכתי מקץ שמונה או תשע דקות הביצוע.

משמעות ה"מידע" הנקלט ביצירה מעין זו על ידי המאזין משתנה תדיר; גם מאזין מיומן לא יוכל להכין את עצמו למה שיבוא בהמשך (כלומר, לממש את "ציפיותיו"), מפני שרגע ההווה של יצירה זו אינו רומז תמיד על המשכו. מסתורין זה של תנועה המלווה את יצירתו של סוולינק - תנועה לכל הכיוונים, שפעם נדמית לניסיון לפרוץ אל המרחב, ופעם נדמית לכמיהה לשקוע אל "פנים" תהומי - מקרב אותה אל מבקריה בני המאה ה-21 בבית רמברנדט.

במובנים רבים, אופן קליטתה של היצירה, המושתת על שימת לב לכל צליל וצליל, ועם זה גם על סמיכותם של הצלילים זה לזה (עובדה היוצרת לא רק "רצף" צלילי כי אם גם מעין "תנועה", אלא שכיוון התנועה אינו מתפענח) מזכיר את אופן קליטתם של סימני העולם הפוסט-מודרני, שמבקרים אלה בבית רמברנדט חיים בו על כורחם. ואולי לא היו סרט זה ונגינה זו המלווה אותו אלא רמז בעלמא, שתכליתו היחידה היא להצביע על הקירבה הזאת - פוסט-מודרניסטים יקרים, הבארוק בפתח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ