בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לחפור, להתפלל, לאהוב: הנזיר היווני שהתאהב והפך לארכיאולוג בירושלים

מאז שבא לישראל לפני 60 שנה, הספיק ויסיליוס צפירוס לכהן ככומר בירושלים, ללמוד באוניברסיטה, להתחתן ולגלות את אחת מהתגליות הארכיאולוגיות החשובות בישראל מהתקופה הרומית. עכשיו הוא מקבל פרס מפעל חיים מרשות העתיקות

2תגובות

הוא יושב בגינת ביתו במושבה היוונית בירושלים כשסיגר נעוץ בזווית פיו. כמי שבא ארצה לפני כ-60 שנה לשמש נזיר, זה לא ברור מאליו שוויסיליוס צפיריס יישב פה להתראיין דווקא על ארכיאולוגיה. אבל שום דבר בסיפור חייו של צפיריס אינו ברור מאליו.

הוא נולד בכפר יווני קטן, נשלח לירושלים כנער, אך נטש את הנזירות בעקבות האהבה לאשתו ולארכיאולוגיה. לאחר מכן הפך לאחד מבכירי הארכיאולוגים בישראל ולראש הקהילה היוונית בירושלים. בשבוע שעבר קיבל צפיריס פרס מפעל חיים ממנהל רשות העתיקות, שוקה דורפמן. סיפור חייו הוא הצצה לירושלים אחרת, רב לאומית, פלורליסטית ופתוחה יותר מירושלים של ימינו.

צפיריס נולד ב-1936 באי היווני סאמוס, בן למשפחת איכרים ענייה. הוא זוכר היטב את הכיבוש האיטלקי, את הכיבוש הגרמני וגם את מלחמת האזרחים. כשהיה בן 13 הציע כומר הכפר לאביו לשלוח את אחד מילדיו ללימודי דת לירושלים, כדי לייעד אותו לשמש נזיר בפטריארכיה היוונית בעיר. כך הגיע צפיריס לירושלים המזרחית בימים שלפני מלחמת ששת הימים, ולמד בבית הספר של הפטריארכיה. ב-1956 הוא חצה את הגבול לישראל לכהן ככומר בכנסייה בנצרת.

קרע עם המנהיגות הדתית

אחרי שנתיים ביקש צפיריס לצאת ללימודים ביוון, ולאחר שהפטריארך סירב נסע על דעת עצמו. עם זאת, באתונה שוכנע צפיריס לשוב לישראל. "בתמורה לכך אמר לי הפטריארך שאני יכול ללמוד מה שאני רוצה באוניברסיטה העברית", הוא נזכר. כך היה צפיריס לנזיר הראשון שלמד באוניברסיטה בישראל. "הייתי מסתובב עם הגלימה והכובע ומסביבי תמיד היו סטודנטים ששאלו מה אני עושה פה", הוא משחזר. אפילו דוד בן גוריון ביקש פעם לראות את הנזיר שלומד ארכיאולוגיה.

בזמן לימודיו החל צפיריס לעבוד כמורה ליוונית בקהילה היוונית הקטנה שנותרה בירושלים המערבית. בבית הספר פגש את אשתו לימים, בת למשפחה יוונית נוצרית שנולדה בארץ. "אז הבנתי שהנזירות לא מתאימה לי", מספר צפיריס, "מילא אם הייתי במנזר עם עוד חבר'ה, אבל כשאני בחוץ עם הלימודים והייתה גם האהבה עם אשתי החלטתי לעזוב".

עזיבתו גרמה לקרע עם המנהיגות הדתית היוונית בארץ. הפטריארך היווני זעם על צפיריס עד כדי כך שהוא התקשה למצוא כומר שיסכים לחתן אותו. "כולם פחדו. בסוף דוד שלי שהיה כומר בנצרת הסכים", הוא אומר.

החלטתו של צפיריס גבתה ממנו מחיר נוסף: אובדן האזרחות היוונית שלו. כאזרח שאינו נזיר נקרא צפיריס לשרת בצבא היווני, וסירובו לחזור גרם לשלילת אזרחותו. "נשארתי בלי דרכון, בלי אזרחות ובלי אישור להישאר בארץ - והייתי סטודנט נשוי עם ילדה בדרך. אבל הכל הסתדר", הוא אומר וצוחק. "אז אנשים היו אחרים, לא היה את כל העניין היהודי והלאומי הזה. הכל היה יותר חופשי, המדינה הייתה אחרת. ירושלים הייתה קטנה וכולנו היינו ביחד".

באותן השנים החל צפיריס לעבוד באגף העתיקות, שלימים הפך לרשות העתיקות. באחת מהחפירות שהתבצעו בגבעת המבתר בירושלים, הוא חשף במערת קבורה יהודית את עצמותיו של יהודי בשם יהוחנן בן חגקול, שמת במאה הראשונה לספירה כשהוא בשנות ה-20 לחייו. הממצא המרגש היה מסמר פלדה גדול שהיה נעוץ בעצם העקב שלו. הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה בעולם שבה נמצאו עצמותיו של אדם שנצלב. הממצא שפך אור על אופן הצליבה ועורר סערה בעולם הנוצרי.

"אנחנו יודעים על עשרות אלפים שנצלבו, ואנחנו גם יודעים פחות או יותר את הפרוצדורה המשפטית שהובילה לצליבה", אומר צפיריס, "אבל איך אנשים נתלו על הצלב ומה הביא למותם - את זה לא ידענו". הממצא לימד את הארכיאולוגים על מות הייסורים שהיה מנת חלקם של הצלובים. כך למשל, עצמות הרגליים היו מרוסקות וחורים לימדו על מסמרים שהיו נעוצים במפרקי כף היד ובעצמות העקב.

עם השנים התקדם צפיריס ברשות העתיקות וב-1991 מונה למנהל תחום חפירות. בנוסף המשיך צפיריס לחפור, ובין היתר ניהל חפירות ענק בבניאס, בכפר נחום (שם מצא 278 מטבעות זהב טהור), בדן ובעשרות מקומות אחרים. ב-2001 עזב את תפקיד הניהול והמשיך לחפור עד 2004, אז יצא לפנסיה.

כיום מכהן צפיריס כיו"ר הקהילה היוונית הקטנה של מערב ירושלים. 20 איש בלבד מונה הקהילה, אך היא נצר להיסטוריה המפוארת של היוונים שחיו בירושלים. "במלחמה רבים עזבו את הבתים ונכנסו למנזרים בעיר העתיקה בתקווה שיוכלו לחזור. הם לא חזרו כמובן", מספר צפיריס. "אחרים עזבו כי ברגע שנוצרה מדינה אתנית לאומית הם לא מצאו את מקומם. עד 1965 עוד היה המועדון פתוח, אפשר היה לבוא ולשתות אוזו וקפה. אחר כך הוא ננטש. בשנות ה-80 התארגנו כמה צעירים והקמנו ועד חדש".

בין מכבי לאריס סלוניקי

לרשות הוועד עמד רכוש רב, רובו באזור המושבה היוונית. מאחר שמדובר באחד מן האזורים היוקרתיים בירושלים, הרכוש הרב איפשר לקהילה לחדש את ימיה. המועדון נפתח מחדש ומארח כיום את החוג לריקודי עם יווניים. בנוסף, בית הספר העתיק הפך לכיתה ללימוד יוונית. הלקוחות הם ישראלים חובבי יוון. עם זאת, עתידה של הקהילה הזעירה וההיסטורית לוטה בערפל. "כאן (במערב העיר, נ"ח) הצעירים מתחתנים עם ישראלים ובעיר העתיקה מתחתנים עם ערבים. מה יהיה אחרינו אני באמת לא יודע", תוהה צפיריס.

במהלך השנים נאלץ צפיריס להשיב פעמים רבות לשאלה: "מה אתה יותר, ישראלי או יווני?". יש לו תשובה מוכנה, עוד משנותיה הגדולות של מכבי תל אביב: "כשמכבי משחקת מול ברצלונה אז אני עם מכבי, אבל שהיא משחקת נגד אריס סלוניקי, אני עם אריס. התשובה היא שיוון נתנה לי את החיים, שם נולדתי, וישראל נתנה לי את החיים הטובים, כאן התפתחתי, כאן הקמתי משפחה. כאן הבית שלי".

עם זאת, התשובה מורכבת מעט יותר מאחר ששני ילדיו עזבו את ישראל והשתקעו באתונה. "אני נוסע ליוון בחודשי הקיץ, זה נחמד לראות את המקום שנולדת בו. אבל רק כשאני מגיע לכאן אני מרגיש שזהו זה, אני נרגע".



צפירוס. ''ירושלים היתה קטנה וכולנו היינו ביחד''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו