בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זכרונות של מושל ירושלים, ג'נטלמן בריטי, בשנות העשרים של המאה שעברה

מה עושה בירושלים, בשנות העשרים של המאה שעברה, ג'נטלמן בריטי, ככל הנראה הומו, שמונה לתפקיד מושל העיר? כותב זיכרונות ממקום בלתי אפשרי

תגובות

ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית וגם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופרסום, אך במובן-מה שלא אוכל לבארו, אין העלאה במשרה אחרי ירושלים! רונלד סטורס, "זיכרונות", 1937

כשנודע לרונלד סטורס שירושלים נכבשה ושהגנרל אדמונד אלנבי ייכנס אליה באופן רשמי ב-9 בדצמבר 1917 הוא כתב ביומנו, במקום מושבו בקהיר - "את נפשי הייתי נותן אילו יכולתי להימצא שם". כעבור שישה ימים הוזמן סטורס לירושלים כדי לתרום מכישוריו ומניסיונו כפקיד הממשל הבריטי במצרים.

המושל בירושלים היה אז הגנרל ביל בורטון, אך בתוך שבועיים הביא נטל התפקיד להתמוטטותו. את הקדנציה הקצרצרה שלו בתפקיד סיכם בורטון בדברים שאמר לסטורס: "המקומות היחידים שאפשר לסבול אותם בירושלים הם האמבט והמיטה". סטורס החליפו בתפקיד, וזכה להיזכר כמושלה הנוצרי הראשון של "ציון" מאז התקופה הצלבנית.

ב-28 בדצמבר כתב סטורס ביומנו על מינויו המפתיע באיפוק בריטי צפוי: "השכמתי קום כדי ללוות את בורטון, וחיכיתי בקור משעה 8:15 עד 8:30 עד שהופיעו שתי המכוניות שלו, והוא נעלם. ישבתי כולי רועד בארוחת הבוקר עד שבא (קולונל) ריס מוג ורמז לי דבר מה, בשברי העוויות ורזים, ולאחר שפתח ברמיזה כי סוף-סוף אצטרך למדים חדשים, הראני טלגרמה מן המרכז הצבאי העליון הממנה אותי למושל צבאי של ירושלים, בדרגה צבאית זמנית של לויטננט-קולונל".

סטורס נכנס בו ברגע לתפקיד, במסגרת "מנהלת שטחי האויב הכבושים", ונטל על עצמו משימה ללמוד את השפה העברית. ב-1 ביולי 1920, כשהגיע הנציב העליון והארץ הועברה לשלטון אזרחי-בריטי, המשיך סטורס בתפקידו, בשינוי תואר - מושל העיר. על היום ההוא כתב: "אחר הצהריים מסר המנהל הראשי של השטח הנכבש בדרך פורמאלית את השלטון לידי הנציב העליון. הוא הכין לסר הרברט (סמואל) קבלה כתובה במכונת כתיבה וזה לשונה: 'קיבלתי א"י אחת במצב טוב'. סר הרברט חתם על הקבלה והוסיף לכך את ראשי התיבות שנוהגים לרשום באנגלית בכל מיני קבלות - E&OE פרט לטעויות והשמטות".

מלחמה בזנות

סטורס, אינטלקטואל חניך קיימברידג', היה רווק בן 36, פקיד מינהל בעל מודעות תרבותית ואמנותית שאהב והכיר את המזרח ומנהגיו. ולמרות זאת הופתע מדי פעם. "לא עברו שלושה ימים מיום שנתמניתי למשרה", כתב, "והנה קיבלתי פנייה מאיזה ערבי אורתודוקסי... 'בקש אבקשך אדוני להיענות לבקשתי למען ישו הנוצרי, הלוא הוא אותו ג'נטלמן, שמעלתך דומה לו מאוד".

כמי שראה את עצמו קודם כל כמשרת ציבור, עסק סטורס בימיו הראשונים בתפקיד בפתרון מצוקת הרעב של התושבים. בבוקר בינואר נזעק לשמע יללות מתחת לחלון משרדו וראה "המון נשים רעולות, שאחדות מהן קרעו את הצעיף מעל פניהן כדי לחשוף את העצמות שכמעט בלטו מעל עור פניהן". מראה הילדים נפוחי הבטן מרעב בבית החולים הטרידו לא פחות. "לא נעים היה לחשוב כי גאול גאלנו את ירושלים רק למען כלה את יושביה ברעב", כתב.

המאמצים להשיג אספקת מזון לא מנעו מסטורס להיפגש עם הנכבדים המקומיים ולצאת למסע שיטוטים בעיר, בשווקים ובחנויות, במנזרים ובכנסיות. בינואר פירסם סטורס שורה של תקנות בכל עניין ודבר הקשורים בניהול העיר, מקביעת תעריפי הדואר דרך איסורים על התעללות בבהמות וסחר בחשיש ועד איסור על כריתת עצי זית, אלה או חרוב. "מחמת המצב האיום שבו הניחו הטורקים את העיר, יש סכנה מרובה להתפרצות מגפת הטיפוס המידבק", כתב ביומנו. "קולונל גרנר היה נוהג להיכנס לחדרי ביעף ולשאול 'איכה אטאטא כל זאת' אם לא אתן לו מטאטאים. אי אפשר היה להשיג מטאטא בשום מקום. החנויות היו ריקות".

הוא הגביל את מהירות נסיעת "העגלות המוטוריות" ברחובות ירושלים לשמונה מייל לשעה (כ-13 קמ"ש) ואסר על שימוש בשירותי זנות או הדחה לזנות. "כשנכנסנו לירושלים מצאנו לא פחות מ-500 נשים מסוג זה שדרו ברובע מיוחד", כתב. "יתכן כי עוד ישנן כמה נשים מסוג זה, אך על כל פנים מספרן היה מעט מזעיר לעומת מה שמצאנו מלכתחילה, ואני טענתי כי גם לאחר הביקורת הקפדנית ביותר קשה לנקות איזו עיר מן הנגע הזה לחלוטין, ואפילו תהיה העיר הקדושה שבקדושות".

החלום היה לסיוט

ב-1926 קודם סטורס למשרת מושל קפריסין, וכעבור שש שנים מונה למושלה של רודזיה הצפונית (היום זמביה). ב-1934 פרש מסיבות בריאותיות ושלוש שנים אחר כך התפרסמו זיכרונותיו בניו יורק. באותה שנה הופיע בעברית הכרך הראשון של זיכרונותיו (הוצאת מצפה), וב-1938 יצאו לאור שני הכרכים הנוספים. בהקדמה שכתב לגרסה העברית תיאר סטורס את הגאווה והנחת שחש על פרסום הספר בארץ. אמנם חלפו 11 שנה מאז סיים את תפקידו כמושל הראשון של ירושלים אבל עדיין לא התגבר על צריבתם של "פצעי האוהב" שהותיר בו יחסם של הציונים כלפיו, ובמיוחד יחסו העוין של אחד מעורכי "הארץ" אז, לייב יפה.

"היה עלי לשאת בדומייה מטר של חרפות וגידופים כל כך קשים בעיתונות העברית שבארץ ובעולם עד שאפילו היום אין אני יכול להבין כיצד לא הפכתי לאנטישמי לכל ימי חיי", כתב ביומנו. הוא הציע לקוראיו העבריים "לזכור לפעמים את אשר עשתה בריטניה הגדולה, כפי שהיתה מיוצגת על ידי כל פקיד גבוה בא"י, תחת להזכיר את אשר לא עשתה". אבל יחסו הבסיסי לציונות לא השתנה, ולמחרת כינונה של מדינת ישראל הוא העיר ש"החלום היה לסיוט".

בתשע שנותיו כמושל בירושלים טבע סטורס חותם בעיר וחולל בה שינויים שסימניהם ניכרים עד היום. הוא היה האיש שקבע כי הבניינים בירושלים חייבים להיבנות בחיפוי אבן ירושלמית. הוא אחראי להתקנתם של השלטים עם שמות הרחובות, שרבים מהם עדיין נמצאים על הבתים. הוא פעל להחייאתן של מלאכות מסורתיות כזכוכית, טקסטיל וקרמיקה, ויזם מפעלי תרבות וחברה.

ובכל זאת, מי עוד זוכר, מלבד היסטוריונים וחוקרים, את סר רולנד סטורס, שמת בנובמבר 1955 ותואר בעיתון "דבר", שדיווח על מותו, כאויבה של הציונות וכמי שהיה "ממארגני פרעות תרפ"א" (1921). העניין המחודש בו נולד בעקבות כרך אלבומי מפואר של זיכרונותיו שהוענק במתנה לצחי בקר, מנהל מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. בקר שקע בקריאה והחליט שדמותו החידתית ורבת הסתירות של סטורס מצדיקה תערוכה מקיפה. הוא פנה לשם כך אל האוצרת ד"ר נירית שלו-כליפא (שעבודת הדוקטורט שלה התמקדה ב"אמנות נוצרית בתקופת המנדט"). תוצאות עבודתה יוצגו בתערוכה שתיפתח בשבוע הבא במוזיאון, ותלווה בקטלוג עתיר מאמרים.

רונלד סטורס נולד באנגליה ב-1881, בנם הבכור של הכומר ג'ון סטורס ורעייתו לוסי. כעבור שנתיים עברה המשפחה ללונדון, שם נולדו חמשת אחיו ואחיותיו. כאביו, למד גם הוא בקולג' פמברוק שבקיימברידג'. הוא התמחה בלימודים קלאסיים והחל לאסוף מהדורות ראשונות של ספרי מופת והפך לחובב של האמנות הפלמית. הוא גם השתתף בקבוצת תיאטרון שהעלתה מחזות מן הקלאסיקה היוונית.

דבר מכל זה לא רימז על עתידו. בתום לימודיו ב-1903 נודע לסטורס כי פקיד ממשל במצרים עורך ראיונות כדי לגייס פקידים לשירות הממשל הבריטי במצרים ובסודן. סטורס עבר בהצלחה את הראיון וחזר לקיימברידג' כדי ללמוד ערבית. באוקטובר 1904 הוא נחת במצרים והחל לעבוד כפקיד זוטר במיניסטריון הכספים. השכלתו הרחבה והיכרותו את הוויית המזרח ומנהגיו הביאו לקידומו לתפקיד "המזכיר המזרחי".

שלו-כליפא אומרת כי בשנים ההן התקבצה בקהיר חבורה של צעירים בריטים, כדי לדון בענייני ספרות, אמנות ומוזיקה. סטורס הכיר שם את הארכיטקט ארנסט ריצ'מונד, שהיה בקיא בתרבותה של מצרים ואחר כך כיהן לצדו בארץ בתפקידים שונים; את סר מרק סייקס, מזרחן דיפלומט ואמן, שעל שמו נקרא הסכם סייקס-פיקו מ-1916, לחלוקת המזרח התיכון בין בריטניה לצרפת; ואת איש המודיעין תומס אדוארד לורנס, הוא לורנס איש ערב, שלסטורס ידידו היה חלק נכבד ביצירת תדמיתו האגדית.

חולצות בולשביקיות

שלו-כליפא, שמספרת עד כמה חששה מתערוכה של מסמכים וצילומים, לא היססה בסופו של דבר לתלות על קירות המוזיאון מבחר מהטקסטים של סטורס. למשל, על שליחותו של הפקיד הקולוניאלי באזור: "למזרח אין כל עניין בפונקציונר חולף ומסתגר... הוא חייב לראות את האנשים בבתיהם והם חייבים לראות אותו בביתו. אחרי הכל, אמנות הפוליטיקה, במיוחד במזרח, מתבטאת לא רק בהקשבה לאלה שמדברים, אלא בהקשבה לאלה שאינם מדברים ובניסיון לגלות מה הם רוצים באמת".

במצרים הוא התאהב באמנות המזרח ובתרבותו, ואף היה חבר בוועדה שהוקמה כדי להגן על מבנים איסלמיים חשובים בקהיר. בזיכרונותיו תיאר סטורס את המקומות החשובים לו בירושלים, על נופיה הטבעיים והבנויים, כשהוא מצטט בלי הרף מכתבי הקודש. לשכונות החדשות שמחוץ לחומות אין כמעט זכר בכתביו. לא חלפו שבועות מעטים מאז בואו אל העיר, כתב, "והנה נתקלתי בנטייה להרוס את כל המעניין והיפה בה, ולהמירו בבניינים מן הזולים והכעורים ביותר... אילו היה בשנת 1850 כובש בעל טעם וחוש לעניינים אלה, היה מקים את החנויות, המנזרים ובתי המלון הרחק מן העיר העתיקה, והיה משאיר את החומה האפורה בתוך כר של עשב, זיתים וברושים". על בקשה למתן זיכיון להקים "מסילה חשמלית לבית לחם ולהר הזיתים" כתב סטורס השנון: "בהנאה מרובה הודעתי, כי המסילה הראשונה תעבור על גופתו של המושל הצבאי".

המוסלמים המסורתיים נתפסו בעיניו כתושבים המקוריים של העיר ואילו את היהודים - אנשי היישוב הישן והציונים כאחד - הגדיר זרים לנוף. אבל סטורס הרעיף על תושבי ירושלים גם מיתרונותיה של התרבות המערבית. "נעשה כל מאמץ להתקשר עם האנשים ולהציע להם עניין ופעולות לשעות הפנאי וזאת כדי לגרום להם להתקשר זה עם זה, וגם עם הגזע המושל", אמר ב-1919 בהרצאה שנשא בלונדון. "נוסד מועדון שחמט ונערכה תחרות. בארבעת הפרסים הראשונים זכו יהודים ובפרס החמישי - המושל הצבאי. נוסד בית ספר למוזיקה שנועד גם לבנים וגם לבנות... סלון או אקדמיה לציור, פיסול, טקסטיל, אדריכלות ובניין ערים, יתקיים באביב בשנה הבאה, ונעשה כל מאמץ לפתח את הצד המתורבת והתרבותי של התושבים".

הוא יזם את הקמתה של האגודה הדרמטית, וההצגה הראשונה שהועלתה היתה "חלום ליל קיץ" של שייקספיר. כשהוקם קולנוע ציון, הוא היה לאולם הבית של הקבוצה, שהציגה לצד מחזות של שייקספיר גם אופרות קומיות של גילברט וסאליבן. שלו-כליפא מספרת כיצד עודד סטורס את קיומם של קונצרטים והקים בית ספר למוזיקה, שאותו העביר לימים לידי ההסתדרות הציונית. בספטמבר 1922 הוא החל לפעול למען הקמת אופרה. "לאחר שעשינו כמה ניסיונות שלא הצליחו", כתב, "נכנסו היהודים בעובי הקורה והצליחו".

סטורס תמך במרדכי גולינקין, מייסד האופרה הארץ ישראלית. הוא אמנם שיבח את התאמת העברית לזמרת האופרה, אך מתח ביקורת על ביצועי התזמורת ועל התנהגות הקהל, שבא לבוש ב"חולצות בולשביקיות" ובילה ב"פיצוח של פיסטוקים".

את הפעילות התרבותית קידם סטורס באמצעות "האגודה למען ירושלים", שהקים ב-1918 בשיתוף התושבים. מזכיר האגודה היה סגנו, צ'רלס רוברט אשבי, אמן ואדריכל ששאף גם הוא להגן על ירושלים המסורתית. "זו היתה הנטייה של סטורס, לעשות משהו טוב למען האוכלוסייה המקומית", אומרת נועה הייזלר רובין, דוקטור לגיאוגרפיה ומתכננת ערים ירושלמית, שמלמדת היסטוריה ותיאוריה של התכנון בבצלאל וכתבה את עבודת המאסטר שלה על אשבי.

ביוזמת האגודה למען ירושלים, אומרת ד"ר הייזלר רובין, נערכו בעיר סקרים היסטוריים וארכיאולוגיים. אשבי ערך סקרים משלו שבהם תיאר כ-50 סוגי אומנויות מסורתיות, כעבודות מתכת ונחושת, כסף, טקסטיל וצביעת בדים, לבוש ורקמה, קדרות, ניפוח זכוכית ועוד. הוא בחר לשקם שלוש אומנויות לייצור אריחי קרמיקה, בכוונה לשקם ולעטר מחדש את אריחי כיפת הסלע. משלא מצא אומנים מתאימים בארץ הוא הביא לירושלים אומנים ארמניים, פליטי רצח העם.

שלו-כליפא מרחיבה על כך במאמרה ומספרת על הסדנה הארמנית שבה ייצרו קרמיקה שמקורה במאה ה-16 בטורקיה ואשר אומצה על ידי אומנים ארמניים במאה ה-18, ולא היתה מעולם אומנות מקומית. "סטורס ואשבי אימצו אותה למען שיקום כיפת הסלע ואחר כך האדירו אותה כסמל האוריינטליות המקומית. שורשי הקשר הזה נטועים דווקא בגבעות המוריקות של מחוז יורקשייר באנגליה, בתפיסות הקולוניאליות של הפקידות הבריטית".

מתברר שסטורס הביא לירושלים מדמשק את דוד אוהנסיאן הארמני, שעשה ב-1912 עבודה גדולה בביתו של ידידו מרק סייקס באחוזתו שביורקשייר. השלטים התלת-לשוניים לרחובות העיר הוזמנו מהסדנה של אוהנסיאן וכמה מהם מוצגים בתערוכה כמו גם פריטים מדהימים ביופיים של זכוכית חברון תכולה. אשבי אסף אמני ניפוח זכוכית זקנים והחזיר אותם לעבודה. אשבי וסטורס שיקמו גם את שוק הכותנה בעיר העתיקה. סטורס כתב ביומנו על אותו בזאר יפהפה מימי הביניים שבתקופת שלטונם של הטורקים הפך "לבית כיסא ציבורי... החנויות היו מלאות צואה והגללים התרוממו לפעמים לגובה של חמש רגליים, והטורקים ניתצו ושברו את הדלתות כדי להשתמש בהן כעצי דלק. אנחנו תיקנו את בדק הקימורים, הגגות והכתלים של השוק, והתקנו תנורים, וכתום השנה הראשונה העסקנו כשבעים איש בעבודה המכלכלת את בעליה".

שלו-כליפא כותבת שבמסמך הסיכום של פעולות "האגודה למען ירושלים", שסטורס כתב לפני שעזב את הארץ ב-1926, הוא מנה 16 תערוכות אמנות במגדל דוד. לאברהם מלניקוב, חייל משוחרר מהגדודים העבריים, סידר סטורס סטודיו בשער שכם. השניים התיידדו ומלניקוב פיסל את המושל. בזיכרונותיו כתב סטורס ששני האמנים החשובים בימיו היו ראובן רובין והצייר היהודי האנגלי דיוויד בומברג. הוא גם ערך בביתו תערוכה של ציורי ראובן.

הפארק הקדוש

במאמר המתפרסם אף הוא בקטלוג כותבת הייזלר רובין על תרומתו של סטורס לעיצוב העיר באמצעות התכנון העירוני המודרני. הוועד הציוני הזמין את המתכנן הסקוטי פטריק גדס ארצה, כדי לתכנן את האוניברסיטה העברית. תוכנית זאת לא יצאה אל הפועל, אך ב-1919 הגיש גדס תוכנית מתאר לירושלים. התוכנית, כותבת הייזלר רובין, "אסרה על בנייה ממזרח לעיר העתיקה, באזור היחיד שעדיין שימר, לדעת גדס, את הנוף התנ"כי המקורי שבו טרסות ועצי זית. גדס המשיך את בידוד העיר העתיקה ממערב על ידי הקפתה ברצועת ירק מנוקדת קברים עתיקים, צבות ובריכות מים, המכונה 'הפארק הקדוש של ירושלים'".

זה היה שעטנז של מזרח ומערב. "גדס באמת רצה לעשות דברים טובים", אומרת הייזלר רובין. "הוא לקח את מה שהיה מסוגל להבין ולזהות מן הנוף המקומי, ועל זה הוא הלביש את התרבות המערבית. הוא רצה לפתח ערים ימי ביניימיות רומנטיות עם סמטאות מתעקלות, והוא רצה להביא אליהן את התרבות המערבית. הוא וסטורס עיצבו את העיר לפי הקווים שהנחו אותם, שילוב פנטסטי דמיוני לפי הפרשנות שלהם של חיבור בין מזרח ומערב, אוריינטליזם שהיה הפרשנות שלהם את המזרח".

בתקופתו של סטורס שוקמו חומת העיר ושעריה, והעיר העתיקה הפכה למוקד עירוני ולגרעין ההתפתחות של העיר כולה. אבל כדי ליצור חיץ בין העיר העתיקה לעיר החדשה הורה סטורס להרוס את מגדל השעון שהוצב ב-1906 מעל שער יפו, ומבנים נוספים באזור. "הם ניסו לשמר את ירושלים כמו שהיא, כעיר קודש. האיכות של העיר הוכתבה מהתבנית הזאת של עיר עתיקה במרכז, שהכל מתייחס אליה: מה בונים ואיפה בונים ואיפה אסור לבנות, והקביעה של בנייה נמוכה כדי ששום דבר לא יפגע בנוף של העיר העתיקה, ועד היום אנחנו חיים עם אותן התלבטויות. התפיסה הזאת זו מורשת סטורס".

כיצד ראו ערביי ירושלים את מפעלותיו של המושל סטורס? ד"ר יאיר ולך, היסטוריון ועמית מחקר באוניברסיטת קיימברידג', ניסה לענות על השאלה. תשובה אחת מצא בספר הזיכרונות של המוזיקאי הירושלמי ואסיף ג'והריה, שנולד ב-1897 ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה. ג'והריה, בן למשפחה נוצרית מבוססת שהיתה מקורבת לאליטה המוסלמית הירושלמית, היה פקיד זוטר בעירייה ובלילות ניגן בעוד במסיבות ובבתי קפה. ולך מספר שממקומו של ג'והריה בעירייה ובחיי החברה בירושלים היה באפשרותו לקחת חלק באירועים חברתיים שבהם נכחו סטורס, המשנה שלו צ'רלס אשבי וראש העיר ירושלים, ראע'ב אל-נשאשיבי. את סטורס תיאר ג'והריה כדמות מרשימה, מניפולטיבית ותיאטרלית לעתים עד כדי גיחוך.

במאמר, המתפרסם בקטלוג התערוכה, מתאר ולך פגישה של המושל וג'והריה בעיריית ירושלים. סטורס זיהה את כישרונו של ג'והריה כזמר וכנגן עוד, והזמין אותו לנגן באירועים חברתיים, במסיבות ובמפגשים פוליטיים, ובכלל זה במעונו הפרטי של סטורס ברחוב הנביאים. אלא שסטורס דרש ממנו להופיע בלבוש ערבי מסורתי - עבאיה וקומבאז וכאפייה ועקאל, כיסוי ראש שאיפיין רק את תושבי הכפרים.

זו היתה גישתו האוריינטליסטית של מושל ירושלים, שהתיימר להבין את המזרח התיכון טוב יותר מתושביו המקומיים. "הוא ייחס חשיבות ללבוש", אומר ולך. "בזיכרונותיו הוא מספר על הנסיך פייסל שרצה ללבוש חליפה בעת ביקורו בלונדון, וסטורס כפה עליו את הלבוש המסורתי, גלבייה, כאפייה ועקאל. המשרתים של סטורס בקהיר לבשו להוראתו גלביות. גם את ירושלים הוא הלביש בתחפושת של אבן. רוב הבניינים בימיו היו בנויים מאבן אבל כבר החלו להופיע מבנים אחרים והוא לא הסכים. הבריטים שנאו רעפים אדומים, כמו בתחנת הרכבת שנבנתה לפני הגיעם, והם החליטו לטהר את העיר מכל החדשנות. אבן כחיפוי חיצוני זאת תחפושת".

ולך כותב שסטורס התיימר לקבוע לא רק בענייני לבוש. במלחמת העולם הראשונה, כשהיה מופקד על תיאום ההתקוממות האנטי-עותומאנית של שריף חוסיין בחצי-האי ערב, החליט סטורס לעצב את בולי "המרד הערבי" שנשאו את שם מכה. "החלטנו כי ההנחה החותכת ביותר שתעיד כי אמנם פרץ המרד תהא הוצאת בולי דואר חיג'אזיים אשר תישא לכל קצווי תבל את דבר התעמולה הערבית בלשון שאינה ניתנת להזמה ובלא הוצאה יתרה", כתב סטורס בזיכרונותיו. "התחלתי להלך עם לורנס בבתי הנכאת של קהיר לאסוף תבניות מתאימות, כדי שהתבנית - הן מבחינת המלים והן מבחינת קישוט האותיות - תהא קרובה ברוחה למקור ערבי טהור".

אחד משלנו

ד"ר ולך כותב שמושל ירושלים ייחס חשיבות רבה לטקסי העלייה-לרגל של נבי מוסא, שהתקיימו מדי חודש אפריל ליד יריחו. "האירוע סיפק לסטורס הזדמנות לקשור קשרי חסות עם האליטה המוסלמית המקומית ולהפגין יחס של כבוד לדת האיסלאם, ובכך לרכך את המעבר החד משלטון עותומאני לשלטון אירופי", כותב ולך. "סטורס הורה להעמיד לרשות החוגגים תזמורת צבאית - לפליאת רשויות הצבא הבריטי, שלא הבינו מה עניין תזמורת בריטית לטקס מוסלמי מקומי. אך סטורס לא ויתר ועירב לצורך העניין את הנציב העליון הרברט סמואל ואת שר המושבות ווינסטון צ'רצ'יל. יתרה מכך, הוא הציב עצמו במרכז טקס הפתיחה של החגיגות ולקח על עצמו למלא את תפקיד מושל ירושלים העותומאני. סרט אילם קצר מתעד את המעמד הקומי הזה, שבו סטורס (בנו של בישוף אנגליקני) לבוש מדי צבא, מגולל בפנים נשואות את נס נבי מוסא - דגל בד עתיק, שעליו נכתב באותיות רקומות זהב 'אין אלוהים מבלעדי אללה'".

לרוע מזלו של סטורס, היו אלה דווקא חגיגות נבי מוסא שהובילו לכישלונו כמושל. ב-1920 נערך בשער יפו טקס קבלת פנים לעולי הרגל מחברון. המשתתפים ניצלו את הטקס להפגנה פוליטית נגד השלטון הבריטי, וזאת הידרדרה למהומה אלימה ולהתקפות על יהודים, בעיקר אנשי היישוב הישן בעיר העתיקה. עברו שלושה ימים עד שהשלטון הבריטי הצליח להשקיט את הרוחות. סטורס תבע משני הצדדים לשמור על השקט ופעל לפרק מנשקו כל אדם חמוש, ועל כך היה מטרה לביקורת. הוא ספג ביקורת גם משום שלא הצליח למנוע את ההתנגשויות האלימות בנובמבר 1921, אז נהרגו בעיר חמישה יהודים ועשרות נפצעו.

"ולפי שהנני לא יהודי ולא ערבי אלא אנגלי, איני תומך כולי בצד אחד, אלא בשני הצדדים", כתב בזיכרונותיו. "כשאני מאזין שעתיים לפרשת קיפוחיהם של הערבים, הריני מוצא עצמי נדחף לבין כותלי בית הכנסת. ואילו לאחר קורס אינטנסיבי של תעמולה ציונית, מוכן אני לקבל את דת האיסלאם". יחס זה לא חיבב אותו על שני הצדדים.

מוטי גולני מאוניברסיטת חיפה, היסטוריון של ארץ ישראל ובריטניה בתקופת המנדט, טוען שסטורס היה האיש שהציונים אהבו לשנוא. הם כינו אותו פונטיוס פילאטוס, על שם הנציב הרומאי שבזמנו נשפט ישו ונצלב. גולני כותב שסטורס אהב את ההשוואה.

במאמר המתפרסם בקטלוג התערוכה כותב גולני, שבתחילה נדמה היה שסטורס הוא ציוני משוכנע. עם בוא ועד הצירים הציוני לירושלים סייע סטורס לחיים ויצמן ולאנשיו. סטורס עזר לויצמן בניסיונו לרכוש מהוואקף המוסלמי את סמטת הכותל במטרה להרחיבה, אך הניסיון נכשל. לזכותו עמדה גם העובדה שלמד עברית. בספטמבר 1920 היתה העברית לשפה רשמית בארץ, בהוראת הממשל האזרחי בראשות הרברט סמואל, כך שסטורס הסתמן כ"אחד משלנו", כותב גולני.

"אחת היא מה הוא עשה או אמר", ממשיך גולני, "הוא היה לארכיטיפ, למי שמבטא בגופו ממש את החלום ההולך ונכזב. כאשר הוצג מחזה באחד מבתי היתומים הערביים בעיר, והבמה נוצלה לנאומי הסתה קשים נגד היהודים, יצא הקצף הציוני על סטורס, שהוזמן להצגה ולא טרח למנוע מהנואמים לדבר".

גולני כותב שסטורס תרם לא מעט להידרדרות יחסיו עם הציונות. כאינטלקטואל משכיל הוא ויתר על הצניעות והרבה להתהדר בהשכלתו וגם התנשא והתפלא מדוע אירועים סוערים בעיר מונעים מבני שיחו לדון בעניינים החשובים באמת, קרי תרבות, אמנות וספרות. ב-1937 הוא גרס שאין להקים בארץ שתי מדינות נפרדות. הוא תמך במדיניות הספר הלבן של בריטניה מ-1939 ודגל בהקמת מדינה חילונית דמוקרטית שבמסגרתה יוכלו היהודים לקיים את הבית הלאומי שלהם כמובטח בהצהרת בלפור ובכתב המנדט. עמדתו ביחס לציונות הכעיסה את הציונים עד אחרית ימיו. "הוא לא היה בעד היהודים ולא בעד הערבים", כותב גולני. "הוא טען שהוא בעד ארץ ישראל ובעיקר בעד ירושלים".*

אהוב אהבתי מושל ירושלים על תל אביב

"אם שונא אתה את היהודים, אם לא תהגה חיבה של ממש אליהם, התרחק מתל אביב", המליץ רונלד סטורס בזיכרונותיו. "הריני מרהיב עוז בנפשי לומר כי אהוב אהבתי את תל אביב, וכי בשום אופן לא אסכים להימצא בקרבת מקום בארץ ישראל מבלי להציץ לאותו מעיין מפכה של מרץ".

שלוש שפות בין פלשתינה, פלסטיין, פלסטין וארץ ישראל

בזיכרונותיו קרא רונלד סטורס לארץ בשמה האנגלי פלסטיין. ממשלת המנדט הכירה בשלוש שפות רשמיות בארץ, וכך היו לה שלושה שמות רשמיים: פלסטיין באנגלית, פלסטין בערבית ופלשתינה-א"י בעברית. ועם זאת, מתרגם הזיכרונות לעברית, יצחק אברהם עבאדי, שהיה המתרגם הראשי של ממשלת המנדט, תירגם בכל מקום פלסטיין לארץ ישראל או א"י. אוצרת התערוכה במוזיאון ארץ ישראל נהגה כמוהו בציטוטים מן הזיכרונות, אך בטקסטים שחיברו לתערוכה ניסתה לחמוק מן הבעיה באלגנטיות, ולכתוב "כאן", "בארץ" או "בירושלים".

גם לירושלים היו שלושה שמות רשמיים: ג'רוזלם באנגלית, ירושלים בעברית, ואל-קודס בערבית. וכך, על החותמות הרשמיות של המושל הצבאי נכתב בערבית (למעלה משמאל) אל-קודס א-שריף ובעברית ירושלם עיה"ק.

נטייה מינית העדפותיו של רונלד סטורס

כשהתמנה למושל ירושלים היה רונלד סטורס רווק בן 37. לסגנו הוא מינה את ידידו צ'רלס רוברט אשבי, שהיה הומו. האם היה גם סטורס הומו? "ככה זה נראה", אומר ההיסטוריון יאיר ולך. "אין סימוכים לכך בכתובים, אבל הוא הביא לירושלים את אשבי, והוא היה קרוב ללורנס איש ערב, שלפי כתביו ברור שהיה הומוסקסואל".

ב-1923, כשהיה בגיל 41, התחתן רונלד סטורס עם לואיזה לוסי; לזוג לא נולדו ילדים.

ביקורת עיתונות ביקורו של רונלד סטורס במערכת "הארץ"

לא אהיה מדבר בגנותה, אלא דווקא בשבחה של העיתונות העברית באותם ימי בראשית, סמוך לשנת 1920, כשאומר כי בתזמורת העיתונאית הכללית מילאה העיתונות העברית את תפקידן של החצוצרות ולא של כלי מיתרים או כלי רוח. שני העיתונים העיקריים, ושניהם היו יומיים, היו "דואר היום" ו"הארץ". כשהעניינים לא היו כשורה, ודווקא אז היה צורך רב במתינות, היו שניהם מתחרים זה בזה בתעמולה של איבה וחרפות...

"הארץ" היה במשך כמה שנים עקבי יותר באיבתו אלי, עד שיום אחד אזרתי כגבר חלצי והלכתי לבקר במערכת בתל אביב. מה נעימה היתה הפתעתי כשנתקבלתי על ידי אדם צנוע, ידידותי ואיש-תרבות, הוא ד"ר (משה) גליקסון.

בדרך כלל לקתה גם העיתונות העברית באותו פגם שבעיתונות הערבית, באשר אף היא לא היתה נוהגת לברר את אמיתותן של הידיעות לפני הופיען בדפוס. אפשר היה להימנע מעשרות טעויות גסות, ולפעמים מגוחכות, אילו היה העורך מטלפן למשרד הממשלתי הנוגע בדבר, ורק בשנתי האחרונה עלה בידי לסדר עם "הארץ" שינהג לפי שיטה זו.

(מתוך "זיכרונות" של רונלד סטורס)



רונלד סטורס. ייחס חשיבות רבה ללבוש


סדנת הקרמיקה הארמנית, ירושלים 1922. אומנים פליטי רצח העם צילום: צלמי המושבה האמריקאי, ספריית הקונגרס, וושינגטון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו