דברים שבשירה | הים הוא נס תמידי - ספרים - הארץ

דברים שבשירה | הים הוא נס תמידי

מה לוולט ויטמן, אבי השירה האמריקאית, ולאיציק מאנגר, משמר שירת הפולקלור היידית ומחדשה?

ארז שוייצר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ארז שוייצר

גם משוררים גדולים, אפילו כאלה המבקשים לבטא בשירתם מרחבי ענק פיסיים ורוחניים, זקוקים לפעמים לספרים קטנים, הנקראים בשעה אחת קצרה, אינטימית ומפעימה. כזה הוא "שעת-חצות בהירה", קובץ השירים החדש של וולט ויטמן, שתירגם נהדר וערך בקפידה עודד פלד. ויטמן, במידה רבה, החזיק בתפישה כולית-אימננטית של הטבע והאמין כי רוחו מגולמת בכל אחד מפרטיו. אולי לכן אין זה מפתיע לגלות שלא פחות מן המחזור "שירת עצמי", ואפילו מכרך הענק "עלי עשב", קובץ צנום זה מצליח לא רק לשרטט דיוקן מקיף ומרובד של ויטמן, אלא גם להניע את שירתו במלוא חיוניותה.

שירים ספורים מספיקים, למשל, כדי להעמיד לנגד העיניים את אמריקה של ויטמן, אמריקה העירונית והחקלאית בפתחו של העידן המתועש, הקפיטליסטי, על האופטימיות והאיום שבו. אבל השורות המפורסמות, המשולהבות, "אני שומע את אמריקה שרה... הנגר שר את שלו בעודו מודד קרש או קורה/ הבנאי שר את שלו בעודו מתכונן לעבודה", השורות האלה סמוכות בקובץ מאוד לשיר המפנה עורף לכל זה: "במשעולים לא דרכה בהם רגל אחת/ בצמחייה על שפת מי אדם/ פליט מחיי ראווה/ מכל אמת מידה נודעת ברבים". מלוא האמביוולנטיות של ויטמן ביחס להיקשרות לחברה ניכרת כאן. אפילו בשירת הטבע הנפעמת שלו הוא לבד ולא, מזמין ולא: "לבדי, מריח את האדמה, עומד מדי פעם/ בדממה/ לבדי, חשבתי, ועד מהרה נאסף גדוד סביבי".

ויטמן אוהב האדם מתנער לא אחת מחברת בני האדם. כמובן, הוא חש ביניהם זר, ואהבתו מאוימת. ייתכן שאלה ממדיו הצנועים, המופנמים, של הקובץ, אשר מדגישים את דיוקנו של ויטמן כהומו לטנטי, מיוסר. גם בעמימות המתחייבת מהעידן שהדברים נכתבו בו, זו זהות שקשה לטעות בה: "זה האהוב עלי ישן לצדי תחת אותו כיסוי/ בליל הקריר... וזרועו נחה קלות סביב חזי - ואותו לילה אושר/ ידעתי".

ניכר שוויטמן מצא דווקא בטבע, ולא בעיר, מחסה לאהבתו, אבל הוא גם ידע לכתוב, למשל, תיאור אורבני נהדר של מה שמכונה היום Gay-radar: "בקרב הגברים והנשים בהמון/ אני מבחין באחד הבוחר בי על פי סימני סתר אלוהיים/ לא מכיר באיש זולתי, לא הורה, לא אשה... ישנם נבוכים, רק זה האחד לא - זה האחד יודע אותי". שירים אלה מצטרפים לכמה משיריו הקטנים והנהדרים והפחות ידועים של ויטמן, שירים על מות אמו ועל אושרו בטבע ועל "צל דמותי", כלשונו. "שעת-חצות בהירה" מצייר את דיוקנו בצניעות, באינטימיות ובטון חרישי יחסית, קרוב ללב. ואולם כשם שהבדידות והזרות לא עוררו בוויטמן ניכור, אלא להיפך, אמונה בלתי נתפשת בטוב שבאדם, קובץ זה מרכז את כוחו הלירי בלי לפגוע בהד הרחב, בקריאה הרמה, בפנייה הפתוחה ליקום כולו, שבשיריו. "הים נס תמידי הוא בעיני/ והדגים השוחים - הסלעים - תנועת הגלים -/ והאוניות ואנשים בהן/ היש נסים מופלאים מאלה?"

וגם : מה לוויטמן, אבי השירה האמריקאית, ולאיציק מאנגר, משמר שירת הפולקלור היידית ומחדשה? סמיכות הוצאתם של "שעת-חצות בהירה" ושל "האור והזהב", מהדורה מחודשת של אוסף שירי מאנגר בתרגום נתן יונתן, מפתה לחפש קווי דמיון: הוקרת הפועלים והזונות וזמרי העם והדיבור בשמם, חיפוש הגאולה בטבע, הלשון הנשענת על המסורת ובה בעת מציעה את מהפכת האישי. אבל ויטמן, אפשר לומר, היה אמריקאי מאוד, ומאנגר יהודי מאוד, משמע, אהבת האדם שלו אינה מופשטת, אלא אהבה למלכל'ה היפה ולנויה הצועני, והחרדות שלו אינן קיומיות, אלא מיידיות ומוחשיות וכרוכות בחולי ובעוני וביתמות, ובעולמו אין מפלט בפאתוס, אלא באירוניה ובהומור ובפיוט פנטסטי. הנה שורות "ויטמניות" של מאנגר: "העולם הוא ניגון גדול/ שמע את רחש גלגל הכישור". והנה המשכן: "עריסה מניעה חרש אמא/ וילדה ממלמל לנפשו". והנה עוד: "הקבצן, ילדים, במה יהרהר/ הפיסח הזה, העיוור/ כשחורק את שירו בתבת הזמרה/ טירי רי רי?// מזכיר הוא לכל ילד/ שמוות יש בחלד/ וגר לו כאן למרות שזר הוא/ ונוכרי". אמהות וקברים, חרף הצבעוניות ותאוות החיים והדעת בשיריו של מאנגר, הם מוטיבים חוזרים ביצירתו.

צודק אולי נתן יונתן בקביעתו, בפתח הדברים, כי היו משוררים יידיים גדולים יותר - גלאטשטיין, סוצקבר - אבל נכונה גם קביעתו כי "את גאולתה של מסורת שירת העם והזרמתה אל אפיקי השירה המודרנית הפליא מאנגר לעשות מכולם". זרימה זו היא אולי מקור הכוח והקסם של מאנגר, שביחסו למקורותיו, העממיים כמו המודרניסטיים, ידע להיות סנטימנטלי ונטול אשליות כאחד, וביקורתי ואוהב: "בצמרת העץ/ בין בדיו/ ילד קט. שמש ערב שוקע/ מצית אש להבה בשערו ובגדיו/ והילד איננו יודע.// מייללת האם במורד הרחוב:/ ?הוי הצילו אותו, יהודים -/ שמה, שם, על אילן התפוח, בוער/ ונשרף בשלהבת ילדי!// ?מים! מים!' פתאום נקרעים חלונות/ ורצים יהודים מכל כבר/ ונושאים דליי חרב, סירים קיתונות/ לכבות את האש הלוהבת.// ?היכן?' - ?לא רואים' - שמה, שם, העץ!'/ רועדות הדמויות בריצה הטרופה/ ושומעות רק איך בוכה ילד ברדתו/ מאילן תפוחים שכבה".

"שעת-חצות בהירה". וולט ויטמן. תירגם מאנגלית: עודד פלד. הוצאת קשב לשירה, 46 עמ', לא צויין מחיר "האור והזהב". איציק מאנגר. תירגם מיידיש: נתן יונתן. הוצאת קשב לשירה, 157 עמ', לא צויין מחיר

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ