בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רב-המכר "המוסד - המבצעים הגדולים" מעורר תהיות רבות. ולאו דווקא בענייני ביטחון

רבים מקוראיו של רב-המכר "המוסד: המבצעים הגדולים" מאת ניסים משעל ומיכאל בר-זהר, בוודאי הרגישו בחלקים מהספר שאת השורות האלו הם כבר קראו. הם רק לא ידעו לומר איפה. התשובה בפניכם והיא בעייתית כמו מבצע חיסול בבית מלון בדובאי

2תגובות

אחד החלקים היצירתיים בעבודתם של כתבי המודיעין הישראלים הוא הצורך להמציא כינויים ושמות לדמויות מפתח ולמבצעים. מכיוון שהצנזורה מגלה רגישות מיוחדת לשמות אנשי מודיעין - ברוב המקרים, לא רק שהיא אינה מאפשרת לפרסם את שמותיהם האמיתיים, אלא אף אוסרת לפרסם את הכינויים שהמציא להם הארגון - נכנסים כתבי המודיעין לוואקום ומגייסים את כושר ההמצאה שלהם כדי לברוא שמות אלטרנטיביים לדמויות או למבצעים. שמות שלכל הפחות ניתן לכנותם צבעוניים. ניכר שהכתבים מחבבים את החלק הזה בעבודתם; גם ממרחק השנים הם מתגאים בשם כזה או אחר שבחרו, ובסיפור העומד מאחורי הבחירה.

הספר "המוסד: המבצעים הגדולים", מאת ניסים משעל ומיכאל בר-זהר, שהתפרסם ערב ראש השנה האחרון והפך עד מהרה לרב-מכר, מדגים מקרה מעניין: כיצד שם מפוברק שהבליח בראשו של עיתונאי מסיבות פרטיות לחלוטין - נוסטלגיות או אחרות - מקבל חיים עצמאיים. עד כדי כך עצמאיים, שהוא מוזכר שנים אחר כך ברב-מכר ללא שום קרדיט לממציאו.

שני מקרים כאלו ישנם בספר של משעל ובר-זהר. הראשון, הוא שם שהדביק עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן לארגון שהוקם בשנת 2001 במשרד ראש הממשלה. זה היה אגף חשאי לפעולה נגד מקורות כספיים של ארגוני טרור, שהוחלט על הקמתו; את משימת ההקמה הטיל ראש הממשלה דאז אריאל שרון על מאיר דגן, לימים ראש המוסד. מכיוון שהצנזורה אסרה על ברגמן להזכיר את שמו המפורש של הארגון הטרי, החליט הכתב, כמנהגו, להמציא שם פיקטיבי שיתחרז עם זה המקורי - הוא כינה אותו "גלגל". השם הופיע תחילה בספרו של ברגמן "נקודת האל-חזור" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן) ב-2007, ומאוחר יותר בכתבתו על מאיר דגן, תחת הכותרת "בשירות הוד מלכותו", שהופיעה במוסף "שבעה ימים" בפברואר 2010.

שלוש שנים אחר כך, הפציע השם "גלגל" גם בספרם של משעל ובר-זהר, במסגרת הפרק "סופרמן הישראלי" העוסק בדמותו של דגן, ללא ציון העובדה שמדובר בכינוי פיקטיבי שהמציא עיתונאי על דעת עצמו. "החיים הנינוחים של גמלאי חביב המתמסר לתחביבים תמימים לא היו בשבילו (דגן)", נכתב ב"המוסד". "בבחירות של 2001 גייס אותו אריק שרון לעמוד בראש מטה יום הבחירות של הליכוד; אחר כך הטיל עליו להקים את ארגון 'גלגל' שליד משרד ראש הממשלה. 'גלגל' אמור היה להיות ארגון חשאי שיפעל נגד המקורות הכספיים של ארגוני המחבלים".

המקרה השני של שם פיקטיבי שקם לתחייה בספרם של משעל ובר-זהר מופיע בפרק האחרון שלו, "הביאו לי את יהודי אתיופיה" - כותרת זהה לחלוטין לשם ספרו של העיתונאי גד שמרון באותו הנושא: מבצע המוסד להעלאת יהודי אתיופיה בשנות ה-80 דרך סודן (הוצאת הד-ארצי). אם יפתח שמרון את ספרם של משעל ובר-זהר, לא תהיה זו נקודת הדמיון היחידה שבה יבחין בין רב-המכר הטרי לספר שפירסם בשנת 98'. גם במקרה הזה, משעל ובר-זהר אימצו ללא כחל וסרק את הכינוי שהמציא שמרון למפקד המבצע, דני לימור - "דורון". אגב, שמרון, בהיותו איש מוסד דאז, השתתף בעצמו במבצע תחת פיקודו של אותו לימור.

אמת המידה: משאית קטנה

"המוסד" מופיע במקום הראשון ברשימת רבי-המכר של מוסף "ספרים" של "הארץ" זה 12 שבועות ברציפות (מתוך 13 בסך הכל), ואילו הוצאת ידיעות ספרים מדווחת מצדה על מכירה של 50,000 עותקים. בספר, פורשים משעל ובר-זהר על פני 22 פרקים סיפורים ותגליות על המבצעים הגדולים של הארגון. כתיבתם קולחת, ציורית, כזו שנועדה לתווך לציבור הרחב, הצמא למידע על מעללי גבורה של מרגלים ישראלים, את קורותיהם. יש לציין כי משעל ובר-זהר עושים זאת ללא יומרה לשוות לספר אופי אקדמי: ההתרחשויות נמסרות באופן סיפורי, לפרקים כמעט פואטי, תוך שימוש בטכניקה ספרותית של מספרים יודעי-כל. חוויית הקריאה מעניקה את התחושה כאילו היו שם בגופם. אלא שלמערכת מוסף "הארץ" הגיעו בשבועות האחרונים טענות על שימוש שעשו לכאורה המחברים במקורות עיתונאיים ללא מתן קרדיט הולם, ופסקאות זהות כמעט בהשוואה לפרסומים קודמים באותם נושאים.

השוואתן של מספר פסקאות בספרם של משעל ובר-זהר לכתבות שהתפרסמו בעיתונות בעבר וספרים בנושאים שבהם עוסק "המוסד", מגלה נוסחים דומים עד זהים, כאלה שגורמים לשימוש בשם פרטי מומצא זה או אחר להיראות זניח. דוגמה אחת נמצאת כבר בפרק הראשון בספר, "סוכנים כפולים, יחידות חיסול ופיצוצים", העוסק במלחמתו של המוסד בגרעין האיראני. בעמוד 28 (שם) מתוארת סדרה של חבלות מסתוריות במתקני הגרעין האיראניים שהחלו בשנת 2005. הפסקה, העוסקת באתר בפריצ'ן הסמוך לטהראן, שהופצץ בעבר בנסיבות עלומות, מנוסחת כך: "באתר הזה מפתחים המומחים האיראנים את 'עדשות הנפץ', המנגנון שיהפוך את ליבת הפצצה למאסה קריטית ויתחיל את תגובת השרשרת שתוביל לפיצוץ. האופוזיציה האיראנית פירסמה כי במקום אירע פיצוץ שגרם לנזק רב". מבט בכתבה של ברגמן, "תקלה מופלאה", מ"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מדצמבר 2007 מגלה את הנוסח הבא: "באתר הזה מפתחים האיראנים את עדשות הנפץ, המנגנון שיהפוך את ליבת הפצצה למאסה קריטית ויתחיל את תגובת השרשרת שתוביל לפיצוץ אטומי. לפני כחודש פירסם ארגון אופוזיציה איראני שבמקום אירע פיצוץ שגרם נזק רב".

הדמיון לא מסתיים רק באופן ניסוח העובדות היבשות - הוא ניכר גם בשימוש בדימויים. בסופה של כתבתו של ברגמן, תחת הכותרת "המוח", שהתפרסמה במארס 2010 במוסף "שבעה ימים" וחשפה את דמותו של מוחסיין פחרי זאדה, המדען שעומד בראש פרויקט הגרעין האיראני, התייחס העיתונאי למרחק שבין איראן לפצצת אטום מוכנה במלים הבאות: "המתקן הזה יהיה גדול הרבה יותר מדגם הפצצה שעליו עשו ניסוי ב-2003 - בערך בגודל משאית קטנה. מנקודה זו והלאה יצטרכו פחרי זאדה ואנשיו לטרוח כדי למזער את המנגנון הזה עד שיגיעו לגודל שניתן להרכיב על טיל שיהאב". בעמוד 31 בספרם של משעל ובר-זהר זה נשמע כך: "מסתבר שהמאמצים של חבורת פחרי זאדה הניבו עד כה אפשרות לבנות פצצה ענקית - בגודל של משאית קטנה; עכשיו יהיה עליהם להשקיע מאמץ מיוחד במזעור הפצצה עד שתתאים לראש הקרבי של טיל מבצעים".

עמוס מנור, מצחיק שכזה

בפרק השלישי של "המוסד", מתוארת פרשת הדלפת תמלילי נאום חרושצ'וב המרתקת כשלעצמה. היא מתארת כיצד הצליח המוסד הישראלי לקבל לידיו בשנות ה-50 את נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב הסובייטי, שבו תקף קשות - לראשונה ובחריפות חסרת תקדים - את קודמו, יוזף סטאלין. המסמך הגיע לידי שירות הביטחון הכללי הישראלי (שהיה אמון אז על הטיפול המודיעיני בכל הנוגע לנעשה מאחורי מסך הברזל) בעזרתו האדיבה של יהודי-פולני בשם ויקטור גרייבסקי. גרייבסקי הצליח לגנוב את הנאום, שבו חשק המערב כולו, מהמאהבת שלו - מזכירה בכירה במפלגה הקומוניסטית - והעביר אותו לנציגי השב"כ בשגרירות בוורשה. בראש הארגון עמד אז עמוס מנור, ששנים אחר כך, במארס 2006, שבר שתיקה וסיפר את קורות הפרשה לעיתונאי יוסי מלמן ב"הארץ". כתבתו של מלמן נפתחה כך: "אחר הצהריים, יום שישי, 13 באפריל 1956, נכנס זליג כץ למשרדו של עמוס מנור ששכן במבנה ערבי מול שוק הפשפשים ביפו". פסקת התיאור של האירוע בעמוד 48 בספרם של משעל ובר-זהר מנוסחת כך: "בשעות אחר הצהריים של יום שישי, 13 באפריל 1956, נכנס זליג כץ לחדרו של ראש השב"כ, עמוס מנור. כץ היה עוזרו של מנור; המשרד שכן בבניין ערבי ישן מול שוק הפשפשים ביפו".

חצי שנה לאחר מכן, בספטמבר 2006, ריאיין מלמן את גרייבסקי עצמו (שבינתיים הלך לעולמו), וזה סיפר על עבודתו כסוכן כפול של השב"כ שנים אחר כך, לאחר שעלה לישראל. "זמן קצר לאחר שהדיפלומטים הסובייטים עזבו את ישראל, נקרא גרייבסקי לשיחה עם מפעילו הסובייטי", כתב מלמן. "'קיבלתי קריאה דחופה ונדברנו להיפגש באותו מקום בקיבוץ צובה. ויקטור אברמוביץ', הוא אמר לי, עשית דבר גדול לברית המועצות... לכן החלטנו להעניק לך אות הצטיינות על שם לנין". אותו הסיפור מובא בעמוד 51 של "המוסד" במלים הללו: "זמן קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הוזעק גרייבסקי לשיחה עם מפעילו הסובייטי בקיבוץ צובה. איש הק-ג-ב הודיע לו בחגיגיות שברית המועצות רוצה להודות לו על שירותו המסור והחליטה... להעניק לו 'אות לנין' על עבודתו!"

בר-זהר, אחד משני המחברים, טוען שאת סיפור קבלת הנאום במשרדים ביפו שמע אישית ממנור. "עמוס היה חבר אישי קרוב שלי, ויצא לי לדבר איתו על נאום חרושצ'וב", הוא אומר. "הוא ישב בסלון שלי וסיפר איך המזכיר אמר לו 'הגיע איזה נאום של חרושצ'וב', וככה התחיל כל הסיפור". ובכל זאת: כיצד קרה שהנוסח בספר דומה כל כך לכתבה? נילי אבנת, אחת משתי תחקירניות שקיבלו קרדיט בסוף הספר, שעובדת כבר שנים ארוכות עם בר-זהר, מספרת ש"עבודת התחקיר על הספר ארכה חמישה-שישה חודשים. אני ואוריאנה (אלמסי, התחקירנית הנוספת) אספנו חומרים מכתבות בעיתונות, מספרים אחרים ומהאינטרנט, העברנו לבר-זהר ומשעל חומרי גלם בלבד, והם אלה שכתבו את פרקי הספר עצמם. העברנו להם ברוב המקרים מסמכי וורד, ובכמה מקרים גם צילומים של כתבות או ידיעות מהאינטרנט עם חלקים ממורקרים בפנים. היה לנו תיק ארכיוני שלם לכל פרק ופרק".

מיכאל בר-זהר, מדוע, אם כן, יש הרבה מאוד פסקאות בספר שזהות כמעט בניסוחן לפסקאות מספרים וכתבות של אחרים?

"בוודאי שיש דמיון לדברים שאחרים כתבו, בעיקר בציטוטים. עשינו זאת כדי שהצנזורה לא תטריד אותנו ותשאל מאיפה כל ציטוט".

אבל זה לא רק במקרה של הציטוטים. יש למשל פסקה שמתארת במלים שלכם לכאורה איך העוזר של עמוס מנור העביר לו את נאום חרושצ'וב והיא זהה, ממש מלה במלה, לפתיח של כתבתו של יוסי מלמן על אותו נאום.

"זה באמת באותן מלים כמו אצל מלמן, וזה משום שעמוס מנור, שסיפר גם לי את אותו סיפור, מקפיד לספר אותו בכל פעם בדיוק באותה צורה. אפילו צחקתי עם מנור על האופן שבו הוא לא משנה את הסיפור שלו".

יש עוד עשרות מקרים אחרים של פסקאות שנראות דומות, למשל בפרק על העלאת יהודי אתיופיה. זה ממש זהה לספרו של גד שמרון.

"נכון. הספר של שמרון הוא אכן המקור העיקרי לפרק הזה, והקפדנו להיצמד לניסוחים שלו כדי שהצנזורה תמעט בפסילה של נתונים ועובדות בספר".

כלומר, בכוונה כתבתם את הספר באופן זהה כמעט לספרים וכתבות מהעבר?

"כן, הקפדנו להיצמד למקורות, ממש ברמת הניסוח, כי מניסיוני ידעתי שאם הצנזורה תראה מידע שייראה לה חדש בספר, היא עשויה לפסול לנו אותו. ברגע שהיא רואה דברים שנראים ממש כמו דברים שפורסמו כבר ועברו צנזורה, זה מקטין את כמות המידע שייפסל בצנזורה".

וזה השתלם, הצנזורה הניחה לכם?

"הצנזורה פסלה לנו מידע במקרים ספורים, בודדים ממש, וזה בהחלט תודות לכך ששמרנו על הציטוטים והניסוחים של אחרים שקדמו לנו".

הסוף לפני הביבליוגרפיה

ניסים משעל, 61, הוא עיתונאי פוליטי ותיק. פרופ' מיכאל בר-זהר, 72, הוא ח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה ובעל דוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת סורבון הפאריסאית, המחזיק בניסיון רב בכתיבת ספרי היסטוריה, פוליטיקה וביטחון - הוא כתב, בין השאר, את הביוגרפיות של בן גוריון ("בן גוריון", הוצאת עם עובד, 1975), שמעון פרס ("כעוף החול", ידיעות אחרונות, 2006), ואיסר הראל ("הממונה", ויידנפלד וניקולסון, 1970). הם חתומים יחדיו על כתיבת הספר. הם הפעילו, כאמור, שתי תחקירניות, והפקידו את מלאכת העריכה בידי רמי טל, עורך ספרי עיון ותיק בהוצאה, שהיה במשך שנים כתב "ידיעות אחרונות" בוושינגטון (בעבר גם כתב את המותחן "וידוי גורלי" שיצא בידיעות ספרים). גורם נוסף שעבד על הספר הוא מנכ"ל ההוצאה, דב איכנולד, שקיבל בפתיחה קרדיט בולט כ"עורך אחראי".

הספר יצא בספטמבר האחרון ועורר מיד הרמת גבה מצד מספר גורמים המעורים בתחום: כיצד זה לא הופיעה בו שום רשימה ביבליוגרפית, וכמו כן, כיצד קרה ששמות העיתונאים העמיתים, שחומרים רבים בספר מתבססים על עבודתם, אינם כלולים ברשימת התודות (היחידים שהופיעו בה היו שתי התחקירניות, העורך ומעצבת הכריכה). בצירוף העובדה שגם לא הופיעו מראי מקום המציינים את מקורות המידע בשולי הטקסט (פרקטיקה שאינה מקובלת בדרך כלל בספרי עיון פופולריים), התעוררה בקרב אותם גורמים, שעם חלקם דיברנו השבוע, תחושה של אי-נוחות.

בדיקת "המוסף" העלתה שהיעדרה של הביבליוגרפיה נגרם כתוצאה מתקלה טכנית, וכי המהדורה הנוספת שהפצתה לחנויות כבר החלה כוללת את רשימת המקורות המלאה שהספר התבסס עליהם. ואכן, עותק ממנה שהגיע למערכת "המוסף" כולל רשימה ביבליוגרפית מלאה ובה, בין השאר, גם כל שמות המקורות המצוטטים בכתבה זו. אלא שבתווך, נמכרו 50 אלף עותקים, על פי ההוצאה, מהמהדורה נטולת הביבליוגרפיה. כמו כן, בבדיקה אקראית שערכנו השבוע בארבע חנויות של הרשתות סטימצקי וצומת ספרים נמצאו מספר עותקים של המהדורה הראשונה של הספר שבה הופיעה בעמוד התוכן הפניה לביבליוגרפיה בעמוד 321, בעוד הספר מסתיים בעמוד 319. בחלק האחר, לא הופיעה כלל הפניה לביבליוגרפיה. עותקים עם הביבליוגרפיה המושלמת לא נמצאו.

בידיעות ספרים הסבירו השבוע ש"המהדורה המתוקנת הודפסה בכ-3,000 עותקים, כמו כל מהדורה, והיא נשלחת לחנויות ברגע שמלאי הספרים בחנות נגמר. לא נתנו הוראה להוריד מהמדפים את העותקים שחסרים ביבליוגרפיה ולשים במקומם את המהדורה החדשה, משום שאנחנו מחכים שייגמר המלאי הישן".

פרופ' בר-זהר, הספר יצא עוד בספטמבר, לפני ראש השנה, ובמשך כחודשיים נמכר בחנויות בלי אזכור של כל הספרים והכתבות הרבות שעליהם התבסס.

"נכון. היתה שם איזו תקלה שלא ארחיב עליה את הדיבור. מיד החלטנו לתקן את זה, אבל אני הייתי במשך כל ספטמבר בחו"ל, חזרתי לארץ ב-10 באוקטובר ומיד טיפלתי בכך. ואכן יצא הספר עם הביבליוגרפיה והמקורות, כמו שצריך".

השארת להוצאה את הביבליוגרפיה לפני שנסעת לחו"ל, אבל הם טעו והדפיסו את הספר בלעדיה?

"אני לא אכנס לסיבות האלה. היתה בעיה, והיא נפתרה. הייתי בחו"ל, חלק מהדברים לביבליוגרפיה לא היו איתי שם, כך שרק כשחזרתי ב-10 באוקטובר זה טופל. כמובן שזה היה על דעת כולם. אגב, היה גם חיפזון גדול לצאת עם הספר לקראת ראש השנה".

כתבת יותר מ-20 ספרים, וצוטטת בעצמך לא פעם בספרים של אחרים. למה לא דרשת מההוצאה להדפיס מיד עותקים עם ביבליוגרפיה ולהחליפם באלה הקיימים בחנויות?

"חזרתי ארצה ב-10 באוקטובר, ותוך פחות מעשרים יום היתה מהדורה חדשה. זה הכל. עד אז זה לא הטריד אותי כי אם מישהו היה פונה אלי, הייתי מסביר לו מה שקרה כמו שהסברתי לך. אף אחד לא פנה אלי והתלונן".

הביאו לי ציטוט של בגין

לפני מספר שבועות, מכרים ובני משפחה של נדב זאבי, לשעבר עיתונאי "מעריב" ו"הארץ", סיפרו לו שקראו את סיפור לידתו בספר חדש: "המוסד". מעשה שהיה כך היה: אביו של נדב, בני זאבי, היה סגן ראש המוסד בשנות ה-80 ופיקד, בין השאר, על לכידת מרדכי ואנונו. כשאשתו היתה בהריון עם נדב בשנת 65', נשלח זאבי האב לכורדיסטן והשאיר אותה לבדה בלונדון. כשהתינוק נולד, שלח מאיר עמית, ראש המוסד דאז, מברק מוצפן לזאבי האב שבו הודיע לו על הולדת בנו.

כששמע זאבי הבן שספר חדש מגולל את הסיפור, מיהר להשיג לעצמו עותק. הוא נדהם לגלות, לטענתו, שחלקים ממנו מתבססים על מאמרים שכתב ל"הארץ" ול"מעריב" ללא שום קרדיט או ביבליוגרפיה (יצוין שהשיחה עמו התקיימה טרם יציאת המהדורה החדשה עם הביבליוגרפיה). גם גד שמרון, איש "מעריב" לשעבר, קיבל טלפונים מחברים. "יש בספר קטעים שלמים שדומים להפליא לקטעים שהופיעו בספר שלך", אמרו לו, מתכוונים בעיקר לפרק הספר העוסק במבצע להעלאת יהודי אתיופיה.

בתחילת הפרק השלישי של ספרו, "הביאו לי את יהודי אתיופיה", תיאר שמרון במלותיו את דרישתו של מנחם בגין מראש המוסד, יצחק חופי, זמן קצר לאחר בחירתו ב-77', להעלות את הקהילה העזובה; "במלותיו" - משום שלא הסתמך על פרוטוקולים של הפגישה, אלא על שיחות עם מקורות שונים. וכך כתב, בניסיון להעביר את רוח הדברים מפי בגין: "אנחנו יודעים שאלפי פלשים, יהודי אתיופיה, משוועים להגיע לישראל. הם סובלים חרפת רעב, השלטונות רודפים אותם, שכניהם מתעללים בהם. אני מבקש ממך שתפעיל את 'המוסד' למציאת דרכים להעלות את היהודים היקרים לישראל. הביאו לי את יהודי אתיופיה". בעמוד 306 של "המוסד", מופיעה בדיוק אותה פסקה, מלה במלה. ייתכן שיוצרי הספר החדש לא הבינו ששמרון ניסח את המשפט בעצמו, ולא ציטט את בגין.

פסקה אחרת ב"המוסד", המתארת את היחס שקיבל "דורון", מפקד המבצע, מהיהודים האתיופים, גם כן דומה מאוד למקבילתה בספר של שמרון. "הם סירבו להאמין שדורון הוא יהודי שבא להציל אותם", נכתב בספר של משעל ובר-זהר, "שהרי לא ידעו שיש גם יהודים לבנים. 'רק אחרי שהצטרפתי לתפילות שלהם הם האמינו שאני באמת יהודי, אמנם יהודי מוזר, אבל יהודי'". ואילו בספר של שמרון זה מנוסח כך: "הם סירבו בכל תוקף להאמין שדורון יהודי... 'רק אחרי שהצטרפתי לאחת התפילות שלהם, הם האמינו שאני באמת יהודי. יהודי מוזר, אבל יהודי'".


"בציטוט קטע טקסט מיצירה אחרת יש צורך בקבלת רשות, זאת אם מצטטים מהיצירה 'חלק מהותי'. בבדיקה באם החלק הוא מהותי בודקים את היקף ההעתקה ומשקלה בשתי היצירות", אומר עו"ד דרור נחום, המתמחה בדיני קניין רוחני וזכויות יוצרים ומשמש יועץ משפטי של סוכנויות האמנים המובילות בישראל. "לעתים העתקה של קטע קטן או אפילו משפט בודד עלולה להיחשב כהפרה של זכויות יוצרים. במקרה כזה תיבדק מטרת ההעתקה, סוג היצירה המועתקת, כמות החלק המועתק ומהותו ביחס ליצירה כולה. שימוש ביצירה לצורך שילובה בספר המופץ באופן מסחרי יקשה מאוד על הטוען לקבל את ההגנה של 'שימוש הוגן'.

"חייבים בתום העריכה ולפני הפקת הספר לבדוק אם קיימים בו קטעים שיש בהם חשש לפגיעה בזכויות יוצרים עקב ציטוט מיצירה מוגנת ואף לפנות לבעלי היצירות ולבקש מהם רשות לשימוש ביצירה. שימוש כזה מחייב גם לציין את פרטיו של היוצר המקורי (שמו, שם יצירתו ומועד פרסומה) בהיקף ובהבלטה מקובלים".

בר-זהר מדגיש שוב ושוב את הביבליוגרפיה, שבעיניו פתרה את העניין, ואת הטיעון בעניין הצנזורה. בשיחות עם גורמים בהוצאת ידיעות ספרים עלו מונחים כמו "קנאת סופרים", וטענות שלא לכל הספרים מהסוג הזה יש תמיד ביבליוגרפיה, וש"רק בספריו של ברגמן יש התעקשות על רשימה ביבליוגרפית מלאה". כמו כן נשמעה גם טענה שכל אותם כתבים שמסקרים את המוסד ניזונים בעצמם מחומרים של סוכנויות זרות ואתרי אינטרנט - ולא מחזיקים קשרים עם בכירים במוסד - וכי לא מעט מהחומר בספר הגיע מאותם מקורות "יד שנייה" ולא מכתבות שהם פירסמו בעצמם.

ניסים משעל, דב איכנולד ורונן ברגמן סירבו להגיב לדברים.*



משעל. סירב להגיב


בר-זהר. בגלל הצנזורה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו