בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

15 שנה אחרי שערך טקס פולסא דנורא ליצחק רבין, אביגדור אסקין מאחד את הימין הקיצוני בעולם

15 שנה אחרי שערך טקס פולסא דנורא ליצחק רבין, שלדבריו נעשה בהסכמת אחד הרבנים המרכזיים בישראל, אביגדור אסקין כבר עסוק בדיפלומטיה בינלאומית. הוא סותם את האף בנוגע לאנטישמיות של מרבית חבריו, ומחבר בין הימין הקיצוני בישראל לתנועות מקבילות בעולם. פרופיל וראיון עם תמרור אזהרה מהלך

תגובות

ממש בתחילת המפגש הראשון בינינו, ביקש ממני אביגדור אסקין סיגריה. "אני מעשן רק לעתים מאוד רחוקות", ניסה לתרץ, והוסיף בבדיחות הדעת, "בשבילך זאת בטח מצווה לתת לי אחת ולקצר את חיי כאיש ימין קיצוני". "בכבוד", עניתי, והדלקתי לו את הסיגריה ששלף מהקופסה.

באופן מקרי אך מאוד אירוני, הפגישה נערכה ביום השנה לרצח רבין. אסקין בדיוק יצא מאולפן ערוץ 9, הערוץ הישראלי בשפה הרוסית, שם השתתף בשידור מיוחד לרגל יום הזיכרון. נושא הדיון שבו נטל חלק: כיצד היתה נראית המציאות בארץ, לולא הרצח. התשובה של אסקין היתה חדה וברורה: בזכות הרצח, מצבה של המדינה הרבה יותר טוב. כשנשאל אם הוא מצטער על הפולסא דנורא, השיב מיד, "רק על כך שלא עשיתי זאת מוקדם יותר". בסוף השידור, התבקשו הצופים להצביע במסרונים: האם הם תומכים בעמדתו של אסקין או בזו של יריבו, העיתונאי מארק גורין.

אסקין היה בטוח וזחוח, ואחרי שאחד מאנשי ההפקה ירד אליו, הפך לזחוח עוד יותר: "אתה קולט", אמר בהתלהבות ופניו התמלאו אושר, "85 אחוז! 85 אחוז הצביעו עבור העמדה שלי. זה ניצחון מוחלט. זה מדגם. 85 אחוז. רק שבעה אחוזים התנגדו, הנותרים קבעו שאין להם כל דעה או דרך לבחון את השאלה". איש ההפקה ניסה להסביר שאי אפשר להתייחס להצבעה כאל מדגם מייצג, "מפני שהמשתתפים בה עושים זאת באופן וולונטרי", אך הדבר לא פגם באופוריה של אסקין. גם טענתו של איש ההפקה כי "משבצת השידור הזאת ידועה בקהל הצופים הפשיסטי שלה", לא פגמה בשמחתו. אל הפגישה שקבענו ביום למחרת, באתי מצויד בשתי קופסאות סיגריות חדשות. שיהיה, ליתר ביטחון.

שמו של אסקין עלה לתודעת הציבור בישראל בסוף שנות ה-70 כפעיל מרכזי בתנועת כך, וכאחד מתומכיו הנלהבים והקרובים ביותר של הרב מאיר כהנא. בארכיון התנועה עוד שמורות תמונות משותפות של השניים ומודעות שהתפרסמו בעיתונים, בהן הוזמן הציבור לשמוע את דעותיהם בעצרות ובחוגי בית. כעבור שנה של פעילות משותפת, החלו להתעורר חילוקי דעות בין אסקין לכהנא. חברי התנועה באותם הימים מספרים שאסקין ניסה להוביל קו אליטיסטי יותר, ולפנות עם האידיאולוגיה הגזענית של התנועה לאוכלוסיות משכילות. כהנא העדיף להמשיך ליהנות מתמיכת ההמון.

"חלקתי גם על דרך ההסברה של הרב ביחס לפגיעה בבני עדות המזרח לאחר קום המדינה", אומר אסקין. "הרב דיבר במושגים של 'שואה', 'העברה על דתם' וכדומה. אני חשבתי שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שהציג. אבל בזכות המסרים הללו, הוא זכה לתמיכה". אסקין עזב את התנועה, אך לדבריו, המשיך לשמור על קשר עם הרב כהנא ולסייע לו בכל פועלו. אחר כך התנסה בכמה הרפתקאות קצרות בתנועות ימין קיקיוניות, עד שבאמצע שנות ה-80 פרש זמנית מפעילות פוליטית.

הוא התחיל ללמוד פילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה, ועבד כעיתונאי ועורך בעיתונים ברוסית. הוא מספר על ראיון אחד שערך אז, והותיר בו חותם - שיחה בת שעה וחצי עם יצחק רבין בסוף שנות ה-80. "הוא עשה עלי רושם של אדם רע", הוא מספר. "היה רגע אחד בראיון שהקפיא לי את הדם. שאלתי אותו על אלטלנה: 'האם חשת צער שהרגת אנשים'". אסקין, תיאטרלי כתמיד, משחזר את תשובתו של רבין כשהוא מחקה את קול הבאס שלו: "מעולם לא הצטערתי והייתי עושה זאת שוב", ענה רבין, לטענתו. "בכל פעם שהפגנתי נגדו הייתי צריך להתגבר על הידיעה שאני הולך לבזות אותו", ממשיך אסקין, "להגיד שזאת חובה, שזה הדבר הנכון. אבל אין בי חדווה על מותו של אויב".

בהמשך התפרנס אסקין גם מיצירת קשרים עסקיים עבור חברות מערביות ברוסיה, תחום שבו הוא עוסק גם היום. אסקין חזר לכותרות רק כעבור עשור, ב-94', לאחר שהפריע לקיומו של טקס התייחדות עם קורבנות שואה הומוסקסואלים ולסביות, שנערך ביד ושם. כעבור שנה הוא התפרסם בזכות מחאותיו נגד הסכמי אוסלו שהגיעו לשיאן בטקס הפולסא דנורא, שאירגן נגד ראש הממשלה יצחק רבין, חודש לפני הירצחו.

אסקין עדיין גאה במעשה. הוא מספר, כי כמה ימים לפני שערך את הטקס, פגש אדם שאותו הוא מגדיר כ"בכיר כיום באחד ממשרדי הממשלה, אדם מן היישוב, חובש כיפה, משמנה וסולתה של הארץ. הוא אמר 'הגיע הזמן לעשות מעשה' וסיפר שיש לו תוכנית להרוג את רבין באמצעות רובה צלפים. הוא הביא את כל הטיעונים המצדיקים זאת, ואמר שהוא מוכן אפילו לשבת בכלא. דחיתי את הרעיון מכל מיני סיבות. אחר כך היתה לי תחושת תסכול מסוימת, ואמרתי לעצמי, שאם איני מוכן לקחת אחריות, לפחות אלך ואתפלל כדי שזה יקרה".

לדבריו, הוא פנה אל יוסי דיין, פעיל כך לשעבר המגדיר את עצמו כיום כרב, שהביא את נוסח התפילה. דיין, שהשתתף בטקס, טוען שהדברים התגלגלו אחרת. לדבריו, "הטקס הפומבי שנערך לא היה הטקס האמיתי". הוא מסביר כי על פי המסורת אסור לבצע טקס זה נגד חירש, כלומר, אם המקולל אינו יודע עליו. הטקס הפומבי, לדבריו, נועד רק להביא את דבר התפילה לציבור, בעוד "הטקס האמיתי נערך יום קודם בנוכחות של כ-20 רבנים בעיר צפת".

אסקין מספר, כי טקס הפולסא דנורא נערך בברכתו של אחד הרבנים המרכזיים ביותר בארץ, שאת זהותו הוא מסרב להסגיר. הוא טוען כי הרב היה מעורב בשלבים שקדמו לטקס ובזמן ביצועו. "בלי הסכמה של רבנים ברמות האלה, לא היינו מבצעים את הטקס. לדעתי, גם יגאל עמיר לא היה מבצע את הרצח אם לא היה זוכה לגיבוי רבני".

כשהוא מסתכל לאחור, יש לו מסר אחד: "ניצחנו". כשהוא נשאל אם הוא באמת מאמין בקללה, הוא עונה: "תשמע, עובדה שזה עובד. הפסקנו את תהליך אוסלו וזה מה שחשוב. זה היה יכול להיות תהליך הרסני שיביא כליה על עם ישראל. הרצח היה מקרה חד-פעמי בהיסטוריה. אסור שהוא יחזור. ברמה האישית ברור שאני חש חמלה על אנשים כמו דליה רבין. כשאני רואה אותה בטלוויזיה, אני יכול להזדהות עם הכאב שהיא מרגישה כמי שאיבדה את אביה. אבל זה רגש אנושי טבעי".

גם כיום הוא אינו חוסך שבחים מיגאל עמיר, טוען שהוא "איש נעלה" וקורא לשחרורו המוקדם מהכלא. לדבריו, לא הכיר את עמיר לפני הרצח, אך בשנים האחרונות נחשב אסקין לאחד האנשים הקרובים אליו, לאשתו לריסה טרימבובלר - שאף התקשרה לברך אותו על הישגו במשדר בערוץ הרוסי - ולבני משפחתם. לדבריו, בהנחיית השב"כ נאסר עליו לדבר עם האחים יגאל וחגי עמיר בשש השנים האחרונות, אך בעבר הם שמרו על קשר כמעט יומיומי.

דרום אפריקה זה כאן

מאז הרצח חזר ועלה שמו של אסקין לכותרות מספר רב של פעמים, בעיקר בעקבות פרובוקציות שביצע כפעיל ימין קיצוני. ב-99' הורשע על חלקו בקשירת קשר להצתת סניף תנועת "דור שלם" בירושלים ולהנחת ראש חזיר על מצבה בבית קברות מוסלמי בנשר. אסקין נידון למאסר של שנתיים וחצי, ובהמלצת השב"כ נמנע שחרורו המוקדם. לאחר שיצא מהכלא השתדל אסקין לשמור על פרופיל תקשורתי נמוך.

אולם הפרויקט הנוכחי של אסקין הוא בינלאומי. בשילוב של אידיאולוגיה ולא מעט עסקים, הוא מוצא נתיבים אל תנועות ימין קיצוניות ברחבי העולם. הוא נוהג להתעלם מהרקע האנטישמי של אותן תנועות, ומגלה שהמשותף לו ולהן רב. לדעתו, הוא בונה חזית עולמית נגד האיומים "האמיתיים" על האנושות והתרבות. התנועות הללו, מצדן, תמיד שמחות שיהודי "לאומי" כמוהו, מוכן להיות איתן בקשר. לגיטימציה היא הרי שם המשחק בצד זה של המפה הפוליטית העולמית.

לפני שבועיים חזר אסקין מביקור בן עשרה ימים בדרום אפריקה. הוא לא הגיע להתרשם מהתנופה שמשחקי גביע העולם בכדורגל העניקו למדינה, ולא מהחיים החופשיים שמהם נהנים 90 אחוז מהאוכלוסייה שם. הוא הרחיק לדרום היבשת, כדי לתמוך בארגונים אפריקנרים בדלניים, הקוראים להקמת מדינה לבנה. ביקורו של אסקין בדרום אפריקה זכה לסיקור מועט יחסית בתקשורת המקומית, אך באתרי אינטרנט המזוהים עם ארגוני ימין במדינה, באירופה ובארצות הברית, הוא עורר עניין רב. לא כל יום תומך פעיל ימין ישראלי חובש כיפה המגדיר עצמו כציוני, במאבקם של אפריקנרים ממוצא בורי.

בפורומים שבהם התפרסמו פרטי הביקור, הוצג מגוון רחב של דעות ועמדות ביחס לקשר המוזר הזה. אחדים היללו את האיש ופועלו. הם קראו לאפריקנרים ללמוד שיעור על הדרך שבה יש לנהוג בשחורים, מניסיונו של אסקין ומיחסה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. אחרים טענו ש"אין להקשיב לדבר היוצא מפיו של האנטי-כרייסט הזה". היו שהזהירו שאסקין שימש בעבר סוכן ק-ג-ב או שב"כ. רבים זקפו לזכותו את "ההצלחה" של טקס הפולסא דנורא.

"זו היתה נסיעה חשובה. כבר הרבה שנים שאני מתעניין בנושא", הוא מספר. "את הקשרים הראשונים עם הלבנים בדרום אפריקה טוויתי לפני קרוב ל-30 שנה. כבר אז ראיתי בסיפור שלהם תקדים למה שעשוי לקרות לישראל. כיום אפשר להגיד שצדקתי. כל אלו שיוצאים בשנים האחרונות נגדנו, נוקטים אותן טכניקות בדיוק שננקטו בתקופת האפרטהייד נגד דרום אפריקה. והחשש הגדול הוא, שמה שמתרחש שם כיום, יהיה תקדים שיפעל בעתיד נגד ישראל".

אסקין טוען שמאז ביטול האפרטהייד ב-90', תושביה הלבנים של דרום אפריקה סובלים מאפליה ומרדיפה גזעית. המשטר החדש בדרום אפריקה, הביא לדעתו של אסקין לתחלואים החברתיים שממנה סובלת כיום המדינה: ירידה בתוחלת החיים הממוצעת, עלייה במספר חולי האיידס וגידול במספר מעשי האלימות והרצח. אסקין מתעקש כי "אפילו השחורים מעדיפים כיום את משטר האפרטהייד על האנרכיה הקיימת".

לדבריו, החליט לתמוך במאבקם של הלבנים בדרום אפריקה, בשל אהדתם ארוכת השנים לישראל, ומתוך מניעים הומניים. הלבנים, לדעתו, הם שותפים טבעיים לגורל העם היהודי ולמאבקו, והוא מזכיר את הקשר ההדוק של ישראל עם משטר האפרטהייד בשנות ה-70 וה-80 ומרחיק אפילו עד ז'בוטינסקי, שכתב ב-1901 מחזה על זכותם של הבורים במאבקם נגד הבריטים.

אסקין סייר במדינה כאורחו של ד"ר דן רודט, סופר ופעיל מרכזי במאבק האפריקנרי, מייסד ומנהיג ארגון Pro-Afrikaans Action Group (קבוצת הפעולה למען האפריקנרים). הקשר ביניהם החל בקיץ, בביקור של רודט אצל אסקין בישראל, כחלק ממסע יחסי ציבור שערך באירופה. אסקין מרגיש אי נוחות קלה, מהעובדה שבאירופה פגש ד"ר רודט גם נציגים מכמה ארגוני ימין קיצוניים, חלקם בעלי אופי אנטישמי מובהק. בשוודיה, למשל, היה ד"ר רודט אורח של "תנועת ההתנגדות השוודית", ארגון בעל אידיאולוגיה ארית ניאו-נאצית מובהקת, ששירותי הביטחון המקומיים מגדירים כארגון הגדול והמסוכן ביותר לביטחון המדינה. עוד פגש ד"ר רודט באירופה את פיליפ דווינטר, ממנהיגי מפלגת הימין הקיצוני בבלגיה "פלאמס בלאנג". גם שם הביעו את תמיכתם במאבקו. אסקין טוען כי גורמים שונים הטעו את רודט, וכי לאחר שהבין את האוריינטציה של ארגונים אלו, הוא חזר בו משיתוף הפעולה איתם באופן פומבי. בבלוג של רודט המסקר את מסעותיו בעולם, אין, אגב, כל אזכור להתנצלות זו.

אסקין פגש בדרום אפריקה נציגים מכל שאר הארגונים הבוריים, "מתונים וקיצוניים כאחד, פרט לאנשי ארגון AWB, ארגונו של יוג'ין טרה בלאנש". בלאנש, שנרצח לפני כמה חודשים בידי שניים מעובדיו השחורים, נחשב לאחד ממנהיגי הימין הקיצוניים ביותר במדינה. את מדי הארגון שלו ואת פרסומיו עיטר בסמלים ניאו-נאציים. אסקין טוען כי הודיע לאנשי הארגון שעד שלא יתנערו מהזיקה הניאו-נאצית, לא ישתף עמם פעולה.

הוא מדבר על דרום אפריקה בשפה עדינה ומכובסת. לדבריו, שלטון האפרטהייד היה הרע במיעוטו במציאות של דרום אפריקה, ובטח שלא שיטת השלטון האידיאלית. הביקורת הכי גדולה שהשמיע על התקופה הסתכמה באמירה כי "בתקופת האפרטהייד אמנם היתה תחבורה ציבורית נפרדת ללבנים ולשחורים, אבל היום יש תחבורה ציבורית רק עבור השחורים. אף לבן לא מעז לעלות שם על אוטובוס".

הוא מצהיר כי אינו גזען ואינו שונא שחורים, אך בשני סרטונים שהעלה ליו-טיוב לקראת ביקורו בדרום אפריקה, הוא נשמע אחרת לגמרי. שם הוא מדבר על השחורים כעבדים, מביא מהתנ"ך ציטוטים וחיזוקים לכך, ואף רומז על המעמד הראוי לנשיא ארצות הברית ברק אובמה. גם בראיונות לאמצעי התקשורת בדרום אפריקה היה הרבה יותר נחרץ ובוטה בנושא. את הארכיבישוף דזמונד טוטו, חתן פרס נובל לשלום וממנהיגי השחורים, הוא כינה "פשיסט שסלל את הדרך להשמדת העם האפריקנרי".

כשהוא נשאל אם אינו מטהר תנועות אנטישמיות למען מטרה גזענית אחרת משותפת, הוא אומר כי "מדובר בקואליציה רחבה של מפלגות ימין, בעלות אינטרסים משותפים. כיום, המאבק הוא כבר אינו בין מדינות או מפלגות, כי אם בין ציוויליזציות. מבחינתי, אתמוך בכל תנועה השותפה לרעיונות שלי, ומתנגדת לתהליך הגלובליזציה, הן של רעיונות, הן של סחורות והן של בני אדם. כרגע אין לי קשרים עם מפלגות ימין באירופה. תפיסת העולם שלהן מדברת רק על התנגדות להגירה ואותי זה לא מעניין. אין לי בעיה לשתף פעולה אפילו עם לה-פן, או לאומנים בלגים, אם יתנערו מהאמירות האנטישמיות שלהם. במצבים מסוימים אני רואה בהם שותפים טבעיים בהחלט".

ההורים הופתעו

אסקין נולד במוסקבה ב-60', לאב ממשפחת יהודים מתבוללת, "שלא היתה לו כל זיקה ליהדות". זיקתה של אמו האוקראינית ליהדות, היתה ככל הנראה קלושה עוד יותר. לדבריו, "כנראה היו לה שורשים של בני משפחה יהודים שהתנצרו במשך הדורות. זה היה בית אתאיסטי, חילוני וליברלי בהרבה מובנים", הוא מספר ומוסיף כי למרות זאת, כבר מגיל צעיר הסביבה דאגה להזכיר לו את מוצאו. לדבריו, ספג התקפות מילוליות ולעתים גם פיזיות על רקע אנטישמי, בשל שם משפחתו. אסקין זוכר כי בגיל 11, התחזקה אצלו התודעה היהודית באופן מוחשי לאחר שסבתו מצד אביו סיפרה לו על זוועות השואה.

"הייתי מזועזע ורציתי למצוא את שורשי בקרב בני העם הזה. קראתי כל מה שיכולתי לקרוא בנושא, האזנתי שעות לקול ישראל ברוסית, לחדשות מהארץ, רושם כל פרט במחברת, מנסה ללמוד על היהודים בישראל. בגיל 12 החלטתי שאני אעלה לארץ. כשסיפרתי זאת להורי הם היו בהלם ושללו את הרעיון. הם ייעדו אותי להיות פסנתרן דגול, שלחו אותי לבתי הספר הטובים ביותר למוסיקה במוסקבה. הודעתי להם שזאת החלטה סופית. הם לא האמינו שזה יקרה. כעבור שנים אמי ואחותי עלו לארץ בעקבותי, לאחר שאבא נפטר בגיל צעיר. עד היום אני חושב שזו היתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי".

החלטיות ונחרצות מאפיינות את אסקין כמעט בכל צעד בחייו. הוא מצטייר כאיש של שחור ולבן, שרואה את העולם כהרמוני וחסר סתירות. הוא רהוט, אינטליגנטי ואף לבבי ובעל הומור עצמי. יש לו דעה נחרצת בכל נושא, שלרוב אינה פשטנית. הוא מצליח להכיל ניגודים כמו שילוב בין תיאוריות רציונליות למאגיה ומיסטיקה, הערצה לספרות חילונית ובקיאות בכתבי הקודש, פנאטיות לאומית וגזענית לצד תיאוריות הומניסטיות, אוניברסליות. הוא אמן של מבנים מילוליים והוא בקי בפילוסופיה המערבית, היסטוריה, מדעים, יהדות ולאחרונה גם קבלה.

הקלישאה היחידה שעדיין מודבקת אליו, היא זו שהוא יוצר בעצמו, זו שנראה שהוא כבר שבוי בתוכה. ביקורת או ערעור על התיאוריות המורכבות שלו גורמות לו לרוגז רב, אז הוא מתנהג כרודן, רוקע ברגלו, עושה ברוגז. הוא פוסל בזלזול טיעוני נגד. "הלאה", הוא אומר, ומנפנף בידו בדרישה להמשיך בשיחה, או מתעלם מדברים שאינם לרוחו. "למדת פעם את הנושא?" "מה אתה יודע בכלל?" הוא מטיח מול ביקורת. לעתים הוא נעלב, או עושה עצמו ככזה, בעיקר אם הביקורת נתפסת אצלו כאישית, או כלפי הרוצח שאותו הוא מעריץ.

אסקין גם מאוד זהיר בדבריו, בעיקר כשהם נוגעים לעיסוקיו הפחות אידיאולוגיים. לפני כמה חודשים נחשפה התארגנות, שעל פי החשד ביצעה בישראל ובבריטניה האזנות סתר לאיש העסקים מיכאל צ'רנוי, החשוד במתן שוחד לשר החוץ אביגדור ליברמן.

על פי החשדות, אסקין עמד בראש השלוחה הישראלית שתיווכה בין נציגיו של האוליגרך אולג דריפסקה, יריבו העסקי של צ'רנוי, לחוקרים הפרטיים רפי פרידן ואביב מור. הפרקליטות טרם הכריעה אם להגיש כתב אישום נגדו. לכך הוא לא מוכן להתייחס.

אבל גם בנושאים האחרים אסקין שוקל כל משפט בכובד ראש, גם כאשר הוא מפעיל את הרטוריקה המגוונת שלו. לעתים דידקטי, לעתים תיאטרלי, שחקן מיומן. הראיון ב"הארץ" חשוב לו. הוא מספר שהיה מנוי על העיתון במשך 25 שנה, עד שבוקר אחד בזמן עופרת יצוקה, ניגשה אליו בתו כשהעיתון בידיה, ואמרה לו "אבא, הפלסטינים האלו מאוד מסכנים".

את פעילותו הפוליטית החל כשהיה בן 14. אסקין מספר שנעצר לראשונה על ידי המשטרה הסובייטית באשמת התנגדות למשטר והדבקה והפצה של כרוזים שמחו על גירושו מהמדינה של הסופר הנערץ עליו, אלכסנדר סולז'ניצין, "אדם ענק וסופר דגול. היתה לי תקופה שהתלהבתי ממנו רבות, אבל עם השנים גיליתי אצלו כמה נקודות תורפה, כמו גישתו לנושא היהודי, אך גם בהשקפת עולמו הכללית". אסקין שוחרר מהמעצר בשל היותו קטין וגורש מבית הספר האליטיסטי שבו למד. מאוחר יותר העלילו עליו מתנגדיו כי במעצר זה, גויס לשורות ק-ג-ב.

באותה תקופה, אסקין כבר היה קרוב מאוד ליהדות. הוא נהג לפקוד בקביעות את בית הכנסת במוסקבה. שם החל ללמוד עברית. הוא מספר כי שיפר אותה מאוד בזכות האזנה אדוקה לשידורי רשת ב', שיצרו אצלו רושם חיובי מאוד לגבי המדינה ודמויות כמו גולדה מאיר, מנחם בגין ובעיקר - כמה מפתיע - שולמית אלוני, שהקימה אז את התנועה לזכויות האזרח ולשלום. "הייתי בטוח שאם אעלה לארץ אצביע עבורה לכנסת. הפעילות שלה למען זכויות אדם מאוד קסמה לי".

לילה ראשון עם כהנא

אך באותה תקופה, פגש אסקין בבית הכנסת את ליאו גינבלום, איש הליגה להגנה יהודית - שהקים כהנא בארצות הברית - שהגיע מניו יורק למוסקבה כדי ללמד עברית. אסקין מספר שגינבלום ואשתו אימצו אותו כמו ילד. בתחילת הדרך היתה לו רתיעה מסוימת מהארגון שבראשו עמד הרב כהנא. "כפסנתרן היה לי קשה שהם מפוצצים קונצרטים של נגנים ומלחינים שהיו בשבילי דמויות נעלות. אבל גינבלום שינה את דעותי ובעצם שינה את חיי. דיברנו שעות, ואט-אט נכבשתי באהבת ישראל שלו. הוא היה דמות מהאגדות. הוא היה מוכן לעזור ללא הגבלה לכל יהודי שכואב לו".

בעקבות יחסיו עם גינבלום, התקרב אסקין למשנתו של הרב כהנא. הוא התלהב מכך שהרב פועל רבות בארצות הברית למען יציאת יהודי ברית המועצות, והחליט לתרגם את כתביו לרוסית. במקביל חיזק את תפיסתו הציונית, שיפר את ידיעותיו בעברית ואף נהיה למורה הצעיר ביותר לעברית במוסקבה. באותה התקופה החליט להתגייר. הוא עשה זאת פעם נוספת לאחר שעלה לארץ, מחשש שמא הגיור שעבר ברוסיה אינו מחמיר מספיק. כמה ממכריו מאותה התקופה מספרים כי אסקין אף מל את עצמו, אולם הוא מכחיש את הדברים בכל תוקף וטוען שעשה זאת בתהליך רפואי בבית חולים.

ב-79', כשהיה בן 19, יצא אסקין מברית המועצות ועלה לארץ. ביום הגעתו לישראל התייצב בשעת לילה מאוחרת בביתו של הרב כהנא בירושלים. "זה היה אחד הימים המאושרים בחיי" הוא מספר. בתוך זמן קצר הפך אסקין לפעיל מרכזי ומוכר בתנועת כך. הוא שימש כדובר התנועה, כתב רבים ממסמכיה ויצר קשרים אדוקים עם מספר רב של פעילים. שם הכיר את ברוך מרזל, את שותפו לטקס הפולסא דנורא יוסף דיין ואף את אביגדור ליברמן. אסקין נשא לאשה את מזל כהן, שהתפרסמה בכינוי "מזל היורקת", לאחר שירקה בפרצופו של שר הביטחון עזר ויצמן כמחאה על פינוי היישוב נאות סיני. בני הזוג התגוררו בקרית ארבע.

בתחילת שנות ה-80 נסע אסקין לארצות הברית כדי לעורר את תמיכת חברי הליגה להגנה יהודית במאבק למען עליית יהודי ברית המועצות. שם סלל את דרכו כלוביסט ללשכותיהם של חברי קונגרס וסנאט, בעיקר מהמפלגה הרפובליקאית. הוא פגש בין השאר את הסנאטור ג'סי הלמס, שבשנות ה-60 היה מהמתנגדים לשוויון הזכויות לשחורים, והתבטא רבות נגד פמיניסטיות, לסביות והומוסקסואלים. לזכותו נזקפו גם מספר אמירות אנטישמיות ודברי ביקורת קשים על ישראל. ובכל זאת, אסקין מצא אליו את הדרך. באחת הפגישות ביניהם, הוא הבליט בפני הסנאטור את הקווים המשותפים בין הימין הישראלי לאמריקאי, חידד את האינטרסים והבליט את האויבים המשותפים. להפתעת יועציו הקרובים, הפך הלמס לאחד מאוהבי ישראל הגדולים.

אסקין פנה בבהילות לחבר הכנסת הצעיר מהליכוד מיכאל קליינר, שהיה חבר בוועדת העלייה והקליטה, וסיפר לו על הקשר עם הלמס. אסקין חשב על יהודי ברית המועצות, קליינר חשב פוליטיקה. "אסקין שיגע אותי עם הסיפור הזה. בהתחלה לא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני, ואיזו טובה יכולה לצמוח מהלמס", נזכר קליינר. לדבריו, "הלמס היה אחד מהמתנגדים הגדולים ביותר למדיניות האמריקאית כלפי ישראל, הוא נאבק מרה בסיוע החוץ לישראל והיה ידוע במתקפותיו החריפות על חברי קונגרס יהודים. הסיפור של אסקין נשמע הזוי לגמרי".

קליינר יצא להיפגש עם הלמס, ולדבריו בעצירת ביניים בניו יורק, הוא ננזף על ידי נציגי ארגונים יהודיים ששמעו על פגישתו המתוכננת עם "הלמס האנטישמי". "מצאנו מכנה משותף נרחב", הוא מספר על סדרת המפגשים שארכה שבוע, בנוכחות אסקין, והוא מצטט כותרת שהעניק "ניו יורק טיימס": "מהפך של 180 מעלות בעמדותיו של הלמס בעקבות מפגש עם ח"כ ישראלי צעיר".

בהמשך, מונה הלמס לראשות ועדת החוץ של הסנאט. בתפקידו, ביקר בקיץ 85' בישראל. לדברי קליינר, "רוב הביקור התקיים ביישובי יהודה שומרון ועזה, ובעקבות כך הפך הלמס לאחד מהגדולים שבתומכי מפעל ההתיישבות. בקנה מידה ישראלי, היה אפשר למקם אותו עמוק בתוך הגרעין האידיאולוגי הקשה של המחנה הלאומי". פריצת הדרך ביחסים עם הלמס, הביאה להתקרבות גדולה בין הימין הישראלי לזה האמריקאי. גלגולים מאוחרים יותר לקשר זה, ניתן למצוא בתמיכה הבלתי-מסויגת של קבוצות אוונגליסטיות בתנועות הימין בארץ ובמפעל ההתנחלויות.

בתמורה לתמיכתו של הלמס בישראל, תמכו אסקין, קליינר ואנשי ימין ישראלים אחרים, במדיניות החוץ של הנשיא רונלד רייגן, בעיקר במאבקים באמריקה הלטינית. הם שיתפו פעולה עם הלובי הרפובליקאי, וגייסו קולות יהודיים בבתי הנבחרים לתמיכה במדיניות האמריקאית בפנמה, באל סלוואדור, צ'ילה וגרנדה. בעקבות תמיכה זו נטען כי אסקין שימש אחד המתווכים בעסקת הסיוע הצבאי שניתן למורדי הקונטראס בניקרגואה, כחלק מפרשת איראנגייט. אסקין מכחיש מעורבות ישירה בעסקה, אך מודה שהיה "מעורב במעגלים הרחוקים של התהליך, בהיכרות עם כמה מהגורמים ובחיבור בין בעלי אינטרסים שונים". לדבריו של אסקין, אז החל להתעניין גם בנעשה בדרום אפריקה.

גירוש מגיאורגיה

למרות שאסקין מוגדר כיום בארצות הברית כפרסונה נון-גראטה, יש לו עדיין כוח פוליטי מסוים שם. כך הצליח לגייס תמיכה של עשרה אנשי קונגרס במועמד שלו לנשיאות אוקראינה - ויקטור ינוקוביץ', המועמד הפרו-רוסי, שניצח בבחירות שנערכו בפברואר. אסקין גם צירף אל חברי הקונגרס חתימות של 36 חברי כנסת ישראלים, על מכתבים המתנגדים להאדרת גיבורי עבר אוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים בזמן הכיבוש הנאצי. לטענת כמה גורמים, לאסקין היתה השפעה על הבחירות במדינה, אך יש להתייחס לכך בעירבון מוגבל. אסקין היה רק אחד הלוביסטים שפעלו למען ינוקוביץ'.

בשנים האחרונות פועל אסקין רבות בכמה ממדינות ברית המועצות לשעבר. לא בכל המקרים ברור מה טיב הקשרים ועומקם. גם קווי הגבול בין פעילות עסקית גרידא לפעילות פוליטית מתוך מניעים אידיאולוגיים אינם ברורים תמיד. לאחרונה נמנעה כניסתו לגיאורגיה ובתקשורת שם הוא הוצג כאויב המדינה. אחד מערוצי הטלוויזיה המקומיים אף טען כי הוא "ראש ארגון מוסלמי", וכי על גבו חקוקה כתובת קעקע אנטי-גיאורגית. אסקין הוזמן לכינוס שעוסק בבדלנות אל מול גלובליזציה, מטעם ארגון מקומי התומך בהידוק הקשרים והזיקה הלאומית עם רוסיה, ונתפס כחתרני בעיני השלטונות. אסקין מסכים כי הוא ושלושת הזרים הנוספים שהוזמנו לכנס וכניסתם נאסרה, נתפסים על ידי הממשל הגיאורגי כלאומנים רוסים, המהווים איום על המדינה.

אסקין מצהיר כי השותף האידיאולוגי הגדול שלו ברוסיה הוא אלכסנדר דוגין, המכהן כראש המכון למחקרים שמרניים באוניברסיטת מוסקבה. דוגין נחשב ברוסיה להוגה דעות שנוי במחלוקת. בשנות ה-80 וה-90 הוא שיתף פעולה עם ארגוני ימין קיצוניים ועם שלל תנועות בעלות אופי מהפכני, אך כיום, טוענים חוקרים בעולם ובישראל, עמדותיו תופסות אחיזה בפוליטיקה הרוסית. ניתן למצוא הד לרעיונותיו בקרב חברי דומה רבים, אנשי המטה הכללי של הצבא הרוסי ורבים מהמקורבים לראש הממשלה, ולדימיר פוטין.

במרכז משנתו של דוגין עומדת התורה האירו-אסייתית, גלגול מודרני לרעיונות לאומיים שצמחו ברוסיה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. בשיחת טלפון מביתו במוסקבה מסביר דוגין כי הרעיון המרכזי בתורה זו קובע כי אין דרך אחת נכונה להנהגת משטר או תנועה חברתית. לדבריו "כל אומה וכל חברה יכולות וצריכות לבחור בדרך שלהן, על פי המקורות ההיסטוריים הייחודיים להן. זו בעצם דחייה של האוניברסליזם המערבי". דוגין מדגיש כי "זו אינה תנועה אנטי-ליברלית או אנטי-דמוקרטית. אנו מגינים על חירותה של כל אומה ליצור את הציביליזציה שלה, כפתרון לקונפליקט הפנימי המרכיב אותה. כך לגבי ישראל או רוסיה - זו הפרטיקולריות שלהן, ולא ניתן לשפוט אותן מבחוץ. כל צורת שלטון שיבחרו, צריכה להיות מקובלת על ידי אומות העולם".

מבקריו של דוגין טוענים כי מדובר בלא יותר מלאומנות מסורתית במסווה ליברלי. חלקם נוהגים למקם אותו בצד הימני-קיצוני של המפה הפוליטית ברוסיה, בסמוך לארגונים לאומניים וגזעניים. מחלקם זכה לתמיכה ברעיונותיו. דוגין דוחה את הטענות ומסביר שהעיקרון האירו-אסייתי מבוסס על תהליכים היסטוריים ולא על כל יסוד גזעי. "מבחינות מסוימות כמו בתפיסת הלאומיות שלנו, אפשר לייחס אותנו אמנם לצד הימני של המפה, אך במובנים של שאיפה לצדק חברתי אנחנו בצד השמאלי. בהתנגדות שלנו לגלובליזציה, למשל, אנו משתפים פעולה עם ארגוני ימין שונים אך גם עם ארגוני שמאל רדיקלי מכל העולם".

יעקב קדמי, ראש ארגון נתיב לשעבר, טוען ש"דוגין הוא לא יותר מעוד עב"ם שמסתובב היום בשמי רוסיה", ולדבריו מדובר בתופעה שולית. "לא שמים אליו לב. יש לו עמדה פילוסופית, אבל אין מאחוריו שום כוח פוליטי. הולכים אחריו 20 תמהונים ועוד 100 שלא חשוב להם איפה להיות. אין לזה שום משמעות, שום השפעה, שום כוח".

את החיבור לדוגין מסביר קדמי, בכך שאסקין "זיהה בצדק, שיש כל מיני תנועות קיקיוניות בעולם שפועלות על בסיס לאומי כזה או אחר, ובצורה מתוחכמת התחבר אליהן כיהודי-ישראלי. הוא מוכר להם את העבר הדיסידנטי שלו ומנסה להרוויח הון אישי המתורגם למזומנים. מזה הוא מתפרנס. מה שנקרא בארצות הברית 'פרופשיונל ג'ו'".

אסקין מגיב בחריפות: "דרכו הפוליטית של קדמי הובילה אותו מהרב כהנא ועד לטומי לפיד. הוא השמיץ כל אדם שבא איתו במגע, ממנחם בגין ועד בנימין נתניהו, והוא אינו ראוי לתגובה".

לדעתו של קדמי, שכרם של אותם ארגונים ימניים שאיתם יוצר אסקין קשרים הוא ביכולת שלהם לומר "אנחנו לא אנטישמיים". אבל הוא מוסיף כי "למעשה זה בגלל שהיהודים אינם האויב שלהם היום, אלא בעיקר זרים מוסלמים. הוא משכיר את שירותיו לכל תנועה שמוכנה לקבל אותו, עדיף שיהיה לה גוון לאומני, לבן וגזעני. בקשרים עם אסקין הן מקבלות זיכוי על גזענות, כיוון שהן כביכול בעד ישראל ונגד אנטישמיות. זה שילוב האינטרסים ממנו הם מתפרנסים".

שחרור מצ'צ'ניה

חסיד נוסף של דוגין, הנחשב לבעל קשרים טובים עם אסקין, הוא דימיטרי רוגוזין, המשמש כיום שגריר רוסיה בברית נאט"ו. רוגוזין הכיר את אסקין כאשר שימש כיושב ראש ועדת החוץ של הדומה. גם רוגוזין נחשב לדמות שנויה במחלוקת ברוסיה. הוא לאומן קיצוני שהתבטא לא פעם באופן גזעני נגד מהגרים ומיעוטים ומיוחסות לו גם אמירות בעלות אופי אנטישמי.

רוגוזין עמד בראש מפלגת הימין רודינה (מולדת), שבשיא כוחה זכתה ב-37 מתוך 450 המושבים בדומה, אחרי בחירות 2003. בקיץ 2005 הצטרפו כתריסר מהנבחרים לעצומה שקראה לתובע הכללי של רוסיה לפתוח בחקירה אם "שולחן ערוך" מסית נגד לא-יהודים. רוגוזין התנער מהעצומה וגינה פומבית את הניחוח האנטישמי שעולה ממנה. אך באותה השנה נפסלה מפלגתו מלרוץ לבחירות המקומיות במוסקבה, בשל קמפיין גזעני שנשא את הסיסמה "בואו ניפטר מהאשפה". בתשדירי הבחירות של רודינה, הוצגה האשפה בדמותם של מהגרים וכהי עור.

אסקין דוחה את כל האשמות בדבר הנטיות האנטישמיות של רוגוזין. לחיזוק עמדתו הוא מביא את מעורבותו של רוגוזין בפעילויות שונות למען יהודים, ואת התגייסותו לשחרורה של לורה ליכטמן, צעירה ישראלית שנחטפה על ידי כנופיה צ'צ'נית ב-99', מיד לאחר שפנה אליו. "רק מעורבותו הביאה לשחרורה המהיר. בזכותו הצ'צ'נים לא העזו לגעת בשערה מראשה", אומר אסקין.

קדמי, שגם הוא היה מעורב בשחרור, ממזער את חלקו של אסקין בפרשה. "הוא לא היה מעורב ולא היה לו שום חלק", הוא טוען. אביה של ליכטמן, ויקטור, זוכר שאסקין דווקא היה מאוד מעורב. "הייתי עולה חדש, שלוש שנים בארץ. ממש לא ידעתי למי לפנות. חבר מירושלים המליץ לי לפנות לאסקין. התקשרתי אליו והוא פנה לכמה אנשים בשמי ועזר לגמרי. לא פגשתי אותו אז, הכרתי אותו באופן אישי רק כשבאתי להודות לו על עזרתו בזמן שהיה בכלא. פניתי אז גם לקדמי כמובן וגם הוא עזר מאוד, אבל אי אפשר לשלול את חלקו של אביגדור".

הדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות על אסקין, זה שהוא שנוי במחלוקת, והוא נהנה מכך. קריירה שלמה הוא בונה מהעמדה הזאת. חלק מהמרואיינים לכתבה הרעיפו עליו שבחים, אחרים השמיצו. אף אחד לא היה אדיש כלפיו, בלי קשר לעמדתם הפוליטית. דוגין מגדיר אותו "שותף לדרך" ומספר כי הוא נחשב "דמות מאוד מעניינת עבור הרוסים. יש לו קשרים טובים בקרמלין והוא נחשב לנציג מכובד של החברה הישראלית". קדמי לעומתו, טוען כי מדובר בלא יותר מפרובוקטור להשכיר. "לדעתי אין לו שום כוח פוליטי. הוא עושה פיצוץ, מושך תשומת לב, ואחרי זה בא עניין התשלום", הוא אומר. "מזה הוא חי, בזה הוא עובד. אני לא מאמין שהוא איש עקרונות. הפרובוקטיביות שלו היתה דומה בעיני לזו של אבישי רביב ('שמפניה'), ובאופן מוזר הוא יצא מרוב הפרובוקציות שביצע, ללא תשומת לב של המערכת. אני לא פוסל את האפשרות שזה לא מצביע על אותו הכיוון".

על האפשרות שקדמי אינו פוסל, הצביעו בעבר אנשי תקשרות מהימין וגם העיתונאי ברי חמיש, מאבות תורת הקונספירציה סביב רצח רבין. אסקין תבע אותו על כך שכינה אותו "סוכן שב"כ", וניצח. "התבססתי על אמירות פומביות של דליה רבין שהיתה סגנית שר הביטחון, ואחרים שטענו שאסקין עובד בשביל השב"כ. קיבלתי לכך חיזוקים מעוד מקורות", אומר חמיש בשיחה מארצות הברית. על אסקין הוא אומר כי הוא "איש מסוכן. לא בגלל הרעיון או הדרך הפוליטית אלא בגלל שהוא בוגד באנשים".

אסקין דוחה כמובן האשמות אלו. גם את תיאוריית הקונספירציה הוא מגנה בכל תוקף. "יש באמת הרבה בעיות במסמכים. חלקם שקריים או לא מדויקים", הוא אומר. "אבל זה נובע מאופי העבודה הקלוקל של כל המעורבים ומתרבות כיסוי התחת". מבחינתו, יגאל עמיר הוא הרוצח היחיד, ואין לו כל כוונה לקחת ממנו את ההישג הגדול.*



אביגדור אסקין. אין בי חדווה על מותו של אויב


אסקין ב-83'. שחורים הם עבדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו