בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מה שהסתרתי בבטן" מאת יונה טפר | בזמן שישנתם

"מה שהסתרתי בבטן" הוא ספר קולח וזורם ללא שמץ נימה חינוכית, שעשוי לשמש כלי עזר חשוב לנערות המתמודדות עם פגיעה מינית

תגובות

מה שהסתרתי בבטן

יונה טפר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 315 עמ', 78 שקלים

אולי בזכות העובדה שזהו ספרה ה-44 במספר, הרשתה לעצמה יונה טפר לקחת סיכון ולבחור לעסוק בספרה "מה שהסתרתי בבטן" בנושא הפגיעה המינית בנערות. אולי דווקא משום שזהו ספרה ה-44 במספר, הצליחה טפר לעמוד באתגר הכתיבה על עניין כה טעון ומורכב, ונחלצה מהסכנה לכתוב מסמך פדגוגי מטיף המורה לנערות מה עליהן לעשות כשהן מתמודדות עם פגיעה מינית. טפר יצרה ספר קולח וזורם ללא שמץ נימה חינוכית או הדרכתית, שמעבר להיותו כתוב היטב, גם עשוי לשמש כלי עזר חשוב ואולי אף קריטי לנשים ונערות הנמצאות במצב דומה למצבה של מיה, גיבורת הספר.

מיה, בת 16, מתמודדת עם סיוטים ליליים החוזרים על עצמם. היא ביישנית, מסוגרת, נמנעת מחברת נערים בגילה, לובשת בגדים גדולים ממידתה, מתמודדת עם הפרעת אכילה מרומזת וחווה תחושות קשות, פיסיות ורגשיות, בכל פעם שהיא פוגשת את הדוד שלה. כל איש מקצוע בעל ניסיון בעבודה עם נערות שחוו תקיפה מינית היה מזהה מיד את הסימנים המוכרים, אבל בשביל מיה ובני משפחתה, כמו גם בשביל נערות רבות אחרות ובני משפחותיהן, אלו סימנים סתומים שאינם מתחברים לכדי תמונה כוללת.

לאמה של מיה יש אח קטן, יפתח, שהיא אוהבת ומגוננת עליו באוזני שאר בני המשפחה הזועמים עליו בגלל סכסוך ירושה, ואינה מעלה כלל על דעתה שאחיה הקטן פגע בבתה. אך כשאמה של מיה מחליטה להדק את הקשרים עם יפתח ומשפחתו, מתחילים הסיוטים ושברי הזיכרון של מיה לקבל צורה ותוכן ברור והיא נזכרת לאט לאט בפעמים הרבות שבהן נהג יפתח לפגוע בה כשהוריה נחו את מנוחת הצהריים שלהם בבית סבה בכפר.

למיה יש מזל. יש לה משפחה חמה ותומכת, יש לה חברה טובה (שאמנם מגלה לעתים מעט חוסר רגישות, אבל רוב הזמן מנסה בכל כוחה לתמוך במיה ולחזק אותה) והיא גם מגיעה בכוחות עצמה אל פסיכולוגית, חברה של אמה. זו מסכימה לתת לה טיפול בחינם ומצליחה בפרק זמן קצר לעזור לה לחשוף את הסוד ולהקל על עצמה.

מובן שבמציאות הקודרת והמייסרת של נערות המתמודדות עם זיכרונות של תקיפה מינית, ובעיקר תקיפה מינית בתוך המשפחה, לא מתקיימים בדרך כלל כל התנאים המקלים הללו. נערות רבות מגיעות לטיפול רק כשהן כבר נשים בוגרות המתמודדות עם השלכותיה ארוכות הטווח של הפגיעה המינית, משפחות רבות מסרבות להכיר בפגיעה שנעשתה ומפנות אצבע מאשימה כלפי הקורבן, ונפגעות רבות חוות מצב של רה-ויקטימיזציה שבו הן נפגעות שוב ושוב מפגיעות מיניות חוזרות ונשנות. אך העובדה שבספרה של טפר הדברים מסתדרים במקומם ומיה מצליחה לקבל טיפול, תמיכה והכרה מצד הסביבה שלה אינה גורעת מחשיבותו.

ניכר כי טפר עשתה עבודת הכנה מקיפה לקראת כתיבת הספר, כיוון שהיא מתארת בעדינות ובדייקנות את התהליכים הרגשיים שחווה נערה המתמודדת עם זיכרונות של פגיעה מינית בתוך המשפחה, את הפחד לחשוף את הסוד, את הפרעת האכילה שאורבת ברקע, את הבידוד החברתי, את הפלאשבקים הפולשניים, את רגשי האשם, הבושה, תחושות הזוהמה והלכלוך: "אני מרגישה מכוערת. מחוללת. מלוכלכת. כאילו אני טמאה". אך בזכותה אישיותה ומערכת התמיכה שלה, מיה מצליחה למצוא את כוחה וקולה. "אני עם הסודות והשקרים ההם גמרתי", היא אומרת לפסיכולוגית שלה, "מספיק התחבאתי ושתקתי... עכשיו הזמן שלו לפחד".

"מה שהסתרתי בבטן" מצליח להעביר מסר, לתת תקווה ואפילו רמזים לפתרונות אפשריים לנערות החוות את אותה חוויה, מבלי להכיל טונים חינוכיים ודידקטיים. הוא אינו מעורר התנגדות, אלא כמו טיפול טוב, נותן תחושה של הכלה וחיבוק חם. גם העובדה כי טפר משאירה שאלות רבות פתוחות בסוף הספר תורמת לתחושה הזאת. ברור גם כי סוף הספר הוא עדיין תחילת ההתמודדות של מיה ובני משפחתה עם הפגיעה שעברה.

יחד עם זאת, אין לשכוח כי "מה שהסתרתי בבטן" אינו ספר טיפולי המיועד אך ורק לקהל של נערות החוות פגיעה מינית, אלא רומן קולח המספר סיפור שיש בו את כל המרכיבים האוניברסליים של התבגרות: אהבה ראשונה, קשיים מול הורים, לבטים בנוגע למראה חיצוני ועוד כהנה וכהנה חוויות שכל נערה מתבגרת מוצאת את עצמה מתמודדת עמן. מרגש במיוחד הוא תיאור ניצני האהבה הראשונה שמיה חווה: "מתיקות אינסופית שטפה אותה ולא היה בה שום רצון להימלט". וגם כאן, בתיאור התמים והנוגע ללב הזה, מסתתר מסר חשוב: גם מי שנפגע וכאב יכול לשוב ולהרגיש אהבה אמיתית ויפה.

במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית נותנים לנשים הפונות סיוע, שאחד מעקרונותיו הוא החזרת השליטה לידיה של זו שהשליטה נלקחה ממנה. מכיוון שכך, לא מייעצים עצות ולא נותנים הוראות, אלא משאירים לפונה את האפשרות לבחור את העזרה או הפתרון המתאים לה. גם טפר מצליחה לעשות זאת בספרה. איש אינו מורה למיה מה עליה לעשות, ואף טפר עצמה אינה אומרת לקוראות ולקוראים שלה מה עליהם לעשות במקרה של פגיעה מינית. היא לא מעבירה מסר האומר כי יש להתלונן במשטרה, למשל, או מסר המחייב פנייה לגורמי טיפול ברשויות. המסר שהיא מעבירה הוא מסר של חשיבה עצמאית ושל נטרול הבושה והאשמה הנלווים לפגיעה מסוג זה, וזהו מסר חשוב וחיוני.

חשוב לזכור כי נערות רבות חוות מצבים כאלה: על פי הסטטיסטיקות של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אחד מתוך שבעה ילדים עובר פגיעה מינית בתוך המשפחה בישראל, ורוב הקורבנות הינן בנות. התופעה מתקיימת בממדים אדירים ואינה מלווה בהתמודדות מספקת של גורמים חינוכיים, ייעוציים או טיפוליים. ספרה של טפר פותח פתח להתמודדות נכונה יותר עם התופעה ומעלה את הנושא המאוד לא נעים הזה על סדר היום, ובכך חשיבותו הגדולה, במיוחד בתקופתנו, כשגורמים שונים מנסים בשם המדע לערער על קיומם של זיכרונות מודחקים ובכך משתיקים את קולן של הנשים והנערות הנפגעות. יונה טפר קוראת בספרה תיגר על קולות אלו הנשמעים יותר ויותר בשנים האחרונות, ועושה זאת בהצלחה לא מבוטלת.

אליענה אלמוג היא עובדת סוציאלית קלינית המתמחה בטיפול בנשים נפגעות



מתוך ההצגה החגיגה המבוססת על סרטו של תומס ויטנברג ועוסקת בפגיעה מינית במשפחה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו