שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"אנחנו", כלומר אנשי השירות, העבדים

אראלה בראון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אראלה בראון

חנוך לוין, מונוגרפיה, מאת יצחק לאור, הקיבוץ המאוחד, 2010, 304 עמודים

החידתיות האופפת את חייו ויצירתו של חנוך לוין מרתקת את קוראיו ומקשה על הפענוח של יצירתו. בעקבות השערורייה הציבורית סביב ההפקה של מחזהו הסאטירי "מלכת האמבטיה" התרחק לוין ממגע ישיר עם הקהל שלו, וגם על המציאות הישראלית חדל להגיב באופן ישיר בכתיבתו. מכאן הקושי להציג תמונת עולם קוהרנטית של חייו ויצירתו. חוסר המשמעות של החיים, ניהיליזם, סטיות מיניות: אלה הם כמה מן המפתחות הקלים-מדי שבאמצעותם מנסים לפענח את חידתו של לוין. ויש הפונים לחפש את מקורותיה של הבוטות שלו בביוגרפיה ובפסיכולוגיה.

בספרו "חנוך לוין, מונוגרפיה", מנסה יצחק לאור לתפוס את השור בקרניו ולקשור בין החידתיות המקיפה את לוין לבין התשוקה לדעת מה מסתתר מאחורי החידה. לראשונה מוצע לקורא חיבור ראוי לשמו המקשר את האספקטים האמנותיים, הביוגרפיים-פסיכולוגיים והממד החברתי-פוליטי לכלל אינטרפרטציה קוהרנטית לעולמו של לוין. לאור בחר להתמקד בקהל ובאופן שהוא מתפקד במרחב הפנטסיה או המדומה בקומדיות של לוין, ולנתח את הסיבות להצלחתו של לוין לרתק את הקהל אל הסבל הפיסי הממשי שהתרחש מול עיניו במחזות המיתוס.

"במחזות המיתוס שלו", כותב לאור, "מתעקש לוין לוותר על הדמיון כגיבור וכמרכיב לגיטימי של הצופים. יש רק מה שרואים... הצגה ?ריאליסטית' של כריתת ראשים, ניקור עיניים, גדיעת איברים וסירוס, עד מוות. הדמיון נקרא לסגת מפני משהו אחר, מפני הסבל. הקהל אינו נקרא לטפס אל המקום שבו נמצאות הדמויות בקומדיה, בתנועתן בין הזיה לביטולה, אלא כמעט להפך: הקהל מתבקש לוותר על האשליות שלו לטובת איזושהי אמת איומה ונוראה: הדברים כמות שהם" (עמ' 275).

כלומר, לאור מציע את הפטיש התיאטרלי כמפתח להבנת לוין. הנרטיב הפרה-אדיפלי שהעמיד פרויד (ואותו מרחיב לאקאן), מצביע על שלב הניתוק מן הסימביוזה עם האם על ידי התערבות חוק האב (האיסור על עריות); זו מסמנת את שלב הכניסה לסדר הסימבולי, שעיקרו בהכשרת הילד לתפקוד חברתי ולשוני. פרויד איפיין שלב זה בפחד סירוס שמקורו בגילוי שלאמא אין. הפטישיזם, לפי פרויד, הוא תולדה של הפיצוי הדמיוני על העדר אבר מין באמצעות תחליפים. מכאן הקשר בין התשוקה לחידתיות כתופעה של אשליה ויזואלית: יש או אין? הריתוק הזה ל"רואים / לא רואים", "עכשיו רואים / עכשיו לא רואים". ובמלים של לאור: "המשחק בין אמון לאי אמון, של העבדים ושל הצופים: זהו משחק הפטישיזם" (עמ' 275).

העיסוק המציצני הזה באשליה הוויזואלית חוזר בכל כתבי לוין. בין שיאיו האמנותיים של העיסוק הזה מזכיר לאור את הסרט "פנטסיה על נושא רומנטי", וכן תמונות מהמחזה "סוחרי הגומי", שבהן שמואל ספרול מזמין את זינגבראי לראות את ג'יין מטקסס, האלילה הנשית. או כשהויביטר מזמין את הוימר בנו אל בית הזונה מאוהיו. תשוקת הפטישיסט נעה סביב תחליף דמוי-פאלוס (נעל, למשל), המשמש תמורה דמיונית לאבר החסר אצל האשה.

בעקבות לאקאן העמיד לאור דגם של פטיש היוצר את האשליה התיאטרלית כביטוי של העדר. דרכו מוארים מקורותיו הפולחניים של התיאטרון, הטקסיות הפאלית בקומדיה והמיתוס האדיפלי בטרגדיה - שעיקרו בתשוקה לדעת. חידושו של לאור כאן כפול: הוא גם פורץ את מגבלות הפורמליזם האסתטי המנתק בין היוצר הביוגרפי ליצירתו, וגם מעמיד קריאה חברתית-תרבותית-פסיכולוגית רחבה במקום הגישה הפסיכולוגיסטית הישנה העוסקת בתסביכיו האישיים כביכול של היוצר.

לדעת לאור מתייחד לוין במסורת התיאטרלית במתקפה השיטתית שלו על המודל האדיפלי, בכך שהוא חוצה את גבולות האיסור והטאבו, וב"שלילת השלילה" (כדברי לוין עצמו בתגובה להאשמתו בניהילזם בראיון עם עמנואל קדמא).

"חנוך לוין, מונוגרפיה" פותח בסקירת המנגנון התיאטרלי שהעמיד לוין, שתכליתו בגישורים האשלייתיים על פני האין: החל מן הפארודיה על מושג העלילה, דרך סקירה של תופעות לשוניות וסגנוניות כגון הגדלה, הגחכת האמון במסתבר או בלשון עצמה, וכלה במושא המתקפה שעיקרו החתירה תחת כל סמכות. החתירה תחת הסמכות מוצאת את ביטויה ברובד העלילתי ביחסי עבדים ואדונים ובאדנותה של האשה, האופיינית כל כך בעולמו של לוין.

לוין, על פי לאור, הטיל ספק באופן מתמיד בהנכחה או ביישות, לטובת ההעדר. אמת, עלילת העבדים והאדונים קיימת במסורת התיאטרלית מאז ומעולם, אלא שלהבדיל מתקופות שבהן חלוקה זו שיקפה מציאות חברתית ברורה, לאור מעלה את השאלה מי זה "אנחנו" על פי חלוקת עולם לווינית זו. ומשיב: "אנחנו" הם לא מעמד האדונים, המיוצג על ידי דמויות כמו פוגרה וורדה'לה (ומשפחותיהן הבורגניות), אלא דווקא החלשים, אנשי השירות שלהן, או העבדים.

החתירה תחת סמכות המנגנון האדיפלי גם מתבטאת באספקט הילדי המאפיין את דמויותיו הקומיות של לוין. זהבה כספי, בספרה "היושבים בחושך", שאלה אבחנה זו מלאור ופיתחה אותה כבסיס לתפישתה את הסובייקט הלוויני. וסיכם זאת חוקר הספרות יגאל שוורץ: "היוצר אינו פוסק מחתירתו לעבר אותו גרעין אנושי שמצוי מחוץ לטריטוריה החברתית-תרבותית ואינו נגיש". בשני הספרים, של לאור ושל כספי, מוסבר ה"ילדי" כמבטא תופעה חברתית-תרבותית רחבה ואופיינית לזמננו. אצל כספי, ה"ילדי" מועלה לדרגת אידיאל שיש בו מן המיסטיפיקציה. לאור רואה ב"ילדי" מאפיין של עולם העבדים, כלומר אותו "אנחנו". ה"ילדי", לפי לאור, חותר תחת תפישת הסובייקט הרומנטית הרואה באדם אינדיבידואום ואדון לגורלו. ההתפכחות מאשליה זו עושה את יצירתו של לוין רלבנטית כל כך לזמננו.

לאור מבחין בין הקומדיות (שלהן מיוחד עיקרו של הספר), לבין מחזות המיתוס של לוין. על הקומדיות של לוין טוען לאור כי הסגנון תופס בהן את המקום הראשי ואילו במבנה שלהן הן "מוליכות תמיד אל ריקונן ממשמעות לטובת אותה חגיגה של פנטסיה על הלא-כלום" (עמ' 244). ולעומת זאת, "למחזות המיתוס של לוין מכנה משותף שאפשר לאפיינו כסגנוני יותר מאשר כאפיון מבני, כיוון שהם מבקשים ?להציג את המציאות'. זה גם מקור היעלמותו של העיסוק באסתטיקה של הייצוג, של התיאטרון" (עמ' 244).

ההבחנה הזאת אינה נטולת בעיות, אבל אין בה כדי לפגום בהישג שמייצג הספר הזה, שהעמיד מפתח חשוב לכלל יצירתו של חנוך לוין, כולל הפרוזה והשירה שלו, גם אם הן לא נדונו בספר זה. הספר גם כולל נספח שחסר עד כה לכל חוקר רציני של לוין, המציג את מחזות לוין לפי סדר כתיבתם הכרונולוגי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ