בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שעון החול הנצחי

בעיית הפרשנות של "כה אמר זרתוסתרה" מתעוררת עוד לפני הקריאה. היא מתחילה בכותרת המשנה של היצירה ונגמרת במפלצת הנאצית

2תגובות

"כה אמר זרתוסתרה" הוא ספר מוזר מאוד; החל בכותרת המשנה - "ספר לכל אחד ולאף אחד" - עבור דרך תהליך לידתם של ארבעת הכרכים המרכיבים את היצירה, וכלה בסגנונם ובתוכנם יוצאי הדופן. כבר כותרת המשנה האוקסימורונית מעצבת קורא מובלע שהוא בלתי מוגדר בעצם הגדרתו: אמנם חלקה הראשון יוצר פתיחות מוחלטת, המשמשת מעין הזמנה לכולם לבוא ולקרוא, אך חלקה השני מבטא סגירות מוחלטת, המוציאה כל קורא שהוא מכלל נמעני היצירה.

בעיית הפרשנות של הטקסט מתחילה אפוא עוד בטרם תתחיל הקריאה ביצירה עצמה; שכן אם הספר מיועד גם לכל אחד וגם לאף אחד, הרי שעל כל קורא וקוראת לשאול את עצמם אם בהם מדובר אם לאו, ואם כן, האם הוא - או היא - שייכים לקטגוריה של "כל אחד" או לזו של "אף אחד". בעיית הפרשנות קשורה קשר הדוק הן למעמדו היוצא דופן של טקסט זה ושל הפופולריות שלו בתולדות הספרות הגרמנית, והן לאופי השימוש שנעשה בו בהקשרים אידיאולוגיים ופוליטיים.

גם תהליך לידתו של הספר, והאופן שבו הוא מציב סימני שאלה בכל הנוגע למבנהו של השלם הניטשיאני וליחסים בין מרכיביו, מוזרים ביותר. הכרך הראשון, כפי שמציינת אילנה המרמן במבוא התמציתי והבהיר לתרגום המופת שלה, התפרסם במאי 1883 מבלי לציין כלל שמדובר בחלק ראשון. באותה שנה נכתב גם החלק השני והוא פורסם בספטמבר. ניטשה ידע כבר אז שבכוונתו לכתוב חלק נוסף, אך הוא העריך שהדבר ידרוש ממנו זמן רב. בפועל התפרסם חלק זה באפריל 1884, ולטענת מחברו היה זה החלק האחרון של היצירה. אך באפריל 1885 הופיע חלק נוסף, "חלק רביעי ואחרון", כפי שנכתב על השער שלו, שהודפס בארבעים עותקים בלבד על חשבונו של המחבר ולא נועד להפצה.

מבחינה היסטורית אכן היה זה החלק האחרון, אך מרשימותיו של ניטשה אפשר להסיק שהוא היה ממשיך ועובד על היצירה, אלמלא איבד את שפיותו ב-1890. וכך, בדומה לכותרת המשנה, גם גבולותיו של הספר מגדירים פתיחות וסגירות; כל חלק מכריז על סוף, אך גם מקפל בחובו בשורה להתחלה חדשה. הספר מזמין חוויה מעגלית של קריאה חוזרת בחלקים המוקדמים בעקבות התובנות וההנחיות שמעצבת הקריאה בחלקים המאוחרים יותר. החלק הרביעי והאחרון, המתווה באופן ברור נתיב המוביל אל פרשנות פארודית, מכוון את הקוראים לקריאה ולהבנה מחודשות של הטקסט על ארבעת חלקיו.

אך מאפייניו המוזרים והמיוחדים ביותר של הטקסט קשורים בסגנונו ובתוכנו. סגנונו של "כה אמר זרתוסטרה" הוא בראש וראשונה סגנון בעל איכויות מוסיקליות נדירות, והוא מתבסס על קשב מדויק לשפה הגרמנית ועל שימוש יצירתי ביותר במנעד הרחב שלה. קשב זה מתממש לא רק בשימוש במלים ובתחביר על כל הטווח ההיסטורי שלהם, אלא מוצא ביטוי אפילו בסימני הפיסוק, המעצבים את המקצב והקצב. וכאן הפליאה המתרגמת לעשות; המרמן הצליחה לתרגם את המוסיקה הגרמנית של המקור למוסיקה עברית שמעבירה לקוראיה חוויה נדירה ביופיה. היא מצביעה על המאפיין המוסיקלי של הטקסט - וגם על דברים רבים וחשובים אחרים - בהערות הרבות המלוות את היצירה לכל אורכה. הערות אלה מכניסות את הטקסט להקשר היסטורי, תרבותי וספרותי, וגם חושפות את קשריו עם יצירותיו האחרות של ניטשה.

לבעייתיות הכרוכה בפירוש הספר יש שני מישורים - פילוסופי ואידיאולוגי. במישור הפילוסופי הספר הוא מעשה רקמה של רעיונות שחלקם קשה להנהרה וחלקם סתום לחלוטין. הבולט ביותר בקרב הקבוצה האחרונה הוא רעיון החזרה הנצחית על אותו הדבר, רעיון שנוסח כבר ביצירתו של ניטשה, "המדע העליז", שגירסתה הראשונה הופיעה ב-1882, כלומר קודם לפרסום זרתוסתרה. וכך מנוסח הרעיון ב"מדע העליז" (בתרגום המופיע במבוא לספר):

"אילו בא אליך יום אחד או לילה אחד, אל בדידותך הבודדה מכולן, איזה שד ואמר לך: "את החיים האלה אשר אתה חי עכשיו ואשר חיית יהיה עליך לחיות עוד פעם אחת ועוד פעמים רבות מספור; ולא יהיה בזה שום חדש כי אם כל כאב וכל עונג וכל מחשבה וכל אנחה וכל הקטן עד בלי די והגדול עד בלי די של חייך עתידים לשוב אליך והכל באותו הסדר והרצף - ואף העכביש הזה ואור הירח הזה בין העצים ואף הרגע הזה ואני עצמי. שעון החול הנצחי של הקיום ייהפך שוב ושוב - ואתה עמו, גרגר עפר שלוקח מעפר!" (עמ' 35).

רעיון זה הוא תורתו הגדולה של זרתוסתרה, כפי שאומרות חיותיו, הנשר והנחש, בפרק "המחלים" שבספר השלישי: "הרי אנחנו יודעות מה אתה מלמד: שכל הדברים חוזרים לנצח ואנחנו עמם, וכבר היינו פעמים אין קץ ועמנו היו גם כל הדברים. אתה מלמד שיש שנת התהוות גדולה, שנה גדולה ועצומה: וגם היא, כמוה כשעון החול, תיסוב שוב ושוב כדי ללכת מהחל ועד כלה וחוזר חלילה" (עמ' 314).

הבעיה המרכזית - הבלתי ניתנת להבנה, שלא לומר לפתרון - אינה מצויה בעצם רעיון החזרה הנצחית, אלא בכך שהחזרה הנצחית היא על אותו דבר בדיוק. שכן התפישה הגורסת שכל שהיה הוא שיהיה רחוקה מלהיות חדשה, מה גם שבהסתייגויות מסוימות אכן ניתן לקבל אותה כסוג של אמת פילוסופית קיומית. אך הטענה שההווה שלנו הוא שכפול מדויק, ביחס של אחד לאחד, של מה שחווינו בעבר, היא בלתי נתפשת. יתר על כן, לפחות מהבחינה הפילוסופית יש בה מרכיב מהותי ועמוק, שהוא מזעזע ומעורר חלחלה.

זרתוסתרה עצמו חש שהתובנה הזאת היא מעבר ליכולותיו הרגשיות, וזו הסיבה שזמן רב עובר מהרגע שבו רעיון החזרה הנצחית של אותו הדבר מחלחל לתודעתו ועד לרגע שבו הוא מסוגל לבטא אותה במו פיו, קל וחומר להורות אותו. דווקא המסקנה שזרתוסתרה מסיק מרעיון זה, קרי אמירת הן לחיים וקבלתם המוחלטת על אף אופים המזעזע, היא פחות קשה להבנה ולקבלה. היא גם נראית לנו מוכרת, בזכות גירסתה הצרפתית, שכן היא היתה מרכזית לאקזיסטנציאליזם של סארטר ולתפישת האבסורד של קאמי, שני הוגים שהושפעו מניטשה באופן ישיר ועמוק.

המישור השני של הבעייתיות הפרשנית של "כה אמר זרתוסתרה" הוא המישור האידיאולוגי. סטיבן א' אשהיים, בספר שהוקדש לדיון בהשפעתה של יצירת ניטשה על התרבות הגרמנית ("מורשת ניטשה בגרמניה, 1890-1990", הוצאת עם עובד, 2008) מביא ציטוט של היינריך ריקרט: "כמעט בלתי אפשרי לתרגם את 'כה אמר זרתוסתרה'", כאמירה המייצגת קבוצה גדולה של קוראי ניטשה שטענו כי "'גרמניות' היא תנאי מוקדם אונטולוגי לתפישה אמיתית של הפילוסוף. לפיכך הגותו של ניטשה נתפשה והוצגה כמובנת אך ורק בצירוף התרבותי הגרמני המיוחד - האידיום הגרמני" (עמ' 29).

בפרק החמישי של ספרו, "זרתוסטרא בחפירות: מיתוס ניטשה, מלחמת העולם הראשונה ורפובליקת ויימאר", אשהיים פורש יריעה היסטורית רחבה שממקמת את ניטשה במרכז האידיאולוגי של מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שסוחר ספרים לונדוני כינה בשם "המלחמה האירו-ניטשיאנית". בתקופת המלחמה היה "כה אמר זרתוסתרה" הספר בעל התפוצה הגדולה ביותר בגרמניה, לצד פאוסט והברית החדשה, וכ-150 אלף עותקים בעלי עמידות גבוהה, ולפיכך מתאימים לחיי השדה, הופצו בקרב החיילים. גם אם אין להסיק ממספר זה על מספר החיילים שקראו את הספר בפועל, יש בו להעיד על איזושהו "רוח זמן", Zeitgeist, שניטשה בכלל, וזרתוסתרה בפרט, ביטאו ממד עמוק ומהותי שלו. מה שנכון לגבי מלחמת העולם הראשונה והמיליטריזם הגרמני, נכון פי כמה ביחס למלחמת העולם השנייה ולאידיאולוגיה הגרמנית שקדמה לה וליוותה אותה.

גם אם אין ספק ש"כה אמר זרתוסתרה" היא יצירה מורכבת וגדולה, ושיש לה איכויות ספרותיות ורעיוניות נדירות, הרי שתהא זו טעות שלא לראות בה יצירה פרוטו-נאצית. אמנם נכון שהנאצים אהבו וטיפחו גם את שייקספיר, ו"הסוחר מוונציה" היה אחד המחזות הפופולריים ביותר ברייך השלישי, אך תהא זו סכלות לטעון מסיבה זו ששייקספיר בישר את האידיאולוגיה הגזענית של הנאציזם. באופן דומה יש להתייחס לתרומתם של הנאצים לפרסום כתביו של פרידריך הלדרלין, המשורר הגרמני הגדול, ולאהבתם הגדולה של חלק מקציני הס"ס הבכירים לריינר מריה רילקה.

אך ניטשה, ובמידה רבה אף יותר חברו לתקופה מוגבלת, אך מכרעת, ריכרד ואגנר, הוא מקרה שונה. המקום שמוקדש בזרתוסתרה לטיעונים מתלהמים בזכות המלחמה, והחיטוט הבלתי נלאה במאפייניו של העל-אדם אינם עיסוקים צדדיים או הערות שוליים ליצירה. הם לב לבו של הטקסט המורה - ולא פעם מטיף - לאמץ ערכים אלה. וכך, גם אם אפשר לטעון - ולמעשה גם צריך לטעון - שטיעוניו של ניטשה מורכבים בהרבה מהאופן שבו אומצו לחיקה נוטף הדם של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, הרי שעדיין יש לו, לאימוץ זה, הרבה, הרבה מאוד, על מה להישען בטקסט שכתב ניטשה.

דבר אחד ברור למדי: אין מדובר כאן בעיוות של המקור או בסירוס ברוטאלי שלו, אלא בשימוש, מניפולטיבי ללא ספק, בקרקע הפורייה מאוד שסיפק ניטשה לאידיאולוגיה שהיתה מאוהבת בו. את זאת יש לזכור לא רק לפני הקריאה ב"כה אמר זרתוסתרה", אלא גם במהלכה. שכן טקסט זה, שאני רואה בו קריאת חובה לכל מי שהטבע האנושי מעניין אותו, הוא חשוב כל כך גם מסיבה זו, משום שגדולתו האנושית נשענת על בסיס עמוק, ומעוות ללא תקנה, של אותו חוסר אנושיות שכל כך קסם למפלצתיות הנאצית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו