בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דברים דחופים: מבחר שירים 1980-2010" מאת ישראל אלירז | דרך אל מקום שהוא דרך

תחושתי כקורא בספר שיריו של ישראל אלירז היתה כמי שמקבל ללא הרף מכתבים מאת המשורר, אשר שוב ושוב מנסחים את הפלא הקיומי

תגובות

דברים דחופים: מבחר שירים 1980-2010

ישראל אלירז. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 392 עמ', 92 שקלים

במהלך מחזור השירים "כאילו מאורע גדול עומד להתרחש" (מתוך הספר "הלא ייאמן פשוט ישנו") מצאתי את השורות הבאות: "אתה מכה כף אל כף ואומר לחלון,/ היום מתחיל דבר חדש/ אתה דופק בחלון עליו/ דופק הגשם הלש/ את העולם". התמונה כאן לכאורה פשוטה: אדם מצוי בחדר, הוא מכה כף אחת שלו בכפו השנייה, משוחח עם החלון כשבחוץ נשמע הגשם. אבל לעניין המרכזי ביותר כאן יש פירוש נוסף. האם המלה "עליו" מתייחסת בהכרח לגשם הדופק על החלון, או שמא "אתה" הנך זה שדופק על הדבר החדש שמתחיל בחוץ וגם בפנים. אז גם נפרש את "העליו" כאילו הוא "הדבר החדש" שעליו מדבר השיר.

אני נוטה לסבור שמבנה השיר חותר לשתי האפשרויות יחד. בכך לא נגמרת המורכבות של התמונה, שנראתה בתחילה פשוטה. מדוע היה על האדם להכות כף אל כף? האם מהתרגשות, או שמא מרצון להשתתף במשהו באירועי החלון והגשם? ואולי מתוך תחושה שהכאת כפיים היא לא רק הכרזה על מה שממילא קורה, אלא במידה מסוימת היא תחילת התהליך - כעין ירייה המסמנת תחילתו של מירוץ, או הנעת ידית המפעילה את המנגנון.

על ספם של דברים אלה, כמו גם בתוכם ובקצותיהם, עומדת שירתו המיוחדת, המדויקת והמרתקת של אלירז. ברוח אחרית הדבר היפה של דרור בורשטיין (שבחר את השירים המובאים בקובץ), תחושתי כקורא היתה כמי שמקבל ללא הרף מכתבים מאת המשורר, אשר שוב ושוב מנסחים את הפלא הקיומי, על מה שיש בו, על מה שעשוי להיות בו ועל מה שאולי בכלל לא הגיע עדיו, עדיין או אף פעם. זאת הדרך להתמודד רגשית ושכלית עם השפע הרישומי שמופיע במבחר הנרחב הזה.

אין אלה מכתבים שנכתבו מתוך אילוץ של מסירת "דרישת שלום" קבועה ולא הרהורים פילוסופיים שנשרו מספרי הגות, אלא מדובר במוח קבוע ומתלהב של משורר קבוע ומחדש, אשר ללא הרף סופר מחדש את המציאות, את תחומיה, את מחיקותיה ואת מה שלכאורה מכוסה. השירים הם מכתבים או רישומים רק במובן זה שהם נכתבים כל הזמן ומשתנים כל הזמן, כולל אלה שכבר נכתבו. הם פונים לנמען ומצליחים להכניס את עצמם לתוכו, וגם להיפך. הם קובעים דברים פשוטים ומרגשים - באותה תנועה. השירים אינם מנסים לחדש בכל שורה מתוך כפייה מלאכותית ואינם נבהלים מדמיון בשורות לא מעטות, שהרי כל פעם שהם עוסקים בפריט כלשהו מהמציאות, גם הוא ראוי לניסוח שיתייחס דווקא ובמדויק אליו, גם אם דיבור זה, או דומה לו מאוד, הופיע ביחס לפריט או תופעה אחרים.

"אינני רוצה שלנוף הזה,/ ההופך מלים, יהיה סוף./ אני רושם:/ אמצע נובמבר/ מטע של שקט/ שליחים רצים בו/ ואם יש רע/ הוא לא היה כאן היום" (מתוך הספר "הר פתוח"). הסתכלותו של אלירז אינטליגנטית ומרגשת גם יחד. היא נשענת על תובנות יסודיות שלעתים מופיעות בשירים ולעתים רק מלוות אותם כעין דורות מייסדים קדומים. למשל, "טעם החיים, רגע/ שלא נתן להשיב לאחור" (מתוך הספר "פה קורע"), או "כל מקום כאן הוא/ דרך אל מקום/ שהוא דרך" (במקור מתוך הספר "תבור") ומקרים רבים אחרים.

שירתו של אלירז פורצת לדבר את הדברים במסורת התרבות המערבית מצד אחד ובמסורת התרבות העברית מצד שני. יש לזכור שהדיבורים האדירים ביותר חיו דווקא במדבר או בבדידות, או בדממה דקה, לפחות כך במקורות. הניסיון ליטול את שירי אלירז ולדרוש מהם שיטה אינו ראוי, דווקא משום שהם מדברים בשקט ועל הכל ובכל עת. אין פריט, או שתיקה, או עץ שלא שייכים לפלא שאותו השירים האלה רוצים לומר. וכמו שצייר ומוסיקאי אינם מעוניינים (בדרך כלל) להכריז על שיטתם הפילוסופית, כך ניסוחי אלירז מבקשים לעצמם לומר את הדברים בלי תיאוריות, שמא ייבהל הפלא ויברח למקומו. כל עוד "רואים איזה דבר/ ואין רואים מה זה" (מתוך הספר "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם"), הדברים נענים ברצון למשורר.

רוחב היריעה המוענק במבחר שבספר מסייע גם הוא לתפישה כוללת ומעמיקה יותר של שירת אלירז. רק שירה בעלת ערך מתחזקת כאשר אוספים אותה לאורך זמן ועניין מגוונים. חלק מייחודה של שירה זאת נעוץ בתרכובת המרשימה בין עמדות מאוד קלאסיות וזהירות ובין פתיחות המתאימה למדע המודרני ביותר. לא פעם מתברר כי עיקר ההתבוננות בחפצים היא כמובן ההתבוננות הפנימית. גם אצל אלירז אפשר לחוש לא פעם, שהעצם שלפניו יקבע את מהותו רק בדיעבד, ורק לאחר שהמשורר יתייחס אליו בשפת השיר. לפתע מתברר אפוא, שגם החלק ההסתכלותי מורכב הרבה יותר, אך למרבה השמחה עדיין אפשר לשוב ולקרוא את השירים של ישראל אלירז בהנאה של "פלא פשוט".

הרומן האחרון של מירון ח. איזקסון, "הריונה של עליזה", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



ישראל אלירז. הסתכלות אינטיליגנטית ומרגשת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו