שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כבר מזמן אי אפשר לכנות את קניה ווסט מוזיקאי. תנסו אולי האיש שמזיז את העולם

המפיק החרוץ, היוצר המעניין, מעצב האופנה הרועש ויצרן השערוריות המגלומן, קניה ווסט, נצפה לאחרונה מסתובב עם כתר על הראש. אמריקה סבורה שבצדק

ניב הדס
ניב הדס
ניב הדס
ניב הדס

לא הפיגוע במגדלי התאומים, המפולת בעיראק, המשבר הכלכלי או הצניחה הדרסטית בסקרי דעת הקהל הם הטראומה הגדולה ביותר של ג'ורג' וו. בוש משהותו בבית הלבן. בספר הזיכרונות החדש שלו, "Decision Points", טוען הנשיא לשעבר שנקודת השפל בכהונתו בת שמונה השנים היתה העקיצה הגזענית של הראפר קניה ווסט במשדר ההתרמה לנפגעי הוריקן קתרינה בספטמבר 2005. "לג'ורג' בוש לא אכפת משחורים", מחה ווסט בשידור חי, בתגובה לאוזלת ידו של הממשל האמריקאי בטיפול בתושבי לואיזיאנה בזמן סופת ההוריקן הקטלנית. "האופן שבו אנחנו מוצגים בתקשורת מבזה. כשרואים משפחה שחורה, הקריין אומר 'הם בוזזים'. כשזו משפחה לבנה, 'הם מחפשים אוכל'", המשיך ווסט, כשלידו עומד המום השחקן מייק מאיירס ("אוסטין פאוארס").

"חמש שנים מאוחר יותר אני מתקשה לכתוב את המלים הללו מבלי לחוש גועל", מתוודה בוש בספרו. "התמודדתי עם הרבה מאוד ביקורת כנשיא. לא אהבתי לשמוע אנשים שגורסים ששיקרתי בנוגע לנשק להשמדה המונית שמצאנו בעיראק, או קיצוצי המס שהיטיבו עם העשירים. אבל הטענה שאני גזען בגלל הטיפול שלי בהוריקן קתרינה היא שפל של כל הזמנים".

ההצהרות המעט-תמוהות הללו - בכל זאת היו לבוש הבן כמה בעיות טיפה יותר אקוטיות - הפכו צורמות עוד יותר כשהגיע לקדם את הספר בתוכנית הבוקר של אן-בי-סי. "זה היה מחליא", הוא סיפר למגיש מאט לאוור. "זה מה שהרגשתי כששמעתי את זה לראשונה, כשכתבתי את זה וכשהקשבתי לך עכשיו מקריא את זה". "אני לא שונא", הוא סייג, תוך שימוש במינוח ההיפ-הופי Hater, "ואני לא שונא את קניה ווסט. אבל אף אחד לא רוצה שיקראו לו גזען, במיוחד אם הוא מאמין בשוויון גזעי".

זו לא היתה שנה קלה עבור קניה ווסט, אישיות הפופ המסקרנת ביותר בעולם כרגע, והריב המתוקשר עם השריף הטקסני היווה בסך הכל אפילוג מתבקש שלה. ציון דרך שמבהיר את מעמדו הנדיר של המוזיקאי בן ה-33 בתרבות האמריקאית, ובכלל. על אף שהוא ראפר בינוני למדי - אין לו את הווירטואוזיות של אמינם, אנדרה 3000 או נוטוריוס ביג - ווסט הוא אקזמפלר שגדול על הז'אנר שממנו צמח או המוזיקה שאותה הוא יוצר. הוא חורג מהקודים ההתנהגותיים הברורים שניסח ההיפ-הופ ב-30 שנות קיומו ומתנער מהתכתיבים המוכרים. תחת זאת הוא מפתח מודל משוכלל ובלתי מוכר - לא רק בקרב קהילת המוזיקה השחורה, כי אם גם בתוך המרחבים הכי מסחריים של הפופ. מעין גרסה מיומנת ומתוחכמת יותר של שון "פי דידי" קומבס, כולל יכולות הריקוד הדלות.

הוא סלב-על, דיווה, אייקון סטייליסטי, מעצב אופנה, מוזיקאי מחונן ומייצר שערוריות סדרתי. בניגוד לליידי גאגא, שהמוזיקה היא עבורה מוצר משלים של התהילה, אצל ווסט המוזיקה היא הדבר עצמו. "My Beautiful Dark Twisted Fantasy", האלבום החדש שלו שייצא ביום שני, הוא יעד נוסף במסע החיפוש הפנימי שהוא עורך. בעוד שליידי גאגא מנצלת את המוזיקה להשגת פרסום, הרי שווסט מנצל את הפרסום על מנת שיוכל לחפור במוזיקה לעומק, וזאת מבלי שיאבד את האפיל התקשורתי שלו. שיגעון הגדלות - ואיך אפשר לתאר אחרת מי שמופיע עם כתר לראשו - רק הופך אותו לדמות מרתקת יותר. "אני האדם הכי כן שתפגשו בחיים שלכם", אמר לאחרונה ל"רולינג סטון". "זה בדיוק מה שגורר אותי לצרות. האגו שלי נובע מהיכולת שלי לשנות חיים של אנשים. אני יכול לעשות אנשים שמחים, לדחוף את האמנות קדימה ולחבר בין עולמות. זה מה שמשאיר אותי בחיים".

הם הרגו את קניה

ג'ורג' בוש לא היה מקרה ייחודי. את רוב 2010 העביר ווסט תחת מתקפה ציבורית בלתי פוסקת שבזה בהנאה גלויה לאופיו השחצני וחסר המודעות. תרמה לכך במיוחד התקרית המבישה בטקס פרסי אם-טי-וי, שבמהלכו התפרץ לבמה, חטף את המיקרופון מטיילור סוויפט - סוכריית הקאנטרי שבדיוק זכתה בפרס קליפ השנה - והלין על כך שהקליפ הפולחני של ביונסה "סינגל ליידיז" הוא מועמד ראוי יותר. מיד לאחר האקט הבריוני התגבש קונסנזוס רחב סביב ההנחה שווסט הוא חתיכת חלאה. תוכניות ההומור התחרו ביניהן מי תלעג לו בצורה בוטה יותר, הפובליציסטים סנטו בו והטוקבקיסטים חתכו אותו. אפילו ברק אובמה, הנשיא חובב ההיפ-הופ ומקורבו של הראפר ג'יי-זי, המנטור של ווסט, קרא לו בראיון "חמור" והוסיף: "זה היה מאוד לא יאה. היא בדיוק מקבלת פרס, למה אתה בכלל מפריע לה?"

באופן מפתיע, דווקא עוצמת העליהום היא זו שעזרה לווסט להבין את בוש ואף לראות בו שותף לגורל דומה (שותפות שזכתה בסוף השבוע האחרון לפרודיה גם ב"סאטרדיי נייט לייב" שבה הוצגו כצמד חמד). "אני בהחלט יכול להבין שהוא נעלב כשמאשימים אותו בגזענות", כתב בבלוג שלו. "אני מרגיש שאותו הדבר קרה לי. אצל בוש זה קרה מכיוון שהוא לא מיהר להגיב ולקח זמן עד שהגיע לניו אורלינס, ואילו אני הייתי חסר רגישות כשקטעתי מישהו ברגע השיא שלו. בכל מקרה אני חושב שכולנו באמריקה ממהרים לשלוף את הקלף הגזעי. נעשה כאן צדק פואטי עם החוויה הזהה שעברתי, ועכשיו אני אדם פתוח יותר שמתקשר עם בוש ברמה האנושית". אגב, ההתפרצות ההיא לא היתה הפעם הראשונה שבה ווסט עשה בושות: בטקס הפרסים האירופי של אם-טי-וי ב-2006 הוא ביצע מהלך דומה כשעלה לבמה אחרי שהקליפ של "Touch the Sky" שלו הפסיד ל"D.A.N.C.E" של ג'אסטיס וסימיאן מובייל דיסקו, לקח את המיקרופון בכוח ושאל איך יכול להיות שקליפ שעלה מעל מיליון דולר ומככבת בו פמלה אנדרסון לא זוכה.

את ההשפלה הקשה ביותר בשנה החולפת ספג ווסט, די כצפוי, מיוצרי "סאות' פארק". בפרק שנקרא "Fishsticks" הוא הצטייר כפארסה מגלומנית כוחנית ועלובה, כאשר היה לאדם היחיד בעולם שלא מבין את הבדיחה שהמציאו קארטמן והקומיקאי הנכה ג'ימי. זה הולך ככה: הילדים שואלים אחד את השני "Do you like fish sticks?" (שבהגייה מהירה נשמעים כמו "fish dicks"), ומתריסים: "אתה אוהב לשים אותם בפה שלך? אז אתה דג הומו!" משחק המלים המשעשע הזה הפך ללהיט ברחבי אמריקה, אולם ווסט התקשה לקלוט מה כל כך מצחיק בו. בכל פעם שמספרים לו את הבדיחה הוא מתעצבן עוד יותר וטוען בתוקף שהוא לא דג הומו אלא גאון, קול של דור ואוצר לאומי. הפרק מסתיים כשווסט מקבל על עצמו את הכרעת הקהל, קופץ למים, מבצע את זממו בשוכני האוקיינוס וקורא לעצמו דג הומו בשיר שנשמע בדיוק כמו להיטו "Heartless", כולל אפקט האוטו-טיון המזוהה עמו.

הפעם, כשנדרש להגיב על העניין, הפגין מדיניות מתוחכמת יותר: הוא הביע בבלוג ובטוויטר המאוד-פעילים שלו את תמיכתו ב"סאות' פארק" והודה שהוא היה "צריך לראות את זה מגיע".

הפלנטה שהיא קניה

אז מה עושה את קניה ווסט לפלנטה שהוא? מה יש בו שמושך אש משני נשיאים אמריקאים וקורץ לכל גוף תקשורת לסקר כל פליטה שלו? ואיך לכל הרוחות הוא הצליח להיחלץ מהתהום שהתדמית שלו היתה קבורה בה? המוזיקה אמנם טובה, אבל היא אינה חד פעמית או פורצת דרך כפי שהוא היה רוצה לחשוב, ולבדה היא בוודאי לא מהווה את הגורם העיקרי לנסיקתו האינטרגלקטית. התשובה גלומה ביחסי הגומלין של ווסט עם רוח התקופה: הוא לא רק תופס אותה בדייקנות ומתמרן אותה לפי צרכיו - בזכות תפעול נבון וניצול מקסימלי של הפלטפורמות הטכנולוגיות הקיימות - הוא גם מגלם אותה בתפקיד אופי מונומנטלי. בעוד שג'יי-זי הוא המיצוי של דמות הראפר מבית הספר הישן, שמיקסם את האפיל ההיפ-הופי ותיעל אותו לכדי יזמות עסקית בשווי מאות מיליונים, קניה הוא כבר השלב הבא.

את הבקיאות המדיומלית הזאת אפשר היה לראות בתוכנית הרב-שלבית שהכין להחזרתו לחיק הקונסנזוס. מדובר היה בעבודה של פנומן, שעברה דרך כל הפלטפורמות - מרשתות חברתיות דרך ענק הווידיאו יוטיוב, העיתונות הכתובה ועד לפריים-טיים של רשת פוקס. תחילה היתה זו מסכת ההתנצלויות בפני סוויפט בבלוג ובטוויטר שלו. ההמשך, בטקסט שפירסם במגזין "XXL" ובו כתב בין היתר את הדברים הבאים: "זרקתי על הקריירה שלי בקבוק מולוטוב, וקיבלתי הזדמנות להתרחק ולהבין בפעם הראשונה מי הטיפוס שהייתי. אבל אני חושב שהשתניתי מאוד בחודשים אחרי התקרית עם טיילור, יש בי יותר חמלה ואני רגיש יותר לרגשות של אנשים. אני לוקח אחריות על המעשים שלי, אני מצטער טיילור".

לבסוף, קניה כתב שיר התנצלות לסוויפט, והקדיש לה את "Runaway", אולי הרצועה הטובה ביותר באלבומו החדש. אגב, מי שגוננה על ווסט לאורך כל הפרשייה היא סוויפט עצמה, שהרוויחה ממנה גם השראה לשירה "Innocent". "זה בסדר, החיים הם קהל קשה", היא פונה אליו שם ישירות, "בן 32 (הגיל של ווסט בעת האירוע) ועדיין מתבגר, מי שאתה זה לא מה שעשית, אתה עדיין חף מפשע". תוכנית התענית של ווסט לא הסתיימה בזה. הפינאלה היה בהחלטה לחשוף שירים בסדרת האנימציה "המופע של קליבלנד" - הספין אוף של "איש משפחה" - ואף השתתפות בפרק כשהוא מגלם את קני ווסט, ראפר מתחיל שמציק לקליבלנד ג'וניור; מעין ריאקציה ל"סאות' פארק" שבו-בזמן אפשר לראות בה גם סגירת מעגל.

בעידן שנשלט בלעדית על ידי זמרות פופ - ג'סטין טימברלייק החליט משום מה שהוא שחקן קולנוע והזכר היחיד שמתקרב לפופולריות שלו הוא הינוקא ג'סטין ביבר - הגבריות החדשה שמציג ווסט בולטת עוד יותר, בוודאי כשהיא נבדלת מזו הרווחת בקהילה שממנה הוא מגיע. נציג רווי טסטוסטרון בודד אל מול שיטפון הגאגא-קאשה-איימי-לילי-ריהאנה-ביונסה. בדומה למוזיקה שלו, שסופחת לתוכה אלמנטים לכאורה הטרוגניים ואורגת אותם לכדי יצירה שלמה, כך גם הדימוי של ווסט הוא התנגשות של ארכיטיפים גבריים פופולריים מהעשור האחרון שמתאחדים לכדי גבריות יוצאת דופן: גאנגסטר-היפסטר-מטרוסקסואל-אינטלקטואל-ילדותי-קשוח שגם מחובר לצד הנשי שלו (בראיון ל"אינסטייל מגזין" הוא התגאה שחלק ניכר מבגדיו נקנו במחלקות שמיועדות לבחורות).

ווסט הוא ורסיה מעודנת ואלגנטית של זכר האלפא המוכר, שלא מפחד לתת לרגשנות להשתלט עליו ולא חושש שדיבור על גזרות, צפייה ב"פרויקט מסלול" וסיפורים על בכי, מצוקה נפשית ושברון לב מאיימים על הגבריות שלו. מצדו, טופאק יכול להמשיך להתהפך בקברו. חשוב מכך - קניה ווסט הוא לא בובה שנשלטת על ידי מנהלים שמנתחים סקרים, מפלחים אחוזונים ומכתיבים לתרבות את הטרנדים שלדעתם היא צריכה לבשר. הוא גם לא ציניקן אופורטוניסט שמגיש קולאז' תדמיתי על מנת לרצות כמה שיותר קהלים. בתמצית: הוא לא האיש שמאמץ את הטרנד; הוא זה שמכתיב אותו. אין לו פמליה של עוזרים אישיים, מפיקי צללים, יועצי תדמית ואנשי שיווק. לטוב ולרע, ההחלטות האסטרטגיות מתקבלות על ידו, והוא הנושא היחידי באחריות על הקריירה שלו.

עבור דור שלמד לבחור את הגיבורים והאויבים שלו דרך תוכניות ריאליטי ופיתח רגישויות לריחו החמצמץ של הזיוף, ווסט מסמל אותנטיות נדירה: אימפולסיבי, נטול פילטרים, מסכות וגינונים, שמציג שיקוף מהימן של הרגשות שלו בכל רגע נתון. לכן הוא כעס על בוש בשידור חי, התרסק לתוך הבמה של אם-טי-וי ופגע בטייילור סוויפט, התוודה על מחשבות אובדניות, או תפס את המיקרופון בתא הטייס בטיסת פנים בארצות הברית ונתן מופע א-קפלה מאולתר. משום שזה בדיוק מה שהוא הרגיש שהוא צריך לעשות באותו רגע.

אם עד כה הורגלנו לסופרסטארים מדושנים שמתווכים על ידי מערך יחסי ציבור מחומצן, ווסט הוא הכוכב היחיד שמרשה לעצמו להיחשף בכזו פתיחות ומפגין מנעד רגשות של בן אנוש ולא של 200 סמ"ק בוטוקס. הוא פרסונה עגולה ששוגה, מתחרטת, מסיקה מסקנות וחוזרת חלילה בדגם משופר. גם האגו הנפוח הוא חלק בלתי נפרד מאותה עסקת חבילה של כנות ופתיחות; הוא לא מתנצל על הכישרון, הכסף שהוא מרוויח, המטוסים הפרטיים שהוא חוכר והחליפות היוקרתיות שהוא לובש. הוא חובש כתר מוזהב ונשאר רעב ומלא אמביציה כמו טירון בתחילת דרכו. הפזרנות אצלו היא לא השופוני המסורתי של הראפרים, שרוצים להתרברב בהצלחתם - לא תראו אותו זורק דולרים על לקסוס כשמעליו רוקדת בחורה בביקיני - אלא מנותבת לתשוקות הבלתי-מרוסנות שלו. אלו הן התכונות שמדי פעם הופכות אותו לאויב הציבור, אבל גם אלו ששומרות אותו קרוב ללבו. וכעת גם יש לו אלבום חדש.

לידתו של "My Beautiful Dark Twisted Fantasy", גם היא היתה מלאכת מחשבת של חזרה לקדמת הבמה. לאורך שלושה חודשים, שיחרר ווסט בכל יום שישי שיר מתוך האלבום בחינם לרשת. מדי שבוע הפציעו שירים חדשים - ניסיוניים, מהורהרים, מסעירים - מלאים בנבחרת מנצחת של אורחים משמחים: אלטון ג'ון, הכוכבת העולה ניקי מינאז', RZA מהוו טאנג, הקומיקאי כריס רוק, יוצר האינדי בון איוור ופרגי, הפרחה מהבלאק אייד פיז. גם מאגר הדגימות התרחב משמעותית עם רפרורים למלחינים ניאו-קלאסיים אוונגרדיים כמו פיליפ גלאס ואגדת הרוק המתקדם "קינג קרימזון".

בצעד הזה הוכיח ווסט שהוא לא נותר אובד עצות אל מול מצבה העגום של תעשיית המוזיקה. להפך. במקום להילחם בפיראטיות הוא ביטל אותה, כשבחר לשחרר את יצירתו לפני שמישהו יספיק להדליף אותה וכתוצאה מכך גם הרוויח פרופיל ויראלי גבוה וקבצים שמורדים על ידי מיליונים. גם המיזם הקולנועי של ווסט, קליפ בן למעלה מחצי שעה ל"Runaway" - שאותו ביים על פי תסריט של הייפ וויליאמס, החשוב שבבמאי ההיפ-הופ - השתמש בפוטצניאל העצום של התפוצה האינטרנטית והפך למצגת יומרנית ומרהיבה של האלבום החדש עם עלילה צדקנית ואלגורית על עוף החול. האישור לכך שגם את התקלות הנקרות בדרך ווסט מנגף ללא קושי, התקבל כאשר רשת וול-מארט הכריזה שתחרים את "My Beautiful Dark Twisted Fantasy" בגלל העטיפה הלכאורה-פרובוקטיבית שלו - ציור עירום שלו, מתגפף עם עוף החול מהקליפ. ווסט, שלא רצה להפסיד את מאסת הצרכנים העצומה הזאת ומאידך לא היה מעוניין להתקפל מצא פתרון הולם והחליט להוציא את האלבום בחמש עטיפות שונות.

קניה בתיאטרון

קניה אומרי ווסט נולד ב-8 ביוני 1977 באטלנטה, ג'ורג'יה. אביו היה חבר בפנתרים השחורים ואחד מצלמי העיתונות השחורים הראשונים שעבדו במדינות הדרום, ואמו, דונדה ווסט, היתה דוקטור לספרות אנגלית. בגיל שלוש, לאחר גירושי הוריו, הוא עבר לגור עם אמו בשיקגו, שם פקד את האקדמיה האמריקאית לאמנות ואת האוניברסיטה המקומית, היכן שאמו שימשה כראש הפקולטה ללימודי אנגלית. הוא עזב אותם לטובת הקריירה המוזיקלית שלו.

הביטים הראשונים שלו, שאותם הפיק בגיל 19 בלבד, ראו אור באלבום היחיד של הראפר השיקגואי גראב. בסוף העשור הוא כבר עבד עם ראפרים מוכרים כמו ליל' קים, ג'רמיין דופרי והגודי מוב, אבל את ההצלחה הגדולה הוא חווה רק כאשר עבר לניו יורק והחל להפיק ב"רוק-א-פלה", הלייבל של שליט ברוקלין, ג'יי-זי. הקטע הראשון שהפיק לג'יגה היה "This Can't Be Life", סינגל מתוך האוסף "The Dynasty: Roc La Familia album" שיצא בשנת 2000 וסלל את אחד משיתופי הפעולה הפוריים בין מפיק לראפר. בפרויקט הבא של ג'יי-זי, "The Blueprint" - מניפסט ההיפ-הופ המדויק ביותר של העשור הקודם - הוא כבר הפיק שליש מהשירים.

טביעת היד הברורה של ווסט החזירה את הנשמה להיפ-הופ עם דגימות של שירי סול ישנים. הוא שילב נגינת נבל, תיכנות תופים, סימפולי פראזות מקלאסיקות נשכחות וכלי נשיפה חתוכים, והכין את התשתית לפלואו (המקצב הווקאלי) הנונשלנטי וההברקות הוורבאליות של ג'יי-זי. הטירוף סביב "The Blueprint" העלה את המניות של ווסט והוביל את הפקות הצ'יפמאנק סול - כינוי שניזון מהנטייה שלו להאיץ דגימות אר-אנ'-בי כך שהקולות נשמעים מוכי הליום כמו אלו של הצ'יפמאנקס - לביונסה, טאליב קוואלי (שלו הפיק את "Get By" האדיר), TI, לודאקריס ומוס דף.

בשלב הזה, כשכבר היה אחת הדמויות הבולטות בסצנת ההיפ-הופ, החליט ווסט שהגיע הזמן לצאת מאחורי הקלעים ולהפוך לראפר בזכות עצמו. אלא שהבוס ג'יי-זי חשב אחרת. החזות הנקייה של קניה, שהתלבש כמו בוגר הארוורד ולא כמו סוחר סמים פוטנציאלי כנהוג בז'אנר, והחינוך הממוסד שלו זכה היו לרועץ ופגמו בסעיף האמינות שלו בתוך תעשייה שמושתתת על דימויים של קשיחות, סקסיזם, אלימות ובלינג. ווסט המתוסכל ניסה את מזלו בחברות תקליטים אחרות, אולם סבל דחיות מכולן. התפנית הגיעה כשנרדם על ההגה ועבר תאונת דרכים קשה שממנה ניצל בנס. בעוד הוא חבוש, מגובס ומחובר למכשירים הוא כתב את "Through the Wire", שסיפר על חוויותיו ושיכנע אפילו את ג'יי-זי לתת לו צ'אנס. התוצאה היתה "The College Dropout" - שם שמרפרר לנשירתו מהמוסדות האקדמיים - אלבום הבכורה של ווסט כראפר מן המניין, שעזר לג'יי-זי לבסס את האימפריה שלו, עם להיטים כמו "Jesus Walks", "Slow Jamz" ו"All Falls Down" האנטי-צרכני, שמספר "מעשייה על רווקה שחורה שמכורה לקניות" (על חשיבותו של הטקסט - במסגרת מאת נירית בן ארי).

שקוף שזה קניה

ווסט ביסס את עצמו כקול ייחודי בהיפ-הופ. אלו לא היו רק ההפקות האלגנטיות והאינטליגנטיות שלו, אלא גם התכנים החיוביים שיצק לתוכן. כחודש לפני שהתנפל על בוש, הוא ביקש מחבריו הראפרים בתכנית הטלוויזיה "אנטרטיינמנט טונייט" לחדול מהגישה ההומופובית שמאפיינת אותם. "זה לא רק בקהילת ההיפ-הופ", הוא הרחיב. "אמריקה כולה מפלה הומוסקסואלים. חברים, זה צריך להיפסק". גם "Diamonds from Seara Leon", הסינגל הראשון מתוך האלבום שבא לאחר מכן, "Late Registration", התייחס לנושאים שנויים במחלוקת שלרוב לא מקבלים ביטוי בתרבות ההיפ-הופ. השיר, שעירבל בחן את "יהלומים לנצח" של שירלי בייסי, דיבר על הסחר ביהלומי דם והפגמים המוסריים שבענידת תכשיטים.

ברמה המוזיקלית, "Late Registration", החלק השני בטרילוגיית הקולג' של ווסט שיצא בסמוך להוריקן קתרינה, היה בגדר קפיצה משמעותית ברמות היומרה. מלחין הפסקולים והמפיק של פיונה אפל, ג'ון בריון, גויס לצורך הענקת רבדים מתוזמרים לביטים המוכרים; ווסט עבד במקביל שעות נוספות על הדיקציה ושיפר את היכולות הוורבאליות. זה היה הימור שהשתלם ולימד על החשיבה הלא קונבנציונלית, הגרנדיוזית והבלתי-מתפשרת שלו. היא אמנם לא שינתה את פני ההיפ-הופ, אבל שיפרה אותו כאמן.

הסמיכות בין יציאת האלבום לקריאות "גזען" כלפי ג'ורג' בוש, רק החישו את הטרנספורמציה שלו ממפיק מופנם ואניגמטי לסופרסטאר. הוא כיכב על שער המגזין "טיים", התארח אצל אופרה ווינפרי והאלבום הגיע במהירות שיא לפלטינה. באותה מהירות הוא גם התנפח מחשיבות עצמית והשיל כל בדל צניעות שעוד היה קיים בו.

"אני רוצה להשפיע על התרבות, לשנות את איך שהמוזיקה נשמעת ולשמש השראה לאמנים צעירים שנעים כנגד הזרם", הוא הצהיר למגזין "GQ" לקראת טקס הגראמי של אותה שנה. "אם לא הייתי מודה שכבר עשיתי את כל זה, זו היתה צניעות הוליוודית מזויפת, וזו סתם טיפשות. זה נראה לי תמיד תמוה שאם אדם מודה שהוא מרוצה ממה שהוא עושה אנשים חושבים שמשהו לא בסדר איתו. אתם רוצים שאני אהיה גדול אבל אתם לא רוצים שאני אודה בכך? זה לא מציאותי. אני האמן מספר 1 כרגע בעולם. אני רוצה שתתעדו את מה שאני אומר כרגע. זה אומר שכל אחד אחר יכול להיות לכל היותר מספר 2. זה כל כך ברור שאני שם, שאני כמעט אפילו לא צריך להגיד את זה. זה שקוף. ובגלל שאני מספר 1, אתם עכשיו בנוכחות אלוף. השתחוו בפני הנוכחות הגאונית. זו הסיבה שגם אין לי מסכות שאני מתחבא מאחוריהן. אין לי שם במה או כינוי כי אין לי אלטר אגו. אני האגו של עצמי".

"Graduation", החלק האחרון בטרילוגיה שמותגה ויזואלית על ידי דמות דוב צעצוע מלנכולי, היה עוד צעד נועז של ווסט. לתוך פלטת הצלילים המתרחבת שלו התווספו השפעות אלקטרוניות אירופיות - כנראה שההפסד ההוא ל"ג'אסטיס" עדיין היה בעוכריו - כשהשיר המוביל מתוכו מתבסס על "Harder Better Stronger Faster" של צמד הדאנס הצרפתי "דאפט פאנק". לצד הצ'יפמאנק סול, כלי הנשיפה, הביטים הקטועים וקולות ההליום נשמעו רעשים רייבים, רקידים, מסונתזים ומתודלקים בכימיקלים.

"האלבום הזה נשמע ככה כי אני שולט במשחק", הוא סיפר ל"ספין" האמריקאי. "אני לא כמו ג'סטין וביונסה שמסתכלים רק על היצירה של עצמם. אני בוחן כל הזמן את כולם. את TI, ליל וויין, ג'יגה, הקילרז, רד הוט צ'ילי פפרז, יו-2, הרולינג סטונז, טי וי און דה רדיו, ד"ר דרה, טימבלנד ואפילו הפוסיקט דולז. אני בוחן את כולם והמטרה שלי לחסל את כולם. המטרה שלי היא להיות השליט האבסולוטי של הפופ. אין עוד אמן בעולם עם כמות האחריות שיש עלי. כשאני משחרר מוזיקה היא חייבת לתקשר עם רוב הסגנונות המוזיקליים. אם מצביעים על ראפרים, אז הם אחראים רק לקהל הספציפי שלהם. זה תקף גם לאמני פופ ואמני דאנס צרפתים. אבל כל האנשים - מאמריקה של המידווסט ועד ההיפסטרים של ברוקלין - מביטים בי ושואלים את עצמם 'מה לעזאזל הוא יעשה בפעם הבאה?'"

את יציאת אלבומו הבא "808's and Heartbreaks" ליוו שני אירועים משמעותיים. הראשון היה מות אמו, שהיתה גם המנהלת שלו. היא מתה מסיבוכים במהלך ניתוח פלסטי של שאיבת שומן והרמת חזה, לאחר ששני רופאים המליצו לה שלא לעבור אותו במצבה הפיזי אז, שעלול להוביל להתקף לב. דונדה ווסט הסתירה בנחישות את הממצאים הרלוונטיים מהרופאה השלישית שאיתה התייעצה, ושילמה על כך בחייה (בעקבות המוות חוקק בקליפורניה המושל ארנולד שוורצנגר את "חוק דונדה ווסט" שמחייב אזרחים להציג את כל ההיסטוריה הרפואית שלהם גם בניתוחים פלסטיים).

המכה הבאה היתה הפרידה מזוגתו אלכסיס פייפר, שאיתה התארס ב-2006 - לדבריה הוא הקדיש יותר מדי זמן לקריירה - והתוותה את התמה הרומנטית של האלבום.

ב-808 קניה ווסט כבר היה כוכב בקנה מידה גלובאלי, והמעבר שלו מהיפ-הופ וראפ, לצליל מכאני מינימליסטי ושירה רוויה באפקט אוטו-טיון, היה אמיץ. במקום לשחזר את ההצלחה המוכחת הוא בחר לסטות הצדה ולהקליט אלבום פרטי ואינטימי, שמיועד לאדם אחד בלבד: קניה ווסט. שלא במפתיע, בצד ההרפתקה האישית היו גם הלהיטים "Love Lockdown" ו"Heartless" שבהם, בצעד אנטי-ראפרי מובהק, ווסט לקח על עצמו את תפקיד הצד הפגוע ושר לפרודתו: "את כמו הבחורה מ'מיזרי'... איך יכולת להיות כל כך חסרת לב?"

* * *

מהאלבום החדש הוא, כהרגלו, נלהב עד כדי אקסטזה. "המוזיקה החדשה שלי פשוט מביסה את כולם", הוא אמר בראיון האחרון והרגוע יחסית שהעניק ל"רולינג סטון". "כרגע - בהתייחסות היסטורית - אני נמצא שלושה עד חמישה מקומות מהפסגה של הראפ, כשלפני נמצאים ביגי, ג'יי-זי, אמינם וליל וויין. אני לא אומר שאני הכי טוב, אבל זו בהחלט המטרה שלי ומי שמנסה לעמוד בדרכי יכול לאכול חרא. קראתי הרבה לאחרונה על מיילס דיוויס והוא מדהים בעיני. בשום שלב הוא לא נתן לדעות של אף אחד להפיל את רוחו. אני, למשל, לא יודע לשיר, לרקוד או לנגן בשום כלי, ועדיין אני עושה את המוזיקה הכי טובה. אני לא נותן לגישה ולאופי שלי להפריע לי ביצירה יותר. האמנות היא מה שחשוב. זו האמירה שלי עכשיו וזה כל מה שאני רוצה לעשות".

ועדיין, למרות ההערכה העצמית הגבוהה, נשאר לווסט עוד מקום אחר לשאוף אליו - אלבום משותף עם ג'יי-זי שייצא כבר בתחילת השנה הבאה וייקרא "Watch the Throne". "זה הולך להיות הרבה יותר מהאלבום שלי. מאז שהקלטתי אותו הספקתי כל כך הרבה. אני כבר לא יכול לחכות שתשמעו אותו". גם אנחנו.*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ