שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמוס הראל
מוסיקה שחורה
עמוס הראל
מוסיקה שחורה

"אני עובד עכשיו על הדבר הזה שנקרא צניעות", אומר קניה וסט. "אני לא אוהב את זה. זה לא נראה לי טבעי".

כל מי שמשקיע אפילו מאמץ קל במעקב אחר התנהלותו של הילד המפונק של עולם הפופ עלול להגיע עד מהרה למסקנה שוסט יורד סופית מהפסים. אבל בפועל, ההכרזות הללו שלו, כמו כל מהלכיו הפומביים, הן עניין מחושב ומתוחכם בהרבה. וסט, אמן מרשים למדי, הוא גם פרובוקטור בחסד, שמשחרר מדי פעם לחופשי באופן מושכל את השד הפנימי שלו. וסט נראה כמו נרקיסיסט גדול מהממוצע אפילו ביחס לתחום משופע האגו שבו בחר לפעול. יש לו גם אובססיה לא קטנה לחשיפה, אבל זה אינו סותר את העובדה שהוא כנראה שפוי לגמרי.

השילוב בין כישרון לא מבוטל ליכולת שיווק יוצאת דופן מביא לוסט תוצאות נדירות. זו לא רק המוסיקה, אלא גם היכולת שהוא מפגין שוב ושוב להשיג מעגל יח"צני מושלם: יצירת מהומה, עימות קולני עם התקשורת שלכאורה לא מבינה ורודפת אותו ואחר כך סגירת חשבון יעילה באמצעים המועדפים עליו (בשנה האחרונה, דרך ה"טוויטר" שלו). הדרך שבה מופגנת אישיותו בפומבי מבטיחה שהמוסיקה תגיע לאוזני קהל גדול במיוחד.

אז איך "הפנטסיה היפה, האפילה, המעוותת שלי", אלבומו החמישי של הראפר בן ה-33, שיצא ביום שני? על סמך האזנות ראשונות - וצפייה מוקדמת בקליפים שהפיץ, במהלך מחושב כשלעצמו, ביו-טיוב לאורך כל הקיץ - וסט יצר אלבום מעניין ומוצלח, בדיוק כפי שאפשר היה לצפות. מנגד, נראה שאין סיבה להיסחף אחר ההתלהבות המלאכותית משהו שיוצרת התקשורת האמריקאית סביב הדיסק (אתר האינטרנט הנחשב והפלצני "פיצ'פורק" אף העניק לו השבוע ציון 10).

עידן האלבום, כפי שכבר נכתב כאן לא פעם, בעצם חלף מהעולם. הפורמט גוסס. קשה מאוד למקד עניין בעוד חתיכת פלסטיק, כשיש כל כך הרבה מוסיקה זמינה בכל עת באינטרנט. וסט מצליח לעקוף את הבעיה משום שהוא מיומן מספיק כדי להשתמש בתקשורת, ובמיוחד באינטרנט, כפלטפורמה ליצירת עניין וציפייה, במקום להניח לחשש מאובדן הכנסות לשתק את דרכי הפעולה שעומדות לרשותו. חוץ מזה, "פנטסיה" שומר על רמה גבוהה, כמו כל הדיסקים שלו, גם משום שוסט, שהחל את דרכו כמפיק, הוא יוצר קיצוני, חותר לשלמות ומכור לשליטה. "וסט לא מסוגל לשחרר אלבום רע", קובע בסיפוק המבקר של "ניו יורק טיימס". "האגו שלו לא יעמוד בהוצאת דיסק שיהיה פחות מלהיט בינלאומי".

תעשה לי טובה

ל"פנטסיה" קדמו כאמור ארבעה אלבומים, שכולם נמכרו במיליוני עותקים בארצות הברית וזיכו את וסט בלא פחות מ-14 פרסי גראמי. שני הראשונים שבהם היו מאלבומי ההיפ-הופ הטובים שידע העשור שעבר. וסט, שבלט לראשונה כמפיק כבר לפני כעשר שנים, הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו ב-2004, למרות חוסר האמון המופגן של פטרונו ג'יי-זי, ביכולתו של בן חסותו כראפר. בינתיים נדמה שוסט עקף את ג'יי-זי בסיבוב. הראשון אמנם מוכשר יותר כראפר, נשוי לביונסה ומאחוריו כל האשראי והאותנטיות שמהם נהנה מי שהגיע להיפ-הופ היישר מחיי הפשע והעוני בגטאות (וסט, לעומתו, גדל כבן המעמד הבינוני לאם שהיתה מרצה לספרות אנגלית). אבל ג'יי-זי, שמוציא החודש את האוטוביוגרפיה שלו, כבר לא מעורר את רמת העניין שיוצר סביבו וסט. השניים אמורים להוציא דיסק משותף בשנה הבאה ובשלב הזה לא ברור מי מהם עושה טובה למי.

נדמה שוסט, בהשוואה לג'יי-זי, הוא כוכב הרבה יותר מתאים ל-2010 - פחות מצ'ואיסטי מרוב עמיתיו הראפרים ויותר נגיש לקהל שאינו קהל היפ-הופ מסורתי. נכון, היכולת הטכנית שלו כראפר מוגבלת, אבל היא נמצאת בקו שיפור מתמיד. אם נדבר לרגע במונחי כדורסל, וסט הוא אם-וי-פי. השחקן הכי משמעותי, משום שהוא יודע לעשות הכל: להופיע, להפיק, לרכז אליו תשומת לב, לבנות ציפייה בהדרגה.

הוא הבין בשלב מוקדם את היתרון שטמון בהפגנת עצבים חשופים לאור הזרקורים. השיווק ההדרגתי של "פנטסיה", ביו-טיוב ובסקנדלים תקופתיים, הפך את הדיסק החדש מלא-אירוע למגה-אירוע. בדרך, כמובן, גם הספיק להסתבך עם שני נשיאים אמריקאים. ברק אובמה חשב שוסט התנהג "כמו חמור" שכפלש לבמה בטקס חלוקת פרסי אם-טי-וי. ואילו ג'ורג' בוש הודיע בשבוע שעבר שהעלבון שהטיח בו וסט ("לבוש לא אכפת משחורים", שבוע אחרי שסופת ההוריקן קתרינה היכתה בניו אורלינס) היה "הרגע הטראומטי של כהונתי". וסט, לא 11 בספטמבר 2001. כל זה כנראה לא ממש מזיק לרעש ומכירות. וגם לא הפתיחות המופגנת של וסט בראיונות המוזרים שהוא מעניק לתקשורת באחרונה. "יש לי מטרה", אמר לאם-טי-וי. "להיות האמן הכי גדול בכל הזמנים. זה יהיה קשה מאוד, כי אני לא יכול לרקוד או לשיר".

מי ישרוד

"808 ושיברון לב", הדיסק הקודם שלו, הציג כיוון מעניין. וסט התרחק קצת מהיפ-הופ, אבל הצליל האלקטרוני הקר שלו שימש אותו דווקא להבעת רגשות חושפנית, אחרי מות אמו ופרידה דרמטית מבת זוגו. ב"פנטסיה" וסט מגביל, למרבה המזל, את השימוש בתוכנת האוטו-טיון המרגיזה, אבל עדיין משחק הרבה עם קולו, כדי לנוע במרחב שבין ניכור לקרבה. לא פעם הוא מאיץ או מאט את הקלטת קולו, בתכסיס שכבר נהפך לסמל מסחרי שלו (אף שהראשון שניסה זאת בהיפ-הופ היה ריזה, איש ה"וו-טאנג קלאן", שמפיק את שיר הפתיחה בדיסק הנוכחי). בהאזנות ראשונות, שמות התואר ההולמים ביותר את הדיסק החדש הם רועם, דרמטי, אפילו בומבסטי. לעתים, זה נשמע יותר כפופ מאשר כראפ, אם כי הגישה הכללית משדרת יותר חמימות מאשר בסיבוב הקודם.

כמו ב"808", וסט מדבר יותר על ואל עצמו ופחות אל הקהל שלו. רק מדי פעם הוא מתעכב לרגע על הבעת חמלה כללית. בעידן שבו הסלבריטאי מטפס כמעט למעלת קדוש, זה כנראה מספיק. כמו בעבר, וסט עסוק מאוד במייקל ג'קסון, שמת לפני שנה וחצי. לא קשה לראות מדוע הוא מזדהה עם ג'קסון: ייסוריו של כוכב-על עם פרנויה קשה ושמץ שיגעון גדלות, שהתהילה והכסף לא הפכו אותו למאושר? ג'קסון היה שם קודם, במיוחד בתקופה שאחרי "מותחן". ואחריו היה שם פאף דאדי, מפיק הראפ שבעצמו נראה בדיעבד כמו טיוטה דהויה מעט של וסט.

התקציב הבלתי מוגבל שעומד לרשותו איפשר לוסט לארח באלבום רשימת כוכבים ארוכה ונוצצת: ג'יי-זי כמובן, אבל גם ריאנה, ג'ון לג'נד וראפרים כמו קיד קודי וריק רוס. אפילו אלטון ג'ון מופיע ברשימת קולות הרקע, אף שעלי להודות שבינתיים לא זיהיתי אותו באלבום. הבולטת בין האורחים היא דווקא ראפרית צעירה, פחות ידועה - ניקי מינאג'. הכל מופק לתפארת, במטרה להשיג מקסימום תשומת לב, כולל העטיפה יוצאת הדופן. מופיע עליה ציור גרוטסקי המתאר סקס בין גבר שחור לאשה לבנה, שגרסה חלופית שלו הונפקה לצורך שיווק ברשתות החנויות היותר שמרניות בארצות הברית.

מעל לכל, ישנו וסט עצמו, שמפציץ מתחילת הדיסק בשרשרת להיטים ידידותיים לרדיו, עם רצף השנינויות המוכר שלו, כרגיל גלוי לב ולא נטול אירוניה עצמית: "התוכנית היתה לשתות עד שהכאב יעבור, אבל מה יותר גרוע ההנגאובר או הכאב?"; "המציאות משיגה אותי, לוקחת את הילד הפנימי שלי. אנחנו נאבקים על משמורת".

החלק הפחות משכנע של הדיסק מגיע קצת אחרי מחציתו. גרסת הדיסק לסינגל "Runaway" ארוכה מדי ושתי הדקות האחרונות (מתוך תשע) טרחניות. גם "גיהנום של חיים", חרף כמה שורות יוצאות דופן ("בלי סמים יותר. מעכשיו, Pussy ודת הם מה שאני צריך"), רחוק מלהיות מלהיב. אבל אז וסט חוזר לעצמו עם "משחק ההאשמות" המצוין, כולל ראפ היסטרי, מזהיר, של הקומיקאי כריס רוק ועם שני קטעי הסיום - "אבוד בעולם", שמוליך ל"מי ישרוד באמריקה" הקצר והמבריק.

וסט עושה כאן מהלך יפה, מאלה שהופכים אותו ליוצר מוצלח כל כך. "אבוד בעולם" עדיין עוסק בעיקר בעניין החביב עליו מכל (הוא עצמו), אבל רצף השירים שהוא בוחר לסמפל מרתק. קודם "סול מקוסה" של הסקסופוניסט האפריקאי מאנו דיבאנגו, שגם מייקל ג'קסון מצטט באחד משיריו. אחר כך ציטוט קצר, כמעט בלתי מזוהה, של "Think", להיט ישן של לין קולינס (זמרת בת חסותו של ג'יימס בראון) - שיר שוסט, כמו כל אוהד היפ-הופ שמכבד את עצמו, זוכר ששימש כבסיס לאחד משירי הראפ הגדולים של שנות ה-80, "It Takes Two".

זה עוד לא הסוף: על הקצה של "אבודים בעולם" מדביק וסט, שהפיק את הרצף האחרון בעצמו, קטע ישן של גיל סקוט-הרון, זמר שחור שקטעי הדקלום שלו מתחילת שנות ה-70 נחשבים לאחד המקורות ההיסטוריים שמהם צמח הראפ בשלהי אותו עשור. סקוט-הרון מדקלם בקצב גובר והולך את המשפט "מי ישרוד באמריקה" ומסיים בכמעט תחינה: "כל מה שאני רוצה זה בית טוב, אשה וילדים וקצת אוכל כדי להאכיל אותם בכל לילה". הפרטי הופך לקולקטיבי. באמצעות סקוט-הרון, וסט כבר אינו מדבר רק על עצמו. הספקות והרחמים העצמיים של הסופר-סטאר משתלבים בקשיי היום-יום של אוהדיו.

לבחירה בסקוט-הרון, שרק התמלוגים שישלם לו וסט תמורת דגימת קולו יפרנסו אותו לכמה חודשים טובים, יש גם סאבטקסט. סקוט-הרון סבל בשני העשורים האחרונים מהתמכרות ארוכה ומייסרת לסמים, שהרחיקה אותו כמעט כליל מעולם המוסיקה, עד לשובו בתחילת השנה עם דיסק חדש, בעל השם האירוני "אני חדש כאן".

בעבור רגעים כאלה כדאי לספוג את הגודש שמאפיין את "הפנטסיה האפילה" ואת וסט בכלל. וסט, למרות המניירות ההיסטריות שלו, מבין היטב גם את העולם שמחוץ לו, גם אם הוא רואה בו מקום קטן יחסית בהשוואה. מהקריירה של וסט עד היום לא נעדרו אמירות חברתיות ופוליטיות, מהשיר "יהלומי דמים" (על סחר היהלומים הרצחני באפריקה) דרך ההתקפה על בוש ועד לקריאה שלו השנה לעמיתיו הראפרים לחדול מאמירות הומופוביות. אבל "הפנטסיה האפילה", על סמך ההאזנות הראשונות, קרוב יותר ל"808 ושיברון לב" האישי ופחות לאלבומים הקודמים. זה, כמובן, אינו דבר רע בהכרח. ובכל זאת, מצער שוסט לא הרבה לנצל הפעם את כושר ההתבוננות שלו כדי להביט גם בדברים שמתרחשים מחוץ לתחומי המחלקה הראשונה.

בקצב הרצחני שבו מתנהלת תרבות הפופ ב-2010, קשה לדעת כעת מה יישאר מ"הפנטסיה האפילה" בעוד כמה שבועות, כשהרעש התקשורתי ישכך. האם זה חשוב בכלל? וסט עשה את שלו: ריכז את תשומת הלב הבינלאומית במוצר החדש שלו (הרי אפילו מוסף "הארץ" הגדיר אותו כ"מוסיקאי החשוב של דורו") והבטיח מקסימום מכירות במגבלות השוק העכשווי.

ובכל זאת, מתגנב לו הרהור כפירה: האם, בשוק המוסיקה הנוכחי, הרכב היפ-הופ בעל משקל ואמירה כמו "פאבליק אנמי", נניח, היה מצליח לעורר כיום עניין שיתחרה במהומה שמחולל וסט. גם "פאבליק אנמי", בזמנם, היו רחוקים מלהיות פראיירים וידעו ליצור שערורייה תקשורתית מדי כמה חודשים. אבל אחרי האלבום החדש, המוצלח בסך הכל, של וסט, קשה שלא להיזכר באחד השירים הידועים שלהם, "Don't Believe the Hype" שמו.

"My Beautiful Dark Twisted Fantasy" - קניה וסט. (הליקון/רוק א-פלה)

לדם השחור יש מסר לעולם | נירית בן ארי

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ