בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רחבעם זאבי הציע להקים מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית. מסמך

יומיים אחרי תום מלחמת ששת הימים, התבקש האלוף רחבעם זאבי להכין תוכנית מדינית לעתיד השטחים הכבושים. אחרי שלושה ימים נוספים הוא הגיש אותה: במסמך סודי המליץ על הקמת מדינה פלסטינית בצפון הגדה המערבית, ואף הציע לשקול לספח אליה את כפרי המשולש. הוא גם בחר לה את שמה: מדינת ישמעאל. פרק עלום מהביוגרפיה של האיש השנוי במחלוקת, במלאת תשע שנים להירצחו

2תגובות

בישיבה מיוחדת שנערכה בכנסת לפני שלוש שנים, לציון יום השנה השישי לרצח השר רחבעם זאבי ("גנדי"), סיפר ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, כי זאבי היה בעצם מהראשונים שהגו את רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית. בנוכחות בניו של זאבי, סיפר אולמרט בנאומו כי "יומיים-שלושה בלבד אחרי שוך הקרבות במלחמת ששת הימים, הזדרז האלוף רחבעם זאבי, אז עוזר ראש אג"ם במטכ"ל, להגיש תוכנית להקמת מדינה פלסטינית שבירתה שכם, ואפילו נקב בשמה 'מדינת ישמעאל'. ומה שמעניין יותר, גנדי קרא למהר ולהקים את המדינה הפלסטינית, והזהיר, אני מצטט, כי 'שלטון צבאי ישראלי ממושך ירחיב את השנאה והתהום בין תושבי הגדה המערבית לישראל, בגלל הצעדים האובייקטיביים שיהיה הכרח לנקוט להבטחת הסדר והביטחון'".

הדברים נאמרו חודש לפני כינוס ועידת אנאפוליס ונציגי מפלגות הימין תקפו את ראש הממשלה, שבחר להביא ממורשתו של זאבי דווקא את הפרשייה הזאת. ח"כ לימור לבנת מהליכוד התפרצה ואמרה "אתה עושה שימוש פוליטי. גנדי לא יכול לענות לך". ח"כ צבי הנדל מסיעת האיחוד הלאומי-המפד"ל אמר על אולמרט כי "אם באזכרה לבכיר בניה הנאמנים לארץ הזאת, מצא לנכון להסביר כמה גנדי לא היה נאמן לארצו, אז אי אפשר להגיע לשפל עמוק יותר. אם זה מצבו הנפשי, אזי הוא מהווה סכנה אמיתית למדינה".

כעבור שנתיים, באזכרה הממלכתית לזכרו של השר זאבי, בהר הרצל בירושלים, סיפר גם נשיא המדינה, שמעון פרס, על התוכנית להקמת מדינת ישמעאל. הוא חזר על פרטיה בדיוק כפי שהובאו על ידי אולמרט ואף ציטט אותו משפט של זאבי, בדבר השנאה והתהום שייפערו תחת הכיבוש. לסיום דבריו הוסיף: "גנדי עקב אחרי השינויים שחלו במפה הגיאוגרפית ובמערך הדמוגרפי, ומה שהבין והציע כבר ביוני 67' הפך בימינו ליסוד של תוכנית אחרת".

גם הפעם נזעקו חברי הכנסת מימין. "נשיא המדינה ביזה את זכרו של גנדי כשהפך אותו לאיש 'שלום עכשיו' וטען שגנדי תמך בצעירותו במדינה פלסטינית", אמר ח"כ מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי. הוא הוסיף כי "האובססיה של פרס הביאה את אסון אוסלו ותוצאותיו הרצחניות, והוא עושה הכל - לרבות סילוף ההיסטוריה - כדי להמשיך לטעון את טענותיו השקריות".

ברמה העובדתית, האמת ניצבת לכאורה לצדם של אולמרט ופרס. תוכניתו של זאבי להקמת מדינת ישמעאל, מסמך סודי של ארבעה עמודים, נמצאת כל השנים הללו באחד התיקים בארכיון צה"ל. היא מעולם לא נחשפה במלואה, פרט להתייחסותם של השניים. אך כשמעיינים בפרטיה, מתברר שקשה לפרש אותה כתוכנית שלום יונית המבטאת הכרה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים. כותרת התוכנית שהוגשה לרמטכ"ל יצחק רבין חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, היתה "הסדר מדיני לגדה המערבית - הצעה". בפתח המסמך מציין זאבי, כי "ההצעה דלהלן באה בהמשך לשיחות שקיימנו לאחרונה ולאור המשימה שהוטלה עלי להגיש הצעה בנידון". עוד מציין זאבי בפתיח כי "ההצעה אינה מתייחסת לפתרונות אפשריים לגבי רצועת עזה, שאותם יש לבחון בנפרד".

במלחמה ובחודשים שלאחריה, שימש זאבי כעוזרו של ראש אגף מבצעים במטכ"ל, עזר ויצמן. בתפקידו, הוא היה ממונה על קשרי הצבא עם המוסד וגופים נוספים במערכת הביטחון, שהיו מעורבים בסיוע צבאי וביצירת יחסים עם מספר מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. להערכת צורי שנקין, ששירת כקצין אג"ם של פיקוד מרכז תחת זאבי, זה היה כנראה הרקע למעורבותו של זאבי בחיבור התוכנית. "התפקיד גרם לו להיות מעורה ושותף להרבה עניינים שלא היו קשורים באופן ישיר לפעילויות צבאיות או מלחמתיות במובנן הטהור. במסגרת זו היו לו עוד הרבה יוזמות, הקשורות למדינות ערב ולעתיד תושבי השטחים". שנקין, שברבות הימים היה לאחד מחבריו הקרובים של זאבי, מעיד כי מעולם לא שמע על תוכנית מדינת ישמעאל, אך לדבריו הוא אינו "נופל מהכיסא" למשמע פרטיה. "גנדי היה אדם בעל ראש פתוח ומחשבה מאוד יצירתית", הוא מספר.

גם חברים קרובים נוספים של זאבי שהתראיינו לכתבה, מעידים כי מעולם לא שמעו על התוכנית, אך מספרים כי אינם מופתעים ממנה. השחקן חיים טופול, שהיה מקורב לזאבי עוד מאמצע שנות ה-50, אומר ש"זה נשמע מאוד הגיוני, כי הוא היה איש מאוד יסודי בעבודתו. הוא היה אדם מעמיק ורציני שעשה כל דבר בצורה מאוד מתוכננת ומדוקדקת. אני זוכר שאפילו רבין אמר לי כעבור הרבה שנים שהוא העריך אותו מאוד כקצין מטה". ומושק'ה אידלסון, שהיה קרוב לגנדי עוד מימי מלחמת העצמאות, אומר כי "הוא היה איש עם חזון וראייה לטווחים ארוכים. אף פעם הוא לא סיפר לי על התוכנית הזאת, אבל כפי שהכרתי את עמדותיו באותה התקופה, היא נשמעת הגיונית מאוד".

על פי הצעתו של זאבי, יש להקים "מדינה ערבית עצמאית בחלק של הגדה המערבית, אשר תהיה קשורה עם ישראל בחוזה שיבטיח את זכויות שני הצדדים. המדינה החדשה תיקרא בשם 'מדינת ישמעאל' (ולא 'פלשתין', כדי שלא להגדיל את 'התיאבון' והייצוגיות שלה)". תחת הסעיף "ביצוע" כתב זאבי: "מהירות ההחלטה והביצוע של הצעה זו, ולו גם בלי הכנות מנהליות וארגוניות, חשובה בשל הטעמים הבאים: סיכויים לנכונות המנהיגות הערבית המקומית כל עוד היא נתונה בהלם התבוסה וטרם התהפכה והוסתה על ידי דמשק וקהיר. כל עוד לא השמיעו המעצמות והאו"ם דברים ברורים בנושא". כטיעון אחרון בעניין כתב זאבי את המשפט בדבר השנאה והתהום שייפערו תחת הכיבוש, שאותו ציטטו אולמרט ופרס.

כמה שילחצו

"אני מאמין באמונה שלמה במה שממשלת ישראל אמרה ואומרת, שאנו נמשיך לשבת בשטחים האלה, אלא אם כן יחתמו איתנו חוזה שלום", אמר שר הביטחון משה דיין בכנס סגל הפיקוד הכללי של הצבא שבועיים לאחר המלחמה, אך מיד הוסיף, "אינני מאמין שמישהו יחתום איתנו חוזה שלום".

עמדתה הרשמית של ישראל, כפי שהובעה על ידי ראש הממשלה לוי אשכול כבר בנאומו הראשון בכנסת לאחר המלחמה, היתה שישראל אינה מעוניינת להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים, וכי לאחר משא ומתן ישיר שבסופו יתקיים הסדר מדיני והסכם שלום, תסיג היא את כוחותיה. אך להצהרה זו נלוותה האמירה העמומה, "לאומות העולם אומר: אל תהא אשליה בלבכם שמדינת ישראל מוכנה לשוב ולחזור למצב ששרר עד לפני שבוע ימים. לבדנו נלחמנו על קיומנו וביטחוננו, ואנו רשאים לקבוע מהם האינטרסים האמיתיים והחיוניים של מדינתנו, וכיצד יובטח עתידה. לא יחזור עוד המצב שהיה קיים עד כה".

בשתי ישיבות של ועדת השרים לענייני ביטחון, שנערכו פחות משבוע לאחר המלחמה, הוסכם כי בכל הסכם עתידי תדרוש ישראל תיקוני גבול מול סוריה בשטחים המפורזים ובאזור הבניאס, מול ירדן באזור ירושלים, ואת השארת רצועת עזה בידינו, על פי הגבול הבינלאומי הקיים. את החלטות הוועדה אישרה הממשלה בישיבתה הראשונה לאחר המלחמה ב-19 ביוני.

אך ההנחה הרווחת בקרב ההנהגה היתה כי גם בלא כל הסכם, תיאלץ ישראל לסגת מהשטחים בלחץ המעצמות, כפי שהיה לאחר מבצע סיני. אורי אבנרי מספר, כי הח"כ חיים צדוק ענה לו על שאלה בעניין, "תראה, זה מאוד פשוט. אם נוכל להחזיק בכל, נחזיק בכל. אם ילחצו עלינו ננסה להחזיר כמה שפחות. אם ילחצו יותר חזק, נחזיר את הכל". וכך ב-26 ביוני, עוד שלח ראש הממשלה אל הרמטכ"ל מכתב ובו ביקש לדעת "מה האמצעים בהם אוחזים כדי להחיש הוצאת השלל מן השטחים הכבושים. כמה שבועות או חודשים יידרשו לכך".

תוכניתו המדינית של האלוף זאבי נולדה, אפוא, בעיקר מתוך ואקום מדיני. בימים הראשונים לאחר המלחמה, הדרג הפוליטי לא אמר את דברו על עתיד השטחים הכבושים. גם בימים שקדמו למלחמה, נמנעו מנהיגי המדינה מלהבהיר מהם יעדיה ומה הפתרון האפשרי לסכסוך. בכל הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ומשרד הביטחון מאותה התקופה שנפתחו לעיון הציבור, אין כל התייחסות מפורשת לעתיד השטחים ולתושביהם ביום שלאחר המלחמה.

אך בניגוד לדרג המדיני, לצבא היו תוכניות מגירה מוכנות. מעבר לשלל התוכניות המבצעיות שהוכנו, נבנתה בצה"ל במשך שנים תורה סדורה לניהול ממשל צבאי בשטח כבוש. מלבד הניסיון שנצבר במשך שנות הממשל הצבאי על הערבים אזרחי ישראל עד 66', למדו בצבא רבות מפרק הכיבוש הקצר ברצועת עזה, אחרי מלחמת סיני. בעקבות כיבוש זה, שנמשך חמישה חודשים בלבד, נכתבו בצה"ל בתחילת שנות ה-60 כמה תקצירים ופקודות הנוגעות להיבטים שונים של פעילויות הצבא בשטח כבוש.

התקציר האחרון בעניין התפרסם חודשיים לפני מלחמת ששת הימים והיה מבוסס על חומר תורתי קודם ובעיקר על "סיכום ממשל צבאי בשטחים כבושים", שפורסם על ידי מחזור ב' של בית הספר למדעי המדינה שליד משרד ראש הממשלה, ב-64'. במסמך זה מצוינים כמה מהעקרונות שהנחו את מדיניות ישראל בשטחים הכבושים במשך עשרות שנים ובמובנים רבים, שרידיהם ניכרים במדיניות זו עד היום.

"אמצעי השליטה החשוב ביותר הוא 'שכר ועונש'", קבע המסמך. ברשימת אמצעי ה"שכר" המליצו מחברי המסמך על "הסרת הגבלות שהוטלו. אישור רישיונות לפתיחה והפעלת בתי עסק. מתן תעסוקה למובטל. מינוי לתפקידים חשובים. מתן עדיפות בהחזרת רכוש שנתפס או במתן פיצויים". ברשימת אמצעי ה"עונש" הומלץ להשתמש ב"מעצר אדמיניסטרטיבי. הגליה. פיטורים מתפקיד. חיפושים בבתים".

עוד צוין בהקשר זה כי "את אמצעי השכר והעונש יש לנצל על מנת להעלות מנהיגות משתפת פעולה. אמצעי השכר והעונש נועדו 'לשכנע' את המנהיג עצמו כי כדאי לו לשתף פעולה, אך יותר מזאת, הפעלתם לגבי המושפעים על ידו תקבע את היקף השפעתו. לכן יש להעניק טובות הנאה שונות לאנשים התומכים במנהיג משתף פעולה".

וכך ייעשה לסרבנים: "כאשר יוחלט על השפלת קרנו של מנהיג שאינו משתף פעולה, אין די במניעת טובות הנאה לו ולאנשיו. יש לחפש בקרב החמולות שאותן הוא מייצג מועמד מתחרה למנהיגות ולטפח אותו על ידי מתן טובות הנאה באמצעותו, העדפתו בגלוי על ידי ביקורים בביתו וכדומה". עוד המליצו מחברי המסמך "לנצל עבירה שנעברה על ידי מנהיג מסוים כאמצעי לחץ לשיתוף פעולה, המדובר בעבירות שאינן ידועות בציבור ואינן נושאות אופי ביטחוני. האיום בהעמדה למשפט אם לא ישתף פעולה הוא יותר תכליתי מאשר שפיטתו והענשתו".

כמו כן ציינו מחברי המסמך כי רצוי להימנע ממאסר מנהיגי ציבור שמא ייתפסו כ"קדושים מעונים": "יש להפעיל נגדם עונשים תכליתיים אחרים שיפגעו בהם מבלי שיעלו את קרנם בציבור, כגון פגיעות כלכליות, פגיעה בהשפעה החברתית וכדומה. אין לבנות מערכת הנהגה אחת והומוגנית. יש לדאוג לפיצול ההנהגה המקומית ולהנהגות מתחרות".

לסיכום המליצו על "החזקת טמפרטורה נמוכה - מניעת ייאוש, זעם והתמרמרות המוניים וקיצוניים" וציינו כי "על אף היות הערבים רחוקים ברוב המקרים מלדייק בעמידה בדיבור בעצמם, הם מעריכים עמידה בדיבור של הזולת ובעיקר אם הגשמת הבטחות הנה לתועלתו. לפיכך יש להימנע ממתן הבטחות מחייבות ובעיקר מהסוג שקשה להגשימן".

ככל הנראה, ההנחיות הכתובות האחרונות לפעולת הצבא בשטחים הכבושים, טרם פרוץ המלחמה, ניתנו על ידי הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר), מאיר שמגר, שהיה אחר כך נשיא בית המשפט העליון. ביומה הראשון של המלחמה הוא פירסם מסמך שנשלח לאלופי הפיקודים ולראש אגף מבצעים במטכ"ל, שכותרתו "דרכי חקיקה בשטח כבוש". את המסמך, שהתווה את עקרונות הפעולה המותרים בשטח כבוש על פי האמנות והחוקים הבינלאומיים, חיבר שמגר כמה שבועות או חודשים קודם לכן. כיום הוא טוען כי אינו זוכר את הנסיבות שהביאו לכתיבת המסמך, אך מעריך שזה נבע מן "הרצון שגם היחידה שלי, הפרקליטות הצבאית, תהיה בדומה ליחידות משפטיות בצבאות אחרים בעולם, מומחית בנושא של דיני מלחמה".

גבולות אידיאליים

כשבועיים לאחר המלחמה הצהיר דיין בכנס סגור של סגל הפיקוד הכללי של הצבא: "ההישגים הגיאוגרפיים, הצבאיים והמדיניים של המלחמה הזאת, נתנו קודם כל את הקו המקסימלי שמישהו רצה אי פעם לחלום עליו, אודות גבולות אידיאליים של מדינת ישראל. לו מישהו היה לוקח את המכחול הגדול ביותר לציין מה הגבולות הגדולים ביותר והרחבים ביותר, שיכול להציע למדינת ישראל - לא היה יכול להגיע לקילומטר אחד יותר מאשר צה"ל הגיע במלחמה זו, ובמקום שצה"ל עומד בו עכשיו".

ואכן, מעיון בפרוטוקולים שנרשמו בישיבות המטכ"ל ערב המלחמה מתברר, כי אפילו האופטימיים שבאלופים לא האמינו שאלה יהיו הישגי הצבא הישראלי כעבור שישה ימים של לחימה. אבל מערכת השליטה בשטחים שנכבשו נכנסה מהר לפעולה. על פי ההנחיות של הפצ"ר שמגר, כבר ביום השני למלחמה נוסחו והודפסו ארבעה צווים ושלושה מנשרים בדבר כיבוש, סדרי שלטון ומשפט, שהופצו בקרב התושבים בשטחים שנכבשו. באותו היום מונו שלושה מפקדים צבאיים לשטחי הממשל החדשים, בסיני, רצועת עזה והגדה המערבית. ועוד באותו היום, בסיכום דיון של ראשי אגפים במשרד הביטחון שנערך בלשכת סגן הרמטכ"ל, הועלתה דרישה לדון בעיתוי הפעלתו של הממשל הצבאי ולהסדיר את עבודת הצבא בשטחים הכבושים.

שר הביטחון דיין פיגר רק במעט אחרי הדרג הצבאי. יומיים לאחר סיום הקרבות, ב-12 ביוני 67', כינס דיין בלשכתו "התייעצות בעניין שטחי הכיבוש". בישיבה השתתפו הרמטכ"ל יצחק רבין, עוזר ראש אג"ם זאבי, ראש אמ"ן אהרן יריב, האלוף חיים בר-לב והרמטכ"ל לשעבר צבי צור, שהיה עוזרו של דיין. בישיבה הוצג בין השאר מתווה בן שש נקודות לתוכנית מדינית שגיבשה מחלקת המחקר באמ"ן כמה ימים קודם לכן. שם צוין כי ישראל תומכת בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה ורצועת עזה. לדעת מחלקת המחקר, כדאי יהיה שהמדינה הפלסטינית שתוקם לא תורשה להחזיק כוח צבאי, וירושלים העתיקה (שבין החומות) תהפוך לעיר פתוחה.

בסיום הישיבה ההיא ביקש הרמטכ"ל רבין מהאלוף זאבי לבחון את התנאים החדשים שנוצרו להסדר מדיני. ב-15 ביוני הוא הגיש את הצעתו, להקמת מדינת ישמעאל. על פי התוכנית, ירושלים המזרחית, הר חברון, בקעת הירדן ומובלעת לטרון יצורפו למדינת ישראל. שאר שטחי הגדה יוקצו למדינת ישמעאל. האלוף זאבי הסביר כי "הפליטים הערבים (מ-48', ש"פ) באזור הר חברון (ושטחים מסופחים אחרים) יועברו למדינת ישמעאל וישוקמו בה". עוד טען זאבי בהקשר הדמוגרפי, כי "סיפוח אזור ירושלים יביא עמו אמנם נתח גדול של אוכלוסייה ערבית, אבל הוא חשוב מטעמים אחרים".

על פי התוכנית, אמורה היתה מדינת ישמעאל לכלול "את מרבית האוכלוסייה הערבית של הגדה המערבית: תושבי קבע, פליטים בשומרון ופליטים שיועברו (23,000) מהר חברון". בסך הכל נועדה המדינה המתוכננת לכלול עם הקמתה 623 אלף תושבים. שאר 260 אלף תושבי הגדה המערבית שנכבשה, בעיקר תושבי ירושלים וחברון, נועדו להיות מסופחים למדינת ישראל.

את נכונותו של זאבי לספח את ערביי חברון והסביבה, מצליח להסביר באופן חלקי צורי שנקין. לדבריו, "זאבי בכלל חשב שהם יהודים שצריכים לחזור בתשובה. זה לא היה רעיון מחייב, סתם מחשבה שעלתה אצלו הרבה פעמים. הוא אהב לדבר על זה ולספר על שורשיהם היהודיים של תושבי חברון. הוא האמין שכולם שם היו כאלו ושהמדינה צריכה לעזור להם לחזור אל היהדות".

זמן קצר עמד לרשותו של זאבי כדי לנסח את ההצעה. הנתונים שעמדו לרשותו היו מוגבלים, והוא עבד ללא תכתיבים או קווי מדיניות של הדרגים שמעליו. לכן הצעתו היתה ראשונית בלבד ואינה כוללת פרטים משמעותיים על מעמדה הבינלאומי ומידת עצמאותה של אותה יישות מדינית. בקווים כלליים קבע זאבי שתחומי "אחריות בנושאי ביטחון וחוץ של מדינת ישמעאל יהיו בידי מדינת ישראל. מדינת ישראל תהיה רשאית להחזיק כוחות צבא במחנות הנטושים של הצע"י (הצבא הערבי הירדני) או בפריסה מבצעית לפי הצורך". עוד הציע זאבי בתוכנית, כי למדינת ישמעאל תהיה גישה חופשית לנמל בישראל, וכי יינתן מעבר חופשי לתושבים בין שתי המדינות, עם סייג אחד: ייאסר על הישמעאלים לעבור למגורי קבע במדינת ישראל.

זאבי טרח עם זאת לפרט את גבולותיה של מדינת ישמעאל, וצירף מפה בהתאם: "בצפון ירושלים הועתק הגבול כך שישאיר בידי ישראל את שדה התעופה קלנדיה (שייקרא מעתה "ירושלים - צפון"). בקעת הירדן הושארה מחוץ למדינת ישמעאל כאשר הגבול יעבור 500 מטר ממערב לכביש האורך, פרט ל-2 חריגים: (1) יריחו ומחנות הפליטים שלידה, כדי שלא תיקלט בישראל עוד אוכלוסייה; (2) פתח ואדי פרעה, שגם בו ריכוז של פליטים (ניתן יהיה לסלול קישור עוקף בקטע זה). מובלעת לטרון תסופח למדינת ישראל. בשטח זה 4 כפרים ערביים בלבד" (המובלעת לא סופחה עד היום, אבל התושבים גורשו מבתיהם תוך כדי המלחמה, והכפרים נהרסו).

בהצעה אלטרנטיבית לגבולות, שהופיעה במפה המצורפת בקו שבור, המליץ זאבי להרחיב את השטח שבשליטת ישראל על חשבון מדינת ישמעאל, אך ציין כי קיימים שני חסרונות לאופציה זו: "תוספת אוכלוסייה ערבית לישראל" ו"הקטנה נוספת של המדינה הערבית, דבר שיקשה על מנהיגים ערבים פוטנציאליים לקבל".

זאבי בחר להתייחס בהזדמנות ההיא גם לעתידם של אזרחי ישראל הערבים. "נבחנת בחינה ראשונית הצעה לספח את מרבית כפרי המשולש הישראלי למדינת ישמעאל", כתב זאבי. "להצעה זו ישנו היתרון של 'המתקת הגלולה' למנהיגים העתידיים של מדינת ישמעאל, אך בצד זה המגבלות הבאות: הקטנת מדינת ישראל; הצורך בקבלת הסכמה של ערביי הכפרים הנדונים; הסיבוכים לגבי מספר יישובים יהודיים הנמצאים בין ועל יד הכפרים הנדונים; תקדים מסוכן של הקטנת מדינת ישראל 'האוריגינלית' שעלול לעורר מאוויים דומים בגליל הערבי. אי לכך מוצע שלא לעסוק בכך בשלב זה".

גם שמואל טולדנו, שכיהן באותה התקופה כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, מספר שלא הכיר את תוכנית מדינת ישמעאל, אך לדבריו רעיונות ברוח דומה באשר לעתידם של ערביי ישראל עלו לא פעם בישיבות ממשלה. לטענתו "הם תמיד נדחו על הסף כי הוסכם בכל דיון שערביי ישראל אינם פיונים על מפה שאתה מזיז ביחד עם קו הגבול. אשכול ורוב חברי הממשלה שלו האמינו שהם אזרחים שווי זכויות ושאין כל אפשרות להזיז או לספח אותם בהינף יד".

בסוף דיין קבע

לדעתו של אורי אבנרי, שהיה אז חבר כנסת, הצעתו של זאבי, כמו גם הצעות של קצינים בכירים במטכ"ל שתמכו בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית ללא הסדר מדיני עם ירדן, נבעו מחשש שחתימת הסכם שלום שבמסגרתו תוחזר הגדה המערבית לריבונותה של ירדן, עלולה להחזיר את ישראל למציאות הביטחונית המסוכנת שבה התקיימה ערב המלחמה. "הם העדיפו מדינה פלסטינית קטנה וחלשה שתהיה צמודה אלינו, מאשר חזית מזרחית שלמה שיכלה להיות מורכבת מכוחות ירדניים, עיראקיים וכוחות עזר אחרים", אומר אבנרי. לדבריו, האלוף ישראל טל, שמת החודש, היה מחסידי תוכנית הקמת מדינה פלסטינית ללא הסדר עם ירדן וכך גם האלוף מתי פלד.

חוסר נכונותן של מדינות ערב לשאת ולתת עם ישראל בתנאים המוקדמים שהציבה, הוליד כמה יוזמות מדיניות לפתרון הסכסוך ישירות מול תושבי השטחים הכבושים. דוגמאות ליוזמות כאלו בהקשר הפלסטיני נמצאות בספרו של דן בבלי, "חלומות והזדמנויות שהוחמצו". בבלי, ששירת במילואים בממשל הצבאי, אף היה שותף לכמה מהמגעים עם המנהיגות הפלסטינית המקומית.

גם התוכנית שהגיש בסוף יולי 67' שר החוץ יגאל אלון, נשאה אופי דומה. גבולותיה של תוכנית אלון מזכירים במידת מה את גבולות מדינת ישמעאל של זאבי ותוכניות אחרות שניסחו גורמים צבאיים ופוליטיים. לדבריו של שלמה גזית, שהיה לפני המלחמה ראש מחלקת מחקר באמ"ן ולאחריה המושל הצבאי הראשון ביהודה ושומרון, "אין לייחס חשיבות רבה לתוכניתו של גנדי ולתוכניות מדיניות אחרות שצצו באותה התקופה".

גזית מסביר כי "בעקבות ההלם שאחז במנהיגות המדינה ובצמרת הצבא בעקבות הניצחון במלחמה נוסחו עוד הרבה תוכניות. למעשה, כמעט לכל קצין במטכ"ל היה רעיון משלו. התוכנית של גנדי היתה רק אחת מתוך כמה, וגם היא לא הבינה כלום במציאות הפלסטינית שהיתה ושהתפתחה באותה התקופה. בסופו של דבר, דיין היה זה שקבע, הוא העדיף בשלבים האלו להימנע מכל הסדר מדיני והוריד את קציני הצבא מהתוכניות שלהם".

ואכן, בראייה היסטורית, לא ניתן לייחס לתוכניתו של גנדי חשיבות רבה מדי. היא אמנם השפיעה במובנים מסוימים על תוכניות מדיניות אחרות, היא היתה ראשונית וחדשנית, אך על פי רוב הדעות, היא פשוט לא היתה ישימה. להערכת גזית "הפלסטינים לעולם לא היו יכולים לקבל את המתווה שלה". כך חושבים גם טולדנו וההיסטוריון אורי מילשטיין.

מקורביו של זאבי, טוענים שגם ברמה האישית, אין בתוכנית דבר שיכול להאיר מזווית חדשה את דמותו ומשנתו הפוליטית של האיש. בנו פלמח, שלדבריו לא הכיר את תוכנית מדינת ישמעאל ולא שמע אודותיה, בחר שלא להגיב על תוכנה. משה פלד, סגן שר החינוך לשעבר וחבר מפלגת מולדת שבמשך שמונה שנים היה מהקרובים לזאבי, טוען כי "ברבות הימים זאבי התפכח מהתוכנית האווילית הזאת". לדבריו "היסודות שלה אולי נעוצים בחינוך המפא"יניקי שזאבי קיבל מהבית, בהיותו איש מחנות העולים, פלמ"חניק טיפוסי. אבל בניגוד לאחרים הוא לא היה אדם שהולך עם הראש בקיר וגם לא כזה שיילך עם העדר. ברגע שהבין כי אין פרטנר מהצד השני, הוא שינה את דרכו".*

כסף מיוחד לשטחים בבנק ישראל הכינו שטרות נפרדים לגדה, לעזה ולסיני ולרמת הגולן

ב-2 ביולי 67' נערכה בלשכתו של שר הביטחון משה דיין פגישה דחופה בין נציגי הממשל הצבאי החדש לנציגי משרד המשפטים ובנק ישראל. האחרונים הציגו לדיין ולאנשי הצבא את הדרישה החוקית וההומניטרית להדפסת שטרות מיוחדים לשימוש בשטחים הכבושים. בסוף הישיבה הוחלט להדפיס את השטרות שהציעו נציגי בנק ישראל, אך עוד לא להוציאם למחזור. כעבור שבוע, העביר הפרקליט הצבאי הראשי מאיר שמגר לרמטכ"ל כמה שטרות לדוגמה.

ד"ר רחל ברקאי, האוצרת הנומיסמטית של בנק ישראל, טוענת כי "כבר ביומה השלישי של המלחמה התקיים דיון ראשון בין נגיד בנק ישראל, דוד הורוביץ, ובין ממלא מקום שר האוצר, זאב שרף, על צורך אפשרי להנהיג כסף חדש בשטחים שעברו לידי ישראל במלחמה". לדבריה, ימים אחדים לאחר הדיון ההוא כבשה ישראל גם את הגדה המערבית ורמת הגולן, וההחלטה להנהיג כסף חירום הורחבה גם לשני אזורים אלה. לדבריה, חברת הגרפיקה של האחים גבריאל ומקסים שמיר עיצבה את השטרות של 500 פילס ודינר אחד לגדה המערבית ושל 5 לירות לרצועת עזה וצפון סיני, וחברת הגרפיקה "רולי" של גד רוטשילד ודוד ליפמן עיצבה את השטרות של 5 דינר לגדה המערבית ושל לירה אחת לרצועת עזה וצפון סיני. השטרות בערכים הנמוכים יותר, שהכילו עיטורים ביטחוניים וכיתוב, תוכננו על ידי יחידת ההנפקה בבנק ישראל והמדפיס הממשלתי.

המעצבים השתדלו לעצב שטרות דומים ככל האפשר לכסף המקומי שהיה נהוג עד הכיבוש, וזאת מבלי להפר את זכויות יוצרים של מעצבי השטרות המצריים, הירדניים והסוריים. כדי לחבב את השטרות החדשים על התושבים בשטחים, כללו בהם דגמים מזרחיים, גמלים, קשתות ואת מגדל דוד שבירושלים.

לקראת סוף יוני 67' החלה ההדפסה במדפיס הממשלתי בירושלים, ובו-בזמן הוזמנה הדפסה דחופה ממפעל "אנסחדה" שבהולנד ובבית הדפוס של הבנק הלאומי הבלגי. משהתברר כי בשטחים הכבושים התקבל הכסף הישראלי ללא כל קושי, החליטו משרד האוצר ובנק ישראל לגנוז את השטרות. הם נשמרו בכספות בנק ישראל עד 78', אז הוחלט כי אין עוד סיבה להמשיך להחזיק בהם. מיליוני השטרות בוערו בין השנים 78' ו-80'. למען התיעוד ההיסטורי של הנפקה מיוחדת זו, הוחלט בבנק ישראל לשמור באוסף הנומיסמטי של הבנק 100 יחידות מכל שטר.



רחבעם זאבי ב-69'. שלטון צבאי ממושך ירחיב את השנאה


זאבי ,במרכז, ומשה דיין בחברון, 8 ביוני 67'. גם בתחום המדיני - הממשלה שתקה, הצבא תיכנן צילום: אי-פי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו