בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אחותי כלה והגן נעול" מאת גלית דהן-קרליבך | ילדה רעה ירושלים

ספרה של גלית דהן-קרליבך מציג שרשרת משפחתית שבה כל חולייה היא עולם, ומעורר מחשבה עמוקה על עוצמתו של היסוד הגנטי, הביולוגי והתרבותי

תגובות

אחותי כלה והגן נעול

גלית דהן-קרליבך. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 364 עמ', 89 שקלים

כשעברתי לירושלים לצורך לימודים (טעות, אלוהים, טעות) שכרתי חדר בבית ערבי עתיק בשכונת בקעה הציורית. זה היה הבית הראשון שראיתי, ודי היה לי בביקור חטוף כדי להחליט ש"זה - זה". רק אדם שלבו גס (או כזה הניחן בתכונות נפלאות כמו פרקטיות, תכנון ומחשבה קדימה) יכול היה להישאר אדיש לאבן הירושלמית הגסה, חצר הפרא עם עצי הלימון והכתובת בערבית ספרותית החקוקה בכניסה .

נכנסתי אל הבית צעירה וטיפשה, מצוידת בתוכנית לקצור מדי בוקר עשבי פרא לכוס התה שאותה אשתה בגזוזטרה, משקיפה על שכניי המפויסים, המקיצים לעוד יום של שלווה בחסות האלוהות (שהשגחתה, כך הרגשתי, מתהדקת עם העלייה בשער הגיא). פה אתנקה מחטאי תל אביב והבלותיה. פה אפסיק במלחמות הנפש, שאותן שייכתי למגורים באורבניה השטוחה והמנוכרת, חסרת האלוהים.

לאחר שלושה חודשים אכן חדלתי להיאבק. בצנרת הרקובה (שפלטה דרך שפופרת המקלחת האלוהית מים צהבהבים), בבעל הבית (פרנואיד כפייתי) ובשכן הסהרורי (רווק בן 60 מוכה ב"סינדרום ירושלים"). הבנתי שאם יש בבית הזה איזושהי רוח, היא כנראה שייכת למשפחה הערבית שגורשה או ברחה ממנו, והטילה על דייריו העתידיים קללה.

ספר הביכורים של גלית דהן-קרליבך, "אחותי כלה והגן נעול", מתעסק באדיקות (בעיקר בחלקו הראשון - המוצלח מבין שלושת חלקי הספר) עם הדימויים השחוקים והמוטעים של בירת ישראל: "כשמשרטטים אווירה בירושלים, הלב המטופש מיד מצעיד לו שיירות של עולים לרגל ושוורים בעלי קרניים צבועות בזהב המנידים את אוזניהם בקצב מתואם", כותבת דהן-קרליבך בפתיחה, "להקות של ילדים זייפנים מכל הארץ עולות ל'ירושלים של זהב', מטעינות את ההיסטוריה על כתפיהן הדקות ומצייצות שוב ושוב על האוויר הצלול כיין". כך שכבר בעמודים הראשונים, בשלב ההיכרות הקריטי בין הסופרת לבין הקוראים, דהן-קרליבך אמנם חצי מתנצלת על כך שבחרה לספר סיפור שמתרחש בירושלים, אך בקריצה גם מסמנת לקוראיה - "אל תדאגו, אני לא מהגרפומנים חסרי המודעות האלו, שמריירים שני עמודים על ריחו הפתלתל של היסמין".

ספרה של דהן-קרליבך, כותבת צעירה (בת 29) שהיא גם מדריכת טיולים ירושלמית וגם אם לשניים (וגם הקימה בעבר מאחז), עוסק במשפחת נשים מבוצרת בבית מחילתי בנחלת אשר, שכונה שכולה סמטה אחת. המשפחה כוללת את הסבתא הצבעונית, מכשפה חובבנית הרוקחת קללות ושיקויים בחדרה (בדרך כלל מתודלקת בעראק או במשקה נחמד אחר), האם, שהיא עובדת אדמה מופנמת ותמציתית המקמצת במלים, ושתי תאומות: אפי הגבוהה, היפה והדיסקלקולית (תופעה שעיקרה "התמחות קיצונית באי הבנת המספרים וחוסר הבחנה בין ימין לשמאל") וטלוש המספרת - המכוערת מבין התאומות, ולכן גם החכמה, שכמיטב הקלישאות היא ספרנית, המספיגה את דם לבה בספרים.

"גברים לא במזל שלנו", חוזרת ואומרת הסבתא לתאומות, שאינן יודעות את זהות אביהן, ומזהירה אותן - מגובה בלילית, אשמדאי ובשדים אחרים - לבל ירגיזו את הנזכרים לעיל ויזדווגו עם זכרים. וכך דהן-קרליבך מדגימה את המצב בפסקה יפה על ביוב ביתן: "ארבע וסתות חודשיות - בדיוק באותו היום ובאותה השעה - מתנחשלות שם באדום. מאות אלפי ליטרים כבר נצברו שם, ושום רגיעה או הפוגה של תשעה חודשים לא יעצרו את הדם. כל הלא ילדים שלנו, כל הביציות העלובות, כולם זורמים החוצה נקווים בברכות קטנות וממשיכים אל הקדרון, ושם צובעים את מרחביו של מישור אדומים, שקיבל את שמו בזכותינו".

כל החלק הראשון משובץ בשכיות חמדה שכאלו. בכתיבה צרופה והומוריסטית מתארת המספרת הפיקחית את שגרת חייהן של הנשים - כל אחת פיגורה לעצמה - ואת הארועים והאגדות (לאורך כל הספר קיים בלבול מכוון בין ארועים "אמיתיים" לבין אגדות) שבגינם נידון הדי-אן-אי שלהן לפרישות. לצד אלו, דהן-קרליבך אינה מזניחה את חובותיה העלילתיים ומציגה בתום האקספוזיציה הנהדרת את המאורע המחולל (השימוש במינוח הלקוח מעולם התסריטאות אינו מקרי, דהן-קרליבך היא בוגרת בית הספר לקולנוע "מעלה" והספר נעתר לציוויים מבניים מקובלים בכתיבה קולנועית), שפוצע את שגרת חייהן של הנשים: אפי התאומה היפה מודיעה שהיא מתחתנת, ובכך בוגדת בגורל המשפחתי ונקרעת משבט הנשים הססגוני. הציפייה הרעבתנית להמשך מוצלח בחלקי הספר הבאים מתממשת רק בחלקה.

באקט ספרותי חכם מפרידה דהן-קרליבך את החלק הראשון מהחלק השני בסיפור - זה שאמור להיות שיאו של הקונפליקט והתרתו. בין שני אלו היא דוחפת מעשייה קצרה, המתרחשת שנים רבות קודם לכן בכפר קטן בהרי האטלס. כבר מהשורות הראשונות ברור הקשר הגורדי בינו לבין סיפורן של הבנות בירושלים.

זהו סיפור ילדותה של הסבתא בכפר קטן במרוקו - ילדות קשה בחברה פטריארכלית אכזרית, שבטית וצפופה, שאינה יכולה להוליד דבר זולת שנאת גברים. גם חלק זה מצטיין בכתיבה יפה ובולטים בו תיאורי הטבע הייחודיים להרי האטלס, המשקפים בעדינות את התמורות בגופה ובנפשה של הסבתא-הילדה, אבל עיקר חנו הוא בכתיבה חכמה וניואנסית על חיי הכפר. "ימיו של אדם נוטה למות קצרים. ושל אשה הנוטה למות בכפר - קצרים שבקצרים", מטעימה המספרת הכל-יודעת כשאמה של הסבתא נפטרת בצורה טראגית.

אולם לטעמי, חשיבותו הגדולה יותר של חלק זה היא בכתיבת הנראטיב המזרחי, שעדיין מנסח את עצמו כיום, באמצעות דור סופרים שכבר נולדו בארץ, לאחר שנים ארוכות של דיכוי והשתקה. דהן-קרליבך לוקחת על עצמה (במודע או שלא) משימה היסטורית תרבותית ומפרקת את הבליל המזרחי הנפוץ כל כך בספרות ובכלל, שהוא לרוב עירוב של סטריאוטיפים גזעניים שליליים למיניהם ופולקלור צבעוני חיובי לכאורה, אך גזעני לא פחות.

דהן-קרליבך מציגה סיפור קורע לב של ילדה אחת, המתכננת את נתיב בריחתה מסביבה מתנכרת ומדכאת, ובכך מוסיפה לדמות הסבתא רובד נוסף, ששופך אור רטרואקטיבי על החלק הראשון ואמור להכשיר את הקרקע לחלק השלישי - בו אמור הקונפליקט להגיע לשיאו ולהיפתר.

אך למרבה הצער, החלק השלישי, החוזר אל בית הנשים בירושלים בימינו, הוא החלש ביותר בספר. נדמה שהכתיבה היפה של דהן-קרליבך אינה מפצה על הפתרונות העלילתיים הנרתמים לסיום הסיפור. כדי לא לקלקל לקוראים העתידיים לא אכביר במלים על בחירותיה, אך לטעמי הן אינן עומדות ברמתו הכללית הגבוהה של הספר.

יחד עם זאת, אפשר לסכם ולומר שספר הביכורים הזה עומד היטב באתגר הגדול שהציב לעצמו. הוא מציג שרשרת משפחתית שבה כל חולייה היא עולם, ומצליח לעורר מחשבה עמוקה על עוצמתו הבלתי נתפשת של היסוד הגנטי, הביולוגי והתרבותי - ממש כפי שהוא מתיימר לעשות. בדרך הוא מצליח (רוב הזמן) לחמוק ממלכודת הקלישאות, שמהן נזהרה כל כך דהן-קרליבך בכתיבתה על ירושלים.

ספרה של גלית דהן-קרליבך מציג משפחה מכוערת-יפה (גם פיסית וגם נפשית או אנושית) שאי אפשר להישאר אדישים אליה, כשם שאי אפשר להישאר אדישים לעיר המכוערת-יפה בעולם, ירושלים.


גלית דהן קרליבך לא יודעת מרוקאית



גלית דהן-קרליבך. מחברת בין ארועים לאגדות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו