טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לחתוך את הקשר בין צבע לטבע

כדי להציג תערוכה מקיפה מיצירותיו הגיעו ללונדון, לגלריה "טייט מודרן", ארגזים מכל קצות תבל ובהם ציוריו של פול גוגן - חלוץ המודרניזם, צייר עדין, נוגה, אלים, רבגוני ורב-עוצמה

תגובות

בציור "ישוע בגן הזיתים" (1889), המוצג דרך קבע במוזיאון נורטון לאמנות במערב פאלם ביץ' בפלורידה, מתגלמות המהויות של הרחמים, הכניעות וחיבוק הזולת. כך גם בציור "כריסטוס הצהוב" (מאותה שנה), המוצג בגלריה לאמנות אולברייט בעיר בפאלו שבארצות הברית. אלה הם בעצם דיוקנאות עצמיים של פול גוגן, רוויי סבל וקדושה, אך מרוככים במקצת. שונה מהם דיוקן-קריקטורה עצמי מאותה שנה, המוצג בגלריה הלאומית בוושינגטון. בציור חידתי זה צייר גוגן מעל לראשו עיגול זהוב, כעין הילת קדושים.

הדיוקנאות העצמיים של פול גוגן חושפים פנים ארוכים, סנטר כמעט מרובע (לפעמים מזוקן), ארוך באופן חריג, מתחת לשפתיים חושניות שעליהן שפם עבות, אף מגובנן ובולט, לחיים שטוחות גבוהות עצמות, ועיניים שקועות עמוק בארובותיהן, המסתכלות תמיד הצדה במלוכסן. מבטן מפקפק, חשדני ועיקש, אירוני ורווי עצבות. מעליהן מצח צר, שגוגן תלה בדם האינקה הזורם בעורקיו. בכל הדיוקנאות העצמיים שלו הוא מסתכל הצדה; אף פעם אינו מישיר את מבטו אל הצופה ובכל זאת הוא מביט בו, תמיד בשמץ תוכחה, ולפרקים רווי שנאה עצמית.

את המבוא לספרו "אבי, פול גוגן" (שראה אור ב-1960), פותח הבן פולה גוגן במשפט: "אני הבן של פול גוגן ושל אם שחונכה באופן בורגני מהוגן". המשפט הקצר הזה הוא מכסה הולם לחבית שאין לה תחתית, לחייו ויצירתו של פול גוגן, אמן שלעולם יישאר בגדר חידה. פולה ממשיך: "גדלתי בבית אמי, וההתנבאויות על עתידי היו רבות, למן הטלת ספק על גורלי כבנו של אבי ועד להשפעת הפרסומת המפוקפקת שבה אזכה בשל שמו מאוחר יותר". הוא מעיר על הדמיון החיצוני ביניהם וממשיך: "אשר לי עצמי, משמעות עמוקה היתה לחשאיות הגדולה שאפפה את דמות אבי בילדותי. (...) משהו חשאי, שהתעצם כל אימת שהגיע אל אמי מכתב ממנו, ידיעה מבחוץ, שתמיד הותירה את האשה החזקה, היעילה תמיד, שקטה ומהורהרת לפרק זמן קצר. תוכן המכתבים לא נודע לנו, הילדים".

פולה היה בן שבע כשבא האב לביקור האחרון אצל משפחתו בדנמרק, אבל הביקור הותיר בו רושם עז: "לא יכולתי לתפוש שהאיש הזה הוא אבא שלי, ומלא פליאה אני חש עתה עד כמה זר היה לי בשפה ובמהות. התמונה הזאת נעשתה ברורה יותר ורבת חיים יותר בחלוף השנים, אבל תמיד נשארה זהה. מאופק, מגושם, אבל נרגש עמד אבי לפני - בנו הצעיר ביותר, שאותו לא הכיר, ואשר לא יכול היה להבין. ובדיוק כך הוא עומד לפני עד היום, האיש הזר, פול גוגן, אבי".

גוגן הוא דמות מיתית, והוא עצמו הבין זאת כנראה כשכתב ביומנו האינטימי: "אם אספר לכם שמצד אמי מוצאי בבית בורג'ה מארגון, בנסיך הכתר של פרו, תגידו שאין זה נכון ושאני מתפאר. אבל אם אספר לכם שזאת היתה משפחה של עופות טרף, תבוזו לי. אם אומר לכם שמצד אבי כולם נקראו גוגן, תגידו שזה לגמרי ילדותי. אם אסביר את עצמי בנושא, כדי לשכנע אתכם שאיני ממזר, תחייכו בספקנות".

הוא אכן נולד במשפחה חריגה. אביו, קלוביס גוגן, היה עיתונאי רפובליקאי, אמו אלין שאזאל היתה בתה של אשה יוצאת דופן בדורה: פלורה טריסטאן, פמיניסטית ולוחמת למען זכויות נשים ופועלים, שבעלה אנדרה שאזאל ניסה להתנקש בה, ונכלא בעוון ניסיון לרצח. פלורה טריסטאן היתה בת לא חוקית של קולונל ספרדי, דון מריאנו מורוסקו, ואשה צרפתייה. הזוג שלא נישא חי תקופה מסוימת בווילה ברחוב ווז'יראר בפאריס והוליד ילדה - פלורה - ובן. זמן קצר אחרי מותו של דון מריאנו הוחרם רכושו בצרפת על ידי נפוליאון, ואמה של פלורה איבדה את כל רכושה, חיה בעוני והזינה את דמיונה של בתה בסיפורים על מלך האינקה, אבי אבותיו של בעלה. סיפורה של פלורה מורכב וסבוך כטלנובלה. בתה אלין נישאה לקלוביס גוגן, שעמו הפליגה לפרו למצוא ירושה וקרובי משפחה. ואכן, שם היא התקבלה על ידי קרוביה במאור פנים ופול גדל בביתם הקולוניאליסטי, העשיר מעבר לכל דמיון. שפת אמו היתה ספרדית. בן 18 מאס בחיים אלה והיה ליורד ים.

ביומן הנזכר לעיל כתב גוגן על ידידו ון גוך, כדי להזים סיפורים מרושעים, שלפיהם גרם כביכול לטירופו ולטירופו של אחיו ושל עוד כמה מידידיו. הוא מצטט ממכתב שכתב לו וינסנט: "בר מזל אתה, שאתה בפאריס. שם נמצאים הרופאים הטובים ביותר. ואתה בוודאי צריך למצוא לך מומחה שירפא אותך משיגעונך. האין כולנו משוגעים?" על כך מעיר גוגן שהעצה היתה נכונה אבל דווקא בשל כך לא שעה לה, מתוך רוח של סתרנות.

אחרי שהיה ספן בצי הצרפתי, היה בנקאי מצליח, שהשכיל לעשות הון בבורסה עד שאיבד אותו כשהבורסה קרסה. אז כבר היה נשוי לאשה הדנית, מטה, שמעולם לא הבינה את תשוקתו לציור, והיה אב לחמישה ילדים. אשתו מיאנה לרדת ברמת החיים שהיתה מורגלת בה וחזרה לדנמרק לבית הוריה עם הילדים. זמן מה ניסה גוגן, שכבר היה צייר באותו זמן, לעבוד בקופנהגן באי אילו עבודות, אבל קרוביו הדנים זלזלו בו ואשתו לא הבינה ללבו. הוא נואש וחזר לצרפת. שם התיידד עם ציירים שהלכו לעבוד בפונט-אוון שבברטאן וחבר לוון גוך בארל. קודם לכן עוד עשה נסיעה למרטיניק עם קאמי פיסארו, כי הנוף הטרופי משך תמיד את לבו. לבסוף הגלה את עצמו לאיי הים הדרומי, ומשם שלח הביתה ציורים.

לפיכך, כדי להציג תערוכה מקיפה מיצירותיו הגיעו ללונדון, לגלריה "טייט מודרן", ארגזים ובהם תמונותיו מכל קצווי תבל. הארגזים הגיעו ממוסקבה, מטאיפיי ומלוס אנג'לס. דיוקנאות של בני משפחתו, חמשת ילדיו, הנשים הטהיטיות ו"כריסטוס הצהוב" - נציג של מסע רוחני כפוי. כן הגיעו הפסלים והדיוקנאות העצמיים מוושינגטון ומפלורידה.

אחד הציורים הפחות ידועים והמפתיעים של גוגן שהגיעו ל"טייט מודרן" נקרא "ירך החזיר", ובו גוש בשר על צלחת מונחת על שולחן עגול שצבעו כמעט בגון טורקיז. לפי הרפרודוקציה לפחות יש דמיון מסוים בין פיסת הבשר הגדולה לבין פרצופו של הצייר, ומה שהוא בעצם טבע דומם חושני נעשה לראש חי ומדבר. ליד צלחת הבשר הטרי כוס זכוכית, מלאה עד שליש במשקה שחור, ובחזיתה כמה בצלי שאלוט צהובים. וכל זה על רקע של נייר קיר צהוב ולוהט. יש משהו חורך בציור הזה, משנת 1889. לדברי מבקרת האמנות של "אובזרוור" הוא מפיק אנרגיה וצבע שקורעים את לב הצופה בו, כמו מדובב הציור איזה כוח מסתורי משתק.

במוזיאון ישראל המחודש תלוי ציור דומה במקצת, ריאליסטי במובהק, של ישראל הירשברג הישראלי, שכמובן אצלו מוחלף קותל החזיר בלשון פרה. מעניין להשוות בין שני הציורים. האחד שיקוף מדויק, שטחי וחסר כל חיות של המציאות, שמרשים את הצופה בגלל המיומנות הטכנית הגבוהה של הצייר, והאחר אולי פחות מדויק, אבל יש בו פרץ של חיוניות, הלמות של צבע, ודיבור ללא דיבור.

התערוכה ב"טייט מודרן" (שתוצג עד 16 בינואר) מקיפה את יצירתו של גוגן - כמאתיים ציורים, רישומים, הדפסים ופסלים - למן הימים המוקדמים שלו בפאריס ועד למרטיניק, ברטאן, טהיטי, ארל ואיי המרקיזה, שם מת בהתקף לב ב-1903 והוא בן 54.

התערוכה מציגה אמן שהוא חלוץ המודרניזם, אבי האקספרסיוניזם והסימבוליזם, שצבעוניותו הפראית השפיעה על מאטיס, פיקאסו והפוביסטים. צייר שחתך את הקשר בין הצבע לטבע, צייר עדין, נוגה, אלים, רבגוני ורב-עוצמה. לדעת מבקרת האמנות של "אובזרוור", מה שמייחד את התערוכה הזאת הוא הדגש על גוגן כיוצר מיתוסים וסיפורים, ובעיקר את האגדה בדבר עצמו. התערוכה בוחנת את כל ההיבטים של חייו ואישיותו דרך אמנותו.

הוא היה צייר ואדם שאינו ניתן למיצוי, מצד אחד, ומי שמגלם את מהות האמן מהצד האחר. זה שנים רבות פול גוגן הוא הצייר האהוב עלי ביותר, ואישיותו מעוררת בי תדיר רגשות מעורבים. אי אפשר שלא להעריץ את גאוניותו ואת חוכמתו. ואולי מה שגורם לי במיוחד לחבבו היא העובדה שבחר בצייר היהודי-ההולנדי מאיר דה האן האומלל להיות שותפו למגורים בלה פולדו בברטאן, והתרומה שתרם לו בלמדו אותו דרכי ציור חדשות. בציור שלו יש רליגיוזיות, עומק ומסתורין שיש במעט יצירות בציור. יש כמובן אמנים שעולים עליו בשכלול, אך לא ברבגוניות וברעננות, כמו פיקאסו, שהמיומנות הטוטאלית שלו איפשרה לו חופש ומרחב מחיה אדירים, או כמו אנרי מאטיס. אבל גוגן הוא חדשן אדיר ואין לתאר את התפתחות הציור בלעדיו.



פול גוגן, 'ישוע בגן הזיתים', 1889



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות