בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ד"ר אבנר כהן, חוקר הגרעין הישראלי מציג: פרקים חדשים בפרויקט העמום ביותר בישראל

המדענים שלא ידעו מה מטרת הפרויקט. הממשלה שלא ממש החליטה ללכת עליו. התוכנית להדגמה גרעינית ערב מלחמת ששת הימים. ההצעה של דיין לגולדה ביום כיפור. חוקר פרויקט הגרעין הישראלי, ד"ר אבנר כהן מציג: פרקים חדשים בפרויקט העמום ביותר בתולדות ישראל

4תגובות

העמימות, מלת המפתח ביחס הישראלי לנשק הגרעיני, היתה שם מן הרגע הראשון. "היה סוד עוד לפני שהיה מה להסתיר", מגדיר זאת היסטוריון הגרעין ד"ר אבנר כהן בספרו החדש. "בשנות ה-50 המוקדמות ואפילו עוד קודם לכן, היו בישראל כאלה שחלמו על פרויקט גרעיני, אבל בפועל לא היה כמעט שום דבר", אומר כהן בראיון ל"הארץ" בוושינגטון. "כמה סטודנטים נשלחו לחו"ל כדי ללמוד פיזיקה גרעינית, קבוצה התחילה לחפש אורניום בנגב. לא היה כלום. למרות זאת, הקבוצה הקטנה הזאת, שכל מה שהיה להם זה חזון, כבר החזיקה בפולחן סוד.

"באותן שנים לא היה עדיין משטר בינלאומי נגד תפוצה גרעינית, זה היה עשור לפני האמנה נגד הפצת נשק גרעיני, אבל כבר אז, כשלכאורה הכל היה מותר, היתה תחושה של טאבו. שאסור לדבר. בן גוריון ופרס הבינו שבתחום הזה אתה לא ממש רוצה לומר במדויק מה היעדים שלך. שקביעת יעדים היא ויכוח, ושעדיף להימנע מוויכוח, פנימי וחיצוני. שחיוני לא לפתוח את השאלות האלו".

עבור כהן, העמימות אינה רק עניין תיאורטי; היא הגורם המרכזי שעיצב את חייו. לאחר שמאמר אקדמי שלו נפסל לפרסום על ידי הצנזורה בשנות ה-90, עזב את הארץ. אחרי פרסום ספרו "ישראל והפצצה" ב-98', נפתחה נגדו חקירה, ונמנע ממנו לשוב לישראל במשך שנים אחדות. כהן אף מילא תפקיד מסוים במה שכונה פרשת יצה, שהובילה לכתב האישום ולמעצר של יותר משנה של תא"ל (מיל') יצחק "יצה" יעקב.

ספרו החדש של כהן, "The Worst Kept Secret: Israel's Bargain with the Bomb" (הסוד השמור בצורה הגרועה ביותר: העסקה של ישראל עם הפצצה) מוקדש לשתי דמויות המייצגות קטבים שונים בתרבות הסוד הישראלית: יצה, שביקש לשתף את העולם בזיכרון אסור ושילם על כך במעצר ממושך, משפט ומאסר על תנאי; ושלהבת פריאר, אחד מראשי הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, ומהאנשים שבמו ידיהם יצרו את הסוד.

כהן קורא בספר לישראל ולישראלים לדון מחדש במדיניות העמימות ובהשלכותיה. לטענתו, כבר שנים שהנזק שגורמת העמימות עולה על התועלת. הוא אינו סבור שישראל צריכה להתפרק מנשקה, אלא בפשטות, להכיר בו ולדבר עליו. זה מה שהוא מבקש לעשות במחקריו, וגם בכתבה שלפניכם. כהן הוא כעת חוקר אמריקאי; ספרו לא הועבר לצנזורה (בניגוד לכתבה זו, כמובן).

"מעולם לא ניסיתי להגיע בדרכים עקלקלות למסמכים סודיים", הוא אומר, מודע להאשמות נגדו. "קראתי חומרים שמתפרסמים בארכיונים ברחבי העולם וספרי זיכרונות, ובעיקר ערכתי הרבה מאוד ראיונות ושיחות עם אנשים. להערכתי, לא כתבתי דבר שהזיק למדינת ישראל, ואולי אפילו היו כמה דברים שהועילו לה. ועדיין מצאתי את עצמי, לפחות בפרק מסוים מחיי, מורחק מארצי, מנודה ואפילו מאוים. כל העולם כבר יודע את מה שצריך לדעת. כל העולם מתייחס לדברים בתור עובדה. והנה, אנחנו מקיימים את השיחה הזאת בחו"ל".

מי נתן את ההוראה?

מכיוון שתרבות הסוד הקיפה את הפרויקט הגרעיני מימיו הראשונים, אפילו לדרגים הפוליטיים והמקצועיים הבכירים ביותר שעסקו בו, לא תמיד היו ברורים יעדיו. כהן מציין כי לאורך כל שנות ה-60 היתה הצמרת הביטחונית הישראלית חלוקה בעמדתה בקשר לעתיד הפרויקט. מצד אחד עמד מחנה שביקש להפוך את ישראל למדינה גרעינית, ומנגד, שרים שרצו שישראל תהיה "מדינת סף", כזו שמסוגלת להרכיב פצצה גרעינית, אולם אינה עורכת ניסוי ואינה מחזיקה בנשק גרעיני בפועל.

ראש הממשלה בשנים הקריטיות היה לוי אשכול, והוא, כדרכו, היסס. במידה רבה, טוען כהן, הפרויקט נע מתוך האינרציה של עצמו. כבר אז, הדיון בנושא התקיים ברמיזות, בחצאי אמירות ובמלות קוד.

"בכל הפורומים הממשלתיים והחצי-ממשלתיים, שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, טענו שצריך לשמור על 'יתרון טכנולוגי' בתחום הגרעין, אך יש להישמר שלא נביא במו ידינו לגרעון האזור", הוא מספר. "הם האמינו שקיים חשש שאם נהפוך למדינה גרעינית, כמו שפרס ומאוחר יותר גם דיין רצו, בלתי נמנע יהיה שהמזרח התיכון כולו יגורען. אם ישראל תהיה גרעינית, לא ניתן יהיה למנוע מהצד האחר נשק גרעיני משלו. במוקדם או במאוחר, ייווצר מירוץ חימוש גרעיני. וזה היה חזון הבלהות שלהם.

"מעניין לראות עד כמה הם הרחיקו ראות, כי זה נותר חזון הבלהות שלנו גם היום. לו היינו מאמינים בהרתעה גרעינית הדדית, היינו יכולים להרגיש שאיראן גרעינית היא משהו שאפשר לחיות איתו. אבל אנחנו מודעים לא-סימטריה, שלפיה אנחנו קטנים יותר ופגיעים יותר, ולכן כולם מבינים שגם אם נהיה המדינה הגרעינית החזקה והמתקדמת ביותר, מזרח תיכון מגורען נוגד את האינטרס שלנו".

בשנת 62' כינס בן גוריון פורום מצומצם לישיבה אסטרטגית, שבה "מתקבלת פשרה ברוח העמימות", כדברי כהן. "לא מפסיקים את הפיתוח בדימונה אבל התקווה של שמעון פרס ואולי גם הרמטכ"ל צבי צור, שעל פי מלות הקוד של פרס באותם ימים, 'צה"ל יהפוך לצבא מתקדם מבחינה טכנולוגית ומודרנית', אינה מתקיימת. צה"ל נותר צבא קונבנציונלי שנשען על חיל אוויר וחיל שריון גדולים".

בשנים הבאות, המשיכו בן גוריון ופרס לנהל את הפרויקט תחת מעטה סודיות גדול כל כך, שאפילו הבכירים שבעוסקים בו לא ידעו אם ישראל אכן מעוניינת בנשק גרעיני, או רק להתקרב לשם. בספרו של כהן מובאת אנקדוטה היסטורית המלמדת שאפילו בשלבים הקריטיים ביותר של הפרויקט, נמנעו מקבלי ההחלטות מלהכריע, אפילו בינם לבין עצמם, על יעדיו האמיתיים.

מתברר כי בשלב מסוים בשנת 64'-65', מנהל הפרויקט ברפא"ל, פרופ' אברהם חרמוני, הפך מודאג מאוד כל כך מהיעדר ההנחיות, שהוא החליט, כלשונו של כהן, "לכפות בהירות על הבוסים הפוליטיים בתל אביב".

"חרמוני כתב מזכר לפרס (סגן שר הביטחון דאז), ובו פירט שלוש אפשרויות טכנולוגיות, שכל אחת מהן מוליכה למוצר מסוים שהפרויקט יכול להוביל אליו", כותב כהן בספרו. "למרות שבראיונותי עמו הוא סירב להיות ספציפי לגמרי לגבי מה היו אותן אופציות, הוא נתן להבין שהן נעו ממתקן אטומי בסיסי ועד למערכת נשק מבצעית (כלומר, פצצה). השאלה שלו לפרס היתה עד לאן ישראל צריכה לנוע עם האופציה הגרעינית? לאן אמורים המפתחים לכוון? המזכר ציין שבהיעדר הוראות ספציפיות, רפא"ל תתקדם בכיוון מסוים.

"חרמוני צפה שהוא לא יקבל תשובה רשמית מפרס, ואחת ממטרותיו היתה שעמדתה של רפא"ל, כלומר עמדתו, תנוסח בכתב. אבל הוא לא ציפה לבקשה להתייחס למזכר כאילו הוא מעולם לא נכתב. לא רק שפרס עצמו התעלם מהבקשה להנחיות, המסמך עצמו הוחזר לחרמוני כשהוא לא חתום, באמצעות הבוס שלו ברפאל, מוניה מרדור, בליווי הוראה בעל פה להתייחס אליו כאילו הוא לא נשלח מעולם".

ב-63' פרש דוד בן גוריון מראשות הממשלה בפעם השנייה והאחרונה. ב-65' עזב גם פרס את משרד הביטחון. הפרויקט נותר ללא שני האישים המרכזיים שדחפו אותו. ברגעים הקריטיים, מונח נטל ההחלטה "אם לחצות את הסף" על כתפיו של לוי אשכול.

"השרים הקרובים לאשכול היו דווקא אלו שהטיפו ל'מתינות אסטרטגית'", אומר כהן. ב-66' התרחשה תאונה בכור, עובד נהרג ואתר עבודה זוהם. הטיהור לקח שבועות. ראשי הפרויקט, ובעיקר אשכול, היו מזועזעים. חודש מאוחר יותר דיווח שגריר ארצות הברית שהוא מעולם לא ראה את ראש ממשלת ישראל כל כך לא בטוח בקשר לעתיד הפרויקט, ושהגיע הזמן ליוזמה דיפלומטית בנושא.

ושוב: יוני 67'

באפריל 67', בעת ביקור של פקחים אמריקאים בדימונה (בהתאם להסדר שגובש בימי הנשיא קנדי), המארח הישראלי, פרופ' עמוס דה-שליט, לקח הצדה את ד"ר פלויד קאלר, ראש צוות הפקחים, והעלה כמה הצעות "לא קונבנציונליות", כלשונו של קאלר, למניעת התגרענות במזרח התיכון. קאלר, שהרגיש שדה-שליט דיבר בשם ראש הממשלה, כל כך התרשם, שהוא שלח דו"ח על הנושא למחלקת המדינה האמריקאית.

"בראשית שנת 67'", כותב כהן, "אשכול נראה פתוח לרעיונות יצירתיים שיאפשרו לו להימנע מחציית הסף הגרעיני, או לפחות להאט את התקדמותה של ישראל אליו. אלא שאז, המשבר שהוביל למלחמת ששת הימים גרם לו להתגבר על ההיסוסים. ההתפתחויות החדשות שינו את המצב מיסודו".

"ההערכה שלי היא שהאינטואיציה של אשכול הובילה אותו להאמין שעדיף לישראל לייצב את עצמה באזור של מדינת סף, מבלי שתחצה אותו", אומר כהן. "במיוחד אם הוא היה מקבל תמורות מדיניות וכלכליות משמעותיות מארצות הברית. כך הוא היה יכול אולי להצטרף לאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, וגם לזכות בהישגים מדיניים.

"אשכול היה מודאג מהפיקוח האמריקאי בדימונה (לפי פרסומים זרים, ישראל הסתירה מהפקחים את תכליתו האמיתית של הכור). להערכתי, זה גם מתאים לאופיו של אשכול לנסות להגיע להישג מדיני. למרות שהיו כוחות משמעותיים מאוד שדחפו את הפרויקט, ב-66'-67', זאת היתה עדיין שאלה פתוחה, ורחוקה מלהיות בלתי נמנעת, אם ישראל תלך בכיוון כזה או אחר. אבל כמו בכל כך הרבה תחומים בהיסטוריה הישראלית, מלחמת ששת הימים שינתה הכל".

בימי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים, טוענים החוקרים בעולם, חצתה ישראל את הסף הגרעיני. "בזמן שבו ישראל הכינה אתרי קבורה זמניים לאלפי חיילים, היה זה בלתי מתקבל על הדעת שמובילי הפרויקט הגרעיני יישבו בחיבוק ידיים", כותב כהן בספרו. "ראש הממשלה אשכול לא היה בעמדה לעצור אותם, והוא לבטח אישר פעילות חירום מיוחדת.

"בימים המעטים שלפני המלחמה, ישראל עשתה משהו שהיא מעולם לא עשתה קודם לכן. במאמץ מרוכז ואינטנסיבי, צוותים ישראליים אילתרו את הרכבת המתקן הגרעיני הראשון של המדינה. בזמן שמדענים וטכנאים ישראלים הרכיבו את הליבות הגרעיניות הראשונות, רק מעטים מהם ידעו שהחלו גם ההכנות למבצע חירום צבאי. בזמן שמנהיגי ישראל שקלו את התרחישים הגרועים ביותר - ובעיקר, כישלון של חיל האוויר להרוס את חילות האוויר הערביים או שימוש מסיבי של המצרים בנשק כימי נגד ערי ישראל - ניתן האישור להכנות ראשוניות לתוכנית חירום ל'הדגמת' היכולת הגרעינית של ישראל.

"הרעיון היה ליצור את האפשרות הטכנית להדגים את היכולת הגרעינית של ישראל באתר מדברי מרוחק כאיתות פוליטי, ולא ממש לערוך שימוש צבאי במתקן. ישראל רצתה להיות בעמדה שבה תוכל לאותת למצרים ולמעצמות העל, שאם כל היתר ייכשל וקיומה שלה יעמוד בסכנה, תהיה לה את 'יכולת יום הדין' להביא נזק גדול על מצרים. הצעד האחרון בתהליך ההרכבה - חימושם של המתקנים - מעולם לא בוצע... היה זה רגע דרמטי עבור כל המעורבים, ובמיוחד ראשי הפרויקט. זה נראה כרגע שבו ישראל הפכה למדינה גרעינית. מנקודת המבט שלהם, לא ניתן עוד ללכת לאחור".

ניצחון הבזק של ישראל במלחמה, חיסל את הצורך בהדגמת היכולות, והצעתו של אחד המשתתפים בהכנות (שסיפר עליה באופן אישי לכהן), לנצל את הרגע ולערוך ניסוי גרעיני שיצרף את ישראל רשמית למועדון הגרעין - לא זכתה להתייחסות רצינית. "זה היה טאבו מוחלט מבחינתם", מצטט אותו כהן, ומתייחס בכך גם לשם ספרו הקודם, "הטאבו האחרון".

בין אושוויץ להירושימה

ברמה המדינית, עמימות היא הגישה שלפיה מדינת ישראל לא אומרת דבר על הסטטוס הגרעיני שלה, מלבד זאת שהיא "לא תהיה הראשונה להציג נשק גרעיני למזרח התיכון". מלת המפתח כאן היא "להציג", וסביבה התקיים בין ישראל לארצות הברית עימות מדיני לקראת סוף שנות ה-60. ממשל ג'ונסון, כמו קנדי לפניו, סבר שזו תהיה טעות לאפשר לישראל לפתח נשק גרעיני, וביקש לשמור את ישראל במעמד של "מדינת סף".

ישראל מצדה, לא חשפה את מה שהתרחש ערב מלחמת ששת הימים, וגם למנהיגות לא היה ברור אם היה מדובר באפיזודה חד פעמית. כהן משוכנע כי אשכול נפטר מבלי שקיבל החלטה אם ישראל צריכה להצטרף לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני, כפי שממשל ג'ונסון המשיך לדרוש.

התמונה השתנתה בעקבות ניצחונו של ריצ'רד ניקסון בבחירות לנשיאות של 68'. כהן מצטט בספרו מסמכים ששוחררו בשנים האחרונות, ולפיהן הביורוקרטיה האמריקאית וראשי זרועות הביטחון המשיכו להאמין שיש ללחוץ על ישראל שלא להרכיב פצצות גרעיניות, ואפילו להתנות את עסקת הפנטומים שהתגבשה באותה עת בביטחונות ישראליים בסוגיה. אלא שהיועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר, ועוד יותר מכך ניקסון עצמו, ראו דברים אחרת. באחד המסמכים האמריקאיים תהה קיסינג'ר אם אפשר בכלל ללחוץ על ישראל שלא לפרוש את טילי היריחו שהיא מפתחת; במקום אחר הוא המליץ לנשיא כי "לצרכינו הפוליטיים הפנימיים, נחליט שאנו יכולים לסבול פעילות גרעינית ישראלית שאינה מגיעה לכלל הרכבת מתקן גרעיני".

סופו של עניין: בפגישה בין גולדה מאיר לניקסון לקראת סוף 69', שפרטיה נחשפו לראשונה על ידי אלוף בן ב"הארץ", קיבלו האמריקאים את הפרשנות הישראלית למונח "להציג", לפיו ישראל לא תבצע ניסוי גרעיני, לא תכריז שברשותה נשק כזה, ובאופן כללי, תשמור על פרופיל נמוך. באותה פגישה, משער כהן בספרו, גם אישרה גולדה מאיר לניקסון את מעמדה הגרעיני של ישראל.

כך נולדה העמימות באופן רשמי, וכך גם הוחל מיד בטשטוש עקבותיה. ככל הידוע, רישומי השיחה בין ניקסון לגולדה לא מצויים בארכיונים של שתי המדינות, ואילו תיק המדיניות של ממשל ניקסון בנוגע לישראל והגרעין נותר גנוז, והוא היחיד בין המסמכים מסוגו מאותה תקופה שאפילו כותרתו לא נחשפה לציבור.

"בתמורה לפרופיל הנמוך שישראל התחייבה אליו באותה פגישה", אומר כהן, "ארצות הברית ומרבית העולם המערבי הסכימו לקבל את מעמדה הגרעיני המיוחד של ישראל. במלים אחרות, ישראל אמנם לא הצטרפה לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני, אבל היא קיבלה מעמד חריג, ולא הופעל עליה לחץ בנושא. העמימות היא מדיניות ישראלית-אמריקאית. בלי הסכמה של המערב, לא היתה עמימות".

אם ישראל אכן פיתחה את הפצצה לפני השלמת האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, כפי שאתה כותב בספריך, מדוע היא עשתה זאת בחשאי?

"חלק מהייחודיות של הפרויקט הישראלי היא שהוא הונע על ידי שני כוחות מנוגדים שכמעט מאזנים זה את זה: ממד של נחישות וממד של זהירות. חשוב מאוד לזכור מתי הדברים נולדים, זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה. הזיכרון ההיסטורי הטרי, הציר שבין אושוויץ להירושימה, עמוק ובסיסי מאוד לדילמה הישראלית. מצד אחד, התפקיד של הפצצה ברור: בן גוריון, שהיה כל כך חסר אונים בתקופת השואה, מעוניין בתעודת ביטוח נגד הישנותה. אם יש לך יכולת לאיים בהירושימה, אתה מונע את אושוויץ.

"מאידך גיסא, גם הצד השני יכול לנסות להגיע לאותו מעמד. ואם הוא מצליח, פתאום, כל החישובים משתנים מהקצה אל הקצה. זה לא כמו האמריקאים והרוסים שמצויים פחות או יותר במצב של איזון. כאשר לשני הצדדים בסכסוך הערבי-ישראלי יש פצצה, ישראל נקלעת למצב נורא מבחינתה, גרוע יותר מנקודת ההתחלה. לכן האינטרס האמיתי של ישראל הוא שלאף אחד לא תהיה פצצה.

"זו הסיבה שבכל מה שישראל עשתה בתחום הגרעיני, היא רצתה להקטין ככל שניתן את התמריץ של הצד האחר להגיע ליכולת הזאת. מכאן הצורך להמעיט בערך של המעשים שלנו, להסתיר אותם או להקטין את הנראות שלהם ככל שניתן. על המתח הזה, שבין הנחישות להשיג את 'תעודת הביטוח' לבין האיום שזה יוצר, צמחה המדיניות הייחודית של העמימות".

במלים אחרות, אתה בעצמך מודה שיש היגיון גדול בעמימות.

"לעמימות יש אספקט עמוק מאוד של זהירות וריסון עצמי שאני בהחלט מעריך ומכבד. אפשר לטעון שהיה לה תפקיד חשוב בריכוך התמריץ הערבי למירוץ חימוש גרעיני. אבל יש בה משהו מאוד אנכרוניסטי, בלתי דמוקרטי, ובלתי הולם לאינטרס הישראלי כיום, 40 שנה אחרי שהעולם משוכנע שמדינת ישראל השיגה את היכולות הללו.

"העולם, או מרביתו לפחות, משלים עם היותה של ישראל מדינה גרעינית, ואפילו מבין את הנסיבות המיוחדות שהובילו לכך, כל עוד היא מנהלת מדיניות סבירה ואחראית. נורמות של אחריות מדינית כוללות גם הודאה פומבית במעמדך. אחריות היא גם שקיפות מסוימת, ועמימות לא מתיישבת איתה. אתה לא יכול לקבל הכרה אם אתה משחק משחקים. זו בריחה מאחריות".

מרבית ההנהגה והציבור מאמינים שהעמימות שומרת על הפצצה, ושהפצצה שומרת על ישראל. אם אתה מוותר על העמימות, אתה מפסיד את הפצצה.

"שטות מוחלטת. מדינה שיש לה כבר שני דורות את היכולות הללו, שמגובות בהבנות מדיניות מאושררות בין נשיאי ארצות הברית לממשלת ישראל לדורותיהם ומקובלות למעשה על כל מדינות המערב, אף אחד לא מתכוון להוציא אותן מידיה. איך בדיוק יוציאו? זה לא מעשי, זה לא ריאלי, זו הזיה. אם ישראל תיתן איזשהו סימן שהיא מוכנה לחשוב מחדש על הנושא הזה, אין ספק שהעולם, ובמיוחד ארצות הברית, יהיו מוכנים לשבת איתה מחדש ולראות איך יוצרים את המסגרת המתאימה עבורה".

אבל מבחינה גיאו-פוליטית, המדיניות מוכיחה את עצמה.

"אנחנו לא בשנות ה-60 או ה-70. כיום יש בעמימות משהו שחותר תחת האינטרסים שלנו. האינטרס הישראלי לטווח הארוך הוא לשמור על הגדרות ברורות ומחייבות של מיהי מדינה גרעינית ומי לא, לקבל הכרה במעמד שלנו, ולשאוף להשתלב בסדר הבינלאומי. להשתלב, אגב, זה לא אומר להתפרק מהנשק. בטח שלא מיד.

"האירוניה המרה היא שהעמימות משמשת כרגע את היריבה של ישראל במזרח התיכון. איראן יוצרת גרסה שלה לעמימות: לא הסתרת הפרויקט, אלא עמימות הנוגעת לקו המפריד בין החזקה לאי-החזקה של נשק גרעיני. היא חוזרת ואומרת שאין בכוונתה לבנות פצצה, אבל שזכותה להעשיר אורניום ואפילו להתקרב לפיתוח נשק, ועדיין להישאר בתוך האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. היא מותחת את החבל, ולדעתי היא רוצה ויכולה להישאר עוד זמן רב במעמד של מדינה שאולי יש לה פצצה ואולי אין לה. איראן היא מדינת עמימות".

מי ייתן את ההוראה?

בניגוד למרבית החוקרים, הבוחנים את שאלת המדיניות הגרעינית בעיקר בהקשר של יחסים בינלאומיים, מלחמה ושלום, עוסק כהן בספרו ובמאמריו בהרחבה גם בבעיות הפוליטיות והחוקיות הפנימיות שהעמימות מעלה, כגון כיצד היא מתיישבת עם הדמוקרטיה, או איך ייתכן שבנושא קיומי מרכזי כל כך, הכנסת והממשלה נותרות מחוץ לעניינים?

כהן מציין כי באמצע שנות ה-70, סכסוך בין שמעון פרס לראש הוועדה לאנרגיה אטומית, שלהבת פריאר, הוביל לפיטורי האחרון, אולם הנסיבות לכך לא נחשפו אפילו בפני ועדת חוץ וביטחון, המפקחת על פעולות משרד הביטחון. מי, אם כן, מפקח על הוועדה לאנרגיה אטומית? האם יש גורם חיצוני שבודק את הסיכונים הסביבתיים (כמו היכן נקברת הפסולת, מה יקרה בעת רעידת אדמה)? ולא פחות חשוב - מי אחראי בארץ על "הכפתור האדום"? לדברי כהן, הסוגיות הללו ליוו את התוכנית מראשיתה, אולם כמעט אף פעם לא ניתן להן ביטוי פומבי.

כשהוקמה הוועדה לאנרגיה אטומית, בן גוריון כלל לא טרח לקבוע אם היא כפופה למשרד הביטחון או לראש הממשלה, כי הוא מילא את שני התפקידים. כשמשה שרת, שירש אותו במשרד ראש הממשלה, ניסה לברר זאת, כתב לו בן גוריון כי הוא מעולם לא העסיק את עצמו בשאלה, אבל נראה לו שיותר הגיוני שהוועדה תהיה כפופה לראש הממשלה (וכך אכן היה).

ב-66' נוסח מסמך סודי, בחתימת ראש הממשלה לוי אשכול, שאירגן מחדש את הפרויקט הגרעיני וקבע את תחומי האחריות בין משרד ראש הממשלה למשרד הביטחון. לפני מלחמת ששת הימים, עם הצטרפותו של דיין לממשלה, נוסח מסמך נוסף, שבמסגרתו ככל הנראה נאסר על שר הביטחון החדש להפעיל נשק לא קונבנציונלי על דעת עצמו.

מבחנה העיקרי של מדיניות העמימות הגיע ב-73', ארבע שנים בלבד לאחר שנוסחו עקרונותיה בין מאיר לניקסון. על פי כהן, שר הביטחון משה דיין ביקש ככל הנראה בימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור לדון בביצוע "הדגמה" גרעינית, ואף זימן לשם כך את ראש הוועדה לאנרגיה אטומית דאז, שלהבת פריאר, לישיבת קבינט המלחמה בקריה.

"דיין חשש שישראל מתקרבת לנקודה שאין ממנה חזרה, והוא רצה ככל הנראה שארצות הברית תשים לב שישראל הגיעה לנקודה הזאת", כותב כהן. "לפי עדות של אדם אחד (ארנן 'סיני' עזריהו, איש סודו של גלילי שהמתין לו מחוץ לישיבה ושמע את הדברים מפיו מיד), בסיומה של ישיבת קבינט המלחמה בשעות הבוקר המאוחרות של 9 באוקטובר, יום אחד לאחר שצה"ל נכשל במתקפת הנגד שלו בחזית המצרית, הציע דיין לדון בכמה אופציות שיכללו הדגמה גרעינית. במקום נוכח גם שלהבת פריאר, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, שהמתין כדי לספק תדריך. ברגע שבו דיין העלה את הצעתו, השרים אלון וגלילי אמרו לראש הממשלה שדיון כזה היה מוקדם מדי ובלתי נחוץ. ראש הממשלה הסכימה איתם ופריאר לא נשא דברים בפני הפורום".

בהמשך הקטע העוסק במלחמת יום כיפור, ובהסתמך על דברים שאמר פרופ' יובל נאמן, יועץ שר הביטחון בתקופה וכבר אחד מוותיקי המחקר והמעשה הגרעיני בישראל, מאשר כהן הערכות שפורסמו על ידי מקורות זרים בעבר, ולפיהן ישראל ביצעה במלחמת יום כיפור תנועות שמהן השתמע על העלאת הכוננות הגרעינית. "נראה שבשניים או שלושה מקרים במהלך המלחמה, הוכרזה 'כוננות אסטרטגית' (שם הקוד לכוננות גרעינית): פעמיים בשבוע הראשון של המלחמה, ופעם ב-17 או ב-18 באוקטובר, בתגובה לכוננות של מערך טילי סקאד סובייטיים במצרים", כותב כהן. "האמונה היא שהכוננויות הללו כללו שינויי 'מצבים' שונים, כמו שינוע של טילי היריחו מאתרי האפסון שלהם, תדלוקם ופעולות קשורות שונות".

יום כיפור אינו המקרה היחיד שבו מיוחסת לדיין "להיטות גרעינית". כהן מסתמך בספרו על תום שגב, שגילה כי בשנה האחרונה לפני מותו של אשכול, נראה היה שדיין מקדם התפתחויות, וביניהן בתחום הגרעין, בניגוד לרצונו של ראש הממשלה. כתוצאה מכך, עם כניסתה של גולדה למשרד ראש הממשלה, נוסחו שוב תחומי האחריות בין שני המשרדים במסמך ובו פסקה העוסקת בתחום הגרעיני. במחצית השנייה של שנות ה-70, כשהוא מחוץ לממשלה, העלה דיין שוב בחוגים שונים שוב את רעיון ההרתעה הגרעינית הגלויה, למורת רוחו של ראש הממשלה רבין, מחסידי העמימות.

מהן סדרות ההחלטות ומהן מערכות הבקרה שיידרשו במקרה שבו שר ביטחון או ראש ממשלה יבקש שוב לקדם את "אופציית יום הדין"? לציבור, וגם למרבית מנבחריו, אין מושג. כהן משער בספרו כי מערכת הבקרה הישראלית כוללת סדרת מצבי התראה גרעיניים, בדומה לאלו שהיו לארצות הברית בתקופת המלחמה הקרה. הוא מציין כי "שרים בכירים הבטיחו בעבר לגורמים בעולם שהמערכת הישראלית כוללת מנגנונים נגד שימוש מוטעה או לא מורשה". על פי דבריו, הסמכות הראשית מצויה בידי ראש הממשלה, אולם אלמנטים מסוימים ממנה מצויים בתחומו של שר הביטחון, וכי להפעלה נדרשת לפחות הסכמה של שניהם. הוא מעריך כי חלוקת הסמכויות עודכנה מחדש בעשורים האחרונים, "אם ישראל אכן עוסקת בבניית יכולת מכה שנייה, המבוססת על מערכת גרעינית ימית" .

אי אפשר לדבר

"ברמה המעשית, אני נוטה לחשוב שמי שמטפלים בכור ובכל מה שקשור לבקרה ולשליטה הם אנשים אחראים", אומר כהן. "אני חושב שהם גם הקימו לעצמם מנגנונים של בקרה עצמית שסמויים מהציבור. אבל כאן קבור הכלב. לדעתי לא ניתן לקחת אחריות ללא ממד פומבי. לא ניתן לקיים תהליכים בריאים של קבלת החלטות בדמוקרטיה, או להיזהר מכשלים של חשיבה קבוצתית, תוך מחויבות לעמימות".

כהן מקדיש בספרו תשומת לב מיוחדת להשפעות האפשריות של העמימות על תהליך קבלת ההחלטות בשגרה ובמצבי משבר. בניגוד לדמוקרטיות גרעיניות כמו בריטניה או ארצות הברית, בישראל אין - ולא יכולים להיות - מומחים לתוכנית הגרעין המצויים מחוץ למערכת, אנשים השולטים בידע ויכולים לאתגר מבחוץ את הביורוקרטיה המקצועית. ראש הממשלה ממנה את ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, אולם הוא גם תלוי בו כמעט לחלוטין כיועץ הבקי בנושא הגרעיני. לדברי כהן, בתנאים הללו, הסבירות שראש הממשלה יקבל תמיד את המלצות הדרג המקצועי היא גבוהה, ונטייתו לבצע שינויי כיוון מדיניים שאינם לרוח הביורוקטיה (למשל חתימה על הסכם פיקוח, כשזה יעמוד על הפרק) עלולה להיות קטנה מאוד.

"נוח מאוד לשמור על הסטטוס המיוחד, הטהור, שלפיו הנושא הזה אין דינו כמו נושאים אחרים שראויים לדיון ציבורי", אומר כהן. "זה נוח, אבל זה גם מסרס ומביא לבורות בכך שהציבור ואפילו אנשים בכירים ומביני עניין לא חושבים על כך.

"מלכתחילה העולם הגרעיני מלא פרדוקסים: הדבר הזה כל כך נורא, שהשימוש בו אסור. ואם השימוש אסור, אז אין פה למעשה הרתעה. ואם אין הרתעה, אז הנשק הזה רק מביא לך צרות, כי אתה תורם לחימוש האזור. כל כך קשה לומר משהו, זה כל כך מורכב, אסטרטגית, וביורוקרטית, ופנימית. לכן הפתרון הוא פשוט לא לדבר. אבל אחרי 40 ו-50 שנה, יש משהו שהדעת כבר לא תופסת. זה לא מסתדר עם נורמות של אחריות מדינית וציבורית, של שקיפות מינימלית, שנושא כל כך הרה גורל, כל כך חשוב, נשאר מחוץ לדיון".

אחת המסקנות בדו"ח ועדת וינוגרד היתה כי על ישראל דווקא להדק את הפיקוח על סודותיה, ועושה רושם שגם ברמה הציבורית יש בשנים האחרונות מעין רצון, אולי משאלת לב, לשמור טוב יותר על "דברים שהשתיקה יפה להם". בהקשר הזה, כהן מבקש להדגיש שהצנזורה על הנושא הגרעיני לרוב אינה מגנה על הפרטים העובדתיים עצמם, אלא בעיקר על ההרגלים והביטויים העוטפים אותם. זוהי משמעות הטאבו, ולדבריו, מרבית הציבור הישראלי, ואפילו האליטות הביקורתיות שלו, מקבלים אותו על עצמם בשמחה.

"במקום לשמור על סודות גרעיניים, הצנזורה שומרת על נוהגים הקשורים לשיח עמימות", כותב כהן. "הצנזורה מוודאת שמושגים אסורים כמו 'נשק גרעיני' ישונו למושגים רכים ומעורפלים יותר, כמו 'אופציה גרעינית' או 'יכולת גרעינית' ודומותיהן, או לחלופין, שייחסו את הביטויים האסורים ל'מקורות זרים'. באשר לסוגיות האמיתיות, כמו מתקנים גרעיניים, מערכות בקרה ושליטה, גודלו של הארסנל ואופיים של כלי הנשק הגרעיניים של ישראל, האמת היא שחומר שכזה כמעט שאינו מוגש לצנזורה, מפני שהוא אינו זמין לעיתונאים".

"לישראלים אסור לדבר על נשק גרעיני ישראלי בתור עובדה אלא רק בתור תדמית, ספקולציה, הערכה, ציטוט, משהו המיוחס למקור זר", הוא אומר. "אין עובדות - גם כשאלו ידועות לכולם - ויש רק הערכות ודימויים. זהו האבסורד: אסור להתייחס לפצצה הישראלית, מצד שני כל העולם יודע עליה ותופס אותה כעובדה. כי אם הפצצה באמת היתה סוד, לא היה לה שום ערך הרתעתי".

ידע טריוויאלי

ההשקה הרשמית של ספרו של אבנר כהן התקיימה החודש בבניין על שם וודרו ווילסון בוושינגטון, שני בלוקים מהבית הלבן. החדר שהוקצה לאירוע התמלא מהר למדי, והמאחרים הופנו לאולם בקומה השנייה, שם הועבר הדיון בווידיאו. ברוס ריידל, חוקר לשעבר בשורות סוכנות הביון המרכזית (סי-איי-איי), שחיבר עבור הנשיא אובמה סקירה על מדיניות ארצות הברית באפגניסטן ופקיסטן, אמר כי הספר הוא נקודת פתיחה טובה לדיון בשינוי המדיניות הישראלית-אמריקאית בנושא הגרעין; סם לואיס, שגריר ארצות הברית לשעבר בישראל, תהה אם החברה הישראלית מוכנה לכך. כל הדוברים התייחסו להימצאותם של כלי נשק גרעיניים בידי ישראל, ואפילו ליכולת משוערת של מכה שנייה, באופן אגבי, כמציינים עניין מובן מאליו. עיקר תשומת הלב הוקדשה לאיראן.

כמובן שגם דיון על העמימות כמו זה שהתקיים בוושינגטון אינו אפשרי בישראל, בשל העמימות. כדי להיות חוקר גרעין ישראלי, הפך ד"ר אבנר כהן לאמריקאי (כעת הוא עמית בכיר במרכז ללימודי מניעת תפוצה גרעינית במכון מונטריי ליחסים בינלאומיים). את המאמר הראשון שלו על ההיסטוריה של פרויקט דימונה, ב-93', הוא עוד ביקש להעביר דרך הצנזורה, שפסלה את כולו. כהן שכר את שירותיו של עורך דין גלעד שר, ועתר לבג"ץ. אחרי שהצדדים לא הצליחו להגיע לפשרה, משך כהן את העתירה. "יש מדינות שבהן היו מעלימים איש כזה", אמר/התלונן עליו מקור ביטחוני בכתבה של עמנואל רוזן על הפרשה.

משעזב לארצות הברית, הוזהר כהן על ידי נציג משטרת ישראל בשגרירות בוושינגטון כי אם ספרו "ישראל והפצצה" יראה אור, "יינקטו נגדו אמצעים". ב-99', כשפורסם הספר, הובהר לו שהגעה לארץ תביא למעצרו. לאחר שנים אחדות של משא ומתן בין עורכי דינו לפרקליטות, משהוכח שכהן לא בא במגע עם מסמכים חסויים, הורשה לו לשוב, הוא נחקר, ומאוחר יותר נסגרו ההליכים בעניינו. הציטוטים נגדו בשמם של 'גורמי ביטחון', לעומת זאת, נמשכים עד היום.

מאז פרש יחיאל חורב מתפקידו במלמ"ב - הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, ראש הסוכנות האמונה על שמירת הסודות בישראל - כהן מורשה להיכנס לישראל ולבקר את אמו בישראל לעתים תכופות. אולם במפגשים עמו מתקבלת תחושה שהשנים שבהן נמנע ממנו לחזור לישראל, והמאבק שניהל נגדו הממסד הביטחוני, הותירו בו פגיעה עמוקה. הוא דוקטור לפילוסופיה, שגדל בשכונה אליטיסטית ברמת השרון; עזר ויצמן היה מידידי המשפחה הקרובים. נראה שהוא עדיין משתומם מעט על תהפוכות הגורל שהפכו אותו לרגע לאויב הממסד, ואפילו לגולה מאונס. בין השורות, ניכר בספריו יחס עמוק של התפעלות, אפילו הערצה, לחלוצי הפרויקט הגרעיני. הוא אף שמר על יחסי ידידות עם שניים מראשיה המיתולוגיים של הוועדה לאנרגיה אטומית, שלהבת פריאר וישראל דוסטרובסקי (שמת בחודש שעבר).

"אני לא רואה את עצמי בתור אאוטסיידר, ולא אויב המערכת", הוא אומר. "עד שהמאבק הגיע להתנגשות ראש בראש עם יחיאל חורב, ראיתי את עצמי כאחד שיעשה הכל כדי לחזור לשוב בארץ. המאבק שלי, המכתבים ליועץ המשפטי, המשא-ומתן וההתעקשות שאוכל לחזור היו כדי לשמור על הזיקה הישראלית שלי".

אין אפשרות שאתה מגזים בחשיבות של המלמ"ב או בסכנה של העמימות בגלל ההתנסות הקשה שלך איתם?

"יש אפשרות כזו. אני חושב שאני מודע לה, ולכן חשוב שהנושא הזה יידון באופן מסודר. על הניתוח שלי יכול להיות ויכוח. אני לא מכיר את התמונה באופן מושלם. הידע שלי הוא מוגבל, לעתים אפילו ספקולטיבי. אבל נראה לי שבהיעדר מוחלט של ניסיון לבקר או לדבר על הנושא הזה, יהיה לפחות אדם אחד שהוא אולי אובססיבי בנושא הזה, והוא ייתן איזה איזון מסוים? שהוא יאזן במשהו את החור השחור הזה?

"אני תמיד נשאל מה הסיבה שאני לא מרפה מנושא העמימות. ואני מזכיר נסיבות היסטוריות וגיאו-פוליטיות, אבל אני בעיקר סבור שברמה היסודית והעמוקה ביותר, העמימות היא פשוט לא התנהגות נאותה, לא כלפי האזרחים מבית ולא כלפי מדינות זרות. בנושאים כל כך מרכזיים וכל כך קריטיים, אסור לך לדבר באופן כזה דו-משמעי, מתחכם, שלא מודה ולא מכחיש, שפעם אומר ככה ופעם ככה. אם בגלל הנסיבות ההיסטוריות מדינת ישראל מצאה את עצמה נדרשת לייצר את הנשק הנורא הזה, במצבנו היום אפשר להסתכל לעצמנו ולעולם בעיניים ולומר, 'נכון. עשינו את זה. אבל אנחנו מאוד אחראים, הוכחנו זאת בעבר, וכל עוד הנשק הזה קיים בעולם וכל עוד הסכסוך קיים וקיומנו אינו מובטח, אנחנו נחזיק בו'".*

לא להיכנע לאיראן

עיקר תשומת הלב במרכז ללימודי תפוצה גרעינית בוושינגטון, שבו משמש כהן כחוקר בכיר, מוקדשת כיום לאיראן ולצפון קוריאה. כהן סבור שהמאבק עם איראן עוד לא הוכרע, וכי אפשר למנוע ממנה להפוך לגרעינית. "איראן מאוד ערמומית. היא הולכת על הסף, אך נראה שהיא זהירה שלא לחצות אותו, לפחות בשלב זה. היא מנסה לכרסם באמינות הפיקוח, אך בלי לפגוע במחויבותה הפורמלית אליו.

"אני מעריך שבתוך שבועות, איראן תחזור לשולחן הדיונים, תייגע את העולם בדיונים ארוכים, ואולי תציע הסדר ביניים ברוח ההסדר שהוצע באוקטובר שעבר, שאחמדינג'אד נמנע ממנו בגלל נסיבות פוליטיות פנימיות. הסכם ביניים של הקהילה הבינלאומית עם איראן יהיה רחוק מלהיות פתרון הולם מבחינה ישראלית, אך להערכתי, לישראל לא תהיה ברירה אלא לחיות איתו".

התחושה הציבורית היא שאיראן דווקא חותרת לעימות צבאי.

"אני מניח שיש חוגים מסוימים באיראן שאולי רוצים להגיע לעימות, אבל להערכתי, ההנהגה האיראנית לא רוצה להגיע לעימות. מאידך, אם איראן תותקף, אין לי ספק שהיא תראה בתקיפה על ידי מדינות המחזיקות בנשק גרעיני, עילה לפיתוח גלוי של פצצה".

אבל האם ישראל יכולה לחיות עם איראן גם במצבה הנוכחי?

"יש כאלו שטוענים שיש לקבל את איראן דה-פקטו כמדינה גרעינית, ברגע שהשתלטה באופן מלא על טכנולוגיית ההעשרה. זה יהיה משגה מאין כמוהו. יש מרחק משמעותי בין איראן כמדינת סף, למדינה גרעינית של ממש. האינטרס שלנו ושל המערב הוא לא לטשטש את ההבדל הזה, ולבלום את איראן לפני הסף. לדבר על איראן במונחים של 1937 ושואה שנייה, זה חוסר אחריות. היסטריה כזו עלולה להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה.

"ההתמודדות של ישראל עם איראן אינה עומדת במנותק משאלת הלגיטימציה של ישראל בעולם. ישראל שאינה נתפסת כמדינה שוחרת שלום בנושא הפלסטיני, תתקשה לשכנע את העולם לפעול באופן נחוש בנושא האיראני.

"היכולות הגרעיניות של ישראל היו להערכתי במשך שנים גורם מרסן במזרח התיכון. הבעיה היא שאותן יכולות גם גורמות לנו ליוהרה. להערכתי, ישראל לא גרעינית לא היתה הופכת לסרבנית פיוס בממדים של היום. לפני שהופיעו היכולות הללו, דומה שרצינו יותר בפיוס והשלמה עם העולם הערבי, כיום ישראל רוצה פיוס בתנאים שהעולם הערבי לא יוכל אף פעם לקבלם. ובלי פיוס אמיתי, לעולם לא נמצא את מקומנו במזרח התיכון".

לפי פרסומים זרים

כמה פצצות

בספרו החדש, מציג אבנר כהן רשימה שפירסם המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים (IISS) בלונדון, המסכמת הערכות לגבי מספר כלי הנשק הגרעיניים שבידי ישראל. בראש הרשימה מופיע "סאנדיי טיימס" שפירסם לראשונה הערכות על מאגר הנשק הגרעיני של ישראל, בכתבה שהתבססה בעיקר על עדותו של מרדכי ואנונו. בכתבה נטען כי לישראל יש כ-200 פצצות אטום.

העיתונאי פרנק ברנבי טען בספרו משנת 89', כי בידי ישראל בין מאה ל-200 פצצות אטום וכ-35 פצצות מימן. העיתונאי זוכה פרס פוליצר סימון הירש, כתב בספרו "ברירת שמשון" (שראה אור בעברית), כי בידי ישראל "מאות" כלי נשק גרעיניים בדרגות שונות. כהן גם מציין דו"חות של מכוני מחקר שפורסמו, שהעריכו שבידי ישראל יותר מ-80 ראשי נפץ גרעיניים. נתונים דומים נמצאים באתרי אינטרנט של גופי מחקר נוספים.

פריסת הפרויקט

ארגון GlobalSecurity.Org המפעיל אתר בשם זה, הוא אחד מני רבים המציג את מתקני הגרעין השונים של ישראל (בעברית ניתן למצוא את המידע באתר ארמגדון ואפילו בוויקיפדיה). לפי האתר בישראל קיימים:

1. מפעל לייצור טילים בבאר יעקב, שבו מיוצרים טילי יריחו הבליסטיים.

2. הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) בדימונה, הכוללת כור גרעיני להפקת פלוטוניום. בהתבסס על עדותו של ואנונו, מבנה הקריה מחולק לעשרה "מכונים", שבהם מתבצעים תהליכים כמו העשרת אורניום והפרדת פלוטוניום.

3. אתר לאחסון נשק גרעיני בעילבון.

4. מעבדות רפא"ל לייצור נשק גרעיני בחיפה.

5. המכון הביולוגי בנס ציונה. לפי האתר, המכון הוא מרכז למחקר ופיתוח נשק כימי וביולוגי.

6. בסיס חיל אוויר הסמוך למושבים זכריה ושדות מיכה, מערבית לבית שמש. לפי האתר בבסיס קיימים טילים גרעיניים, חלקם מוכנים לשיגור וחלקם מאוחסנים.

7. מרכז להרכבת כלי נשק ביודפת.

גם בים

לפי מקורות זרים, לישראל יש שלוש צוללות (המכונות דולפין), בעלות יכולת לשגר טילים בליסטיים בעלי ראש נפץ גרעיני. הצוללות יוצרו בגרמניה והועברו לישראל בסוף שנות ה-90. ב-2006 דווח שישראל רכשה שתי צוללות נוספות, ובינואר דיווח "הארץ" כי בפגישה בין נתניהו למרקל, נדונה רכישת צוללת נוספת.

בכתבה של סוכנות הידיעות איי-פי שפורסמה ב-2006 בוושינגטון פוסט, צוטט פול ביבר, החוקר את הגרעין הישראלי, שהסביר כי הצוללות חשובות מכיוון שהן מספקות לישראל אפשרות ל"מכה שנייה" משמעותית, שתבטל את הכדאיות ל"מכה ראשונה" נגדה. העיתונאי מיכאל קרפין, שפירסם ב-2006 ספר באנגלית העוסק בהפיכתה של ישראל למעצמה גרעינית, הסביר שהצוללות יכולות לפעול זמן רב מבלי להיפגע, בניגוד למטוסים.

בחודש מאי דיווח "סאנדיי טיימס" כי שלוש הצוללות "המצוידות בטילי שיוט גרעיניים" צפויות להישלח לאזור המפרץ הפרסי.

ארגון NTI (Nuclear Threat Initiative) שהוקם בסיועו של איש העסקים טד טרנר, טוען כי ב-2002 אישרו בכירים לשעבר במערכת הביטחון האמריקאית, שחיל הים האמריקאי צפה בשנת 2000 בתרגילי ירי מצוללות שביצעה ישראל באוקיינוס ההודי, ושצוללות אלה צוידו באפשרות לשאת טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים. לדברי הארגון, ישראל הכחישה את הדברים.

עדי ערמון



צילום: איליה מלניקוב


אבנר כהן. מצאתי את עצמי מורחק מעצמי, מנודה ואף מאוים צילום: רון סקס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו