בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היהודי של הקולנוע: האם ז'אן-לוק גודאר אנטישמי?

אין ספק שהבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר, שההחלטה להעניק לו אוסקר של כבוד חוללה סערה, הוא אנטי ציוני, אבל האם הוא גם אנטישמי? סקירה של יחסו הסבוך והמשתנה ליהדות מציגה תמונה מורכבת

תגובות

הסערה שהתעוררה בארצות הברית ובצרפת עם ההחלטה להעניק לז'אן-לוק גודאר אוסקר של כבוד, ושביסודה האשמתו של גודאר באנטי-אמריקאיות, אנטי-ישראליות ואף באנטישמיות, היא שיאה של מערכת היחסים הסבוכה של הבמאי עם התרבות האמריקאית, עם הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ועם השאלה היהודית. יחסים אלו אופיינו בשורה של אי-הבנות ובלבול בין ביקורת פוליטית לשאלות פילוסופיות ומטפיסיות, שאחראים להם הן גודאר עצמו והן המבקרים שפירשו את יצירתו במשך השנים.

לא תמיד היה גודאר ביקורתי ביחס לתרבות האמריקאית. כמו רבים מבני דורו שחזו בשחרור אירופה על ידי הצבא האמריקאי, הוא נחשף לשפע של סרטים אמריקאיים, למוסיקת הג'ז ולמרכיבים אחרים של התרבות הפופולרית האמריקאית שהציפו את אירופה לאחר המלחמה. ארצות הברית נתפשה אז כאומה צעירה, דינמית, בניגוד לתרבות האירופית השמרנית, המקובעת, שהוכתמה מוסרית במלחמת העולם השנייה. כמבקר בכתב העת "מחברות הקולנוע" הוא הילל את הקולנוע האמריקאי ותפש את יוצריו הגדולים, היצ'קוק, פורד או הוקס, כ"מחברים" (אוטר) עוד לפני שהוכרו ככאלה בארצות הברית.

גם סרטיו הראשונים של גודאר, כמו יצירות של רבים מחבריו לגל החדש, היו מחוות לקולנוע האמריקאי. "עד כלות הנשימה", סרטו הארוך הראשון מ-1959, הוא וריאציה על סרטי המשטרה האמריקאיים, ו"אשה היא אשה" מ-1961 מתייחס ישירות לקומדיה המוסיקלית.

התמונה החלה להשתנות עם תהליך הפוליטיזציה שעבר הקולנוע של גודאר באמצע שנות ה-60. בסרטים כמו "פיירו המשוגע" (1965), "שניים או שלושה דברים שאני יודע אודותיה" (1966) ו"סוף שבוע" (1967) מיפה גודאר את חברת הצריכה המודרנית דרך מערך הסמלים שלה. הביקורת שלו הופנתה אז לא רק כלפי החברה הצרפתית אלא גם כלפי ארצות הברית, ערש השיטה הקפיטליסטית, שהוא מאשים באימפריאליזם כלכלי ותרבותי.

ב-1967 גם ביים גודאר אפיזודה לסרט הקבוצתי "רחוק מווייטנאם" התוקף בחריפות את המעורבות האמריקאית מחוץ לגבולותיה. סרט זה בישר את נטישתו את הקולנוע המסורתי, את רעיון הבמאי כ"מחבר" ואת החלטתו לפעול מעתה מחוץ לתעשיית הקולנוע.

לאחר מאורעות מאי 68' הוא הקים יחד עם ז'אן-פייר גורין, פעיל פוליטי בעל אוריינטציה מארקסיסטית, קולקטיב קולנועי-פוליטי שנשא את שמו של הבמאי הסובייטי דז'יגה ורטוב. במסגרת הקולקטיב ביים כעשרה סרטים עד שנת 1972. אחד הנושאים שבהם טיפלו סרטיו היה העולם השלישי ומאבקו באימפריאליזם המערבי. זה גם הרגע שבו נכנסה לתמונה ישראל, כשגרירה של ארצות הברית במזרח התיכון וכמדכאת של הפלסטינים, שאותם זיהה גודאר עם העולם השלישי ועם כמיהתו לשחרור ולעצמאות.

ב-1970 יצאו חברי קולקטיב דז'יגה ורטוב לירדן במימון הליגה הערבית כדי לצלם סרט תעמולה פרו-פלסטיני ששמו "עד הניצחון". במשך כמה שבועות הם עקבו אחר אימוניהם של לוחמים פלסטינים. עם החומרים המצולמים (ב-16 מ"מ) חזר גודאר לצרפת והחל בתהליך העריכה. אלא שאז הגיעה הידיעה מירדן על מאורעות "ספטמבר השחור", שבהם טבח צבא המלך חוסיין באלפי פלסטינים (בהם רבים שהונצחו על ידי קולקטיב דז'יגה ורטוב) כדי למנוע השתלטות פלסטינית על הממלכה.

גודאר ההמום נוכח שאולי אינו מבין די את מורכבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת היחסים הבין-ערביים והחליט לזנוח את הסרט. ב-1974 חזר לאותם חומרים ושילבם בסרט חדש, הראשון שערך בטכניקת הווידיאו. בסרט, "כאן ושם", ניסה גודאר לעמוד על הדרך שבה נתפשים מאבקי העולם השלישי בצרפת ועל הדרך שבה הסכסוך הישראלי-פלסטיני יכול להאיר יחסי מעמדות, כפייה וניצול בעולם המערבי. הוא יצר בו אנלוגיה ויזואלית מקוממת בין דמותה של גולדה מאיר לדמותו של היטלר (על רקע תפילת קדיש לקורבנות השואה); דימוי אמביוולנטי לכאורה, אבל שקשה לטעות במשמעותו: היהודי, הקורבן של פעם, הוא עושקם של הפלסטינים כיום. דימוי זה, שבשנות ה-70 כמעט שלא זכה לתהודה (גם בגלל הפצתו המוגבלת של הסרט), נהפך במשך הזמן למעין חור שחור המנקז את הטיעונים של אלה הרואים בגודאר אנטישמי.

למעשה, הראשון שרמז על נטיות אלה אצל גודאר הוא דווקא פרנסואה טריפו, חברו הקרוב מתקופת הגל החדש. ב-1973, במכתב חריף המסמן את סוף ידידותם (ושהתפרסם רק ב-1988), ציין טריפו כיצד נהג גודאר לכנות את מפיקו, פייר ברונברג'ה, "יהודי מלוכלך". טריפו גם לעג למיליטנטיות הפוליטית של גודאר: "כל אלה המכנים אותך גאון משתייכים כולם לאותו השמאל האופנתי... אתה למעשה האורסולה אנדרס של המיליטנטיות: אתה מגיח להופעה קצרה, מספיק זמן כדי שהמצלמות ינציחו אותך, אומר משפט או שניים ואז נעלם שוב תחת שובל של עננים ואגוצנטריות מסתורית".

בשנות ה-80 התרחב העיסוק הפוליטי של גודאר בסכסוך הישראלי-פלסטיני לדיון מטאפיסי בשאלה היהודית. השואה נהפכה לנושא מרכזי ביצירתו. הוא שאב ממשנתו של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, שפיתח את הרעיון שמחנות ההשמדה הם האירוע המכונן של המאה ה-20, ושהמשבר בחברה המערבית, שאותו מסמל אושוויץ, הוא גם משבר בקולנוע, המסמן את לידת הקולנוע המודרני. ברוח זו שב גודאר אל ניסיון המחנות בצורה כמעט אובססיבית. הוא הביע אז הזדהות עם גורל העם היהודי ואף כינה את עצמו "היהודי של הקולנוע", משמע קולנוען נרדף שהודר מביתו, מהיבשת שלו, ונדון לגלות מתמדת (במכתבו ליגלג טריפו גם על נטייתו של גודאר להציג את עצמו כקורבן כבר בראשית הקריירה שלו).

קורבן או תליין

אלא שגם בהקשר זה יצר גודאר אנלוגיות אמביוולנטיות המעוררות תחושת אי נוחות, בלשון המעטה. במסה האודיו-ויזואלית מ-1995, "ז'אן-לוק גודאר: אוטופורטרט של דצמבר", הוא עוסק בדמות ה"מוזלמנים", המתים-החיים של מחנות הריכוז, ומדגיש ששורש המונח הוא במלה "מוסלמי". על רקע עיסוקו בטרגדיה הפלסטינית מתפרשת שוב אמירה זאת כאנלוגיה בין גורל היהודים בשואה לגורל הפלסטינים בכיבוש הישראלי.

גודאר מעולם לא אישר אינטרפרטציות מסוג זה. הוא נוטה להציג את הקולנוע שלו כאמנות פואטית, אסוציאטיבית. אולם דווקא היבט פואטי ו"פתוח" זה של יצירתו הוא המעודד פרשנויות המעמידות סימן שאלה על חלק נרחב מיצירתו.

הביקורת הלגיטימית על הכיבוש הישראלי, התמיכה הצודקת וההכרחית במאבק הפלסטינים לחופש ולעצמאות, שגודאר היה מבמאי הקולנוע הראשונים שהתעניינו בו, מאבדות לעתים מתוקפן כשהוא משווה בין הגורל הפלסטיני, גם אם במרומז, לגורל היהודי בשואה. הטרגדיה הפלסטינית קשה דיה ואינה זקוקה לתמיכת אנלוגיות מסוג זה, שאף עלולות להסיט את תשומת הלב מהספציפיות הפוליטית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעבר הטריטוריה המסוכנת של התיאולוגיה והמיתוס.

מעבר לכך, נראה שגודאר עושה בשנים האחרונות שימוש מכוון בפרובוקציות המאפשרות לו להישאר בכותרות בתקופה שסרטיו כבר אינם זוכים

המשך בעמ' 27

לתהודה בקרב הקהל הרחב. סרטו האחרון, "פילם סוציאליזם", שבצרפת צפו בו רק כ-25 אלף בני אדם, מבכה את מות האוטופיה הסוציאליסטית באירופה של המילניום השלישי, יבשת במשבר, החוגגת את התנוונותה כב"ימי פומפיי האחרונים". אתר ההתרחשות והסמל המרכזי בסרט הוא ספינת תענוגות המפליגה בין ערי הים התיכון ואחד הנוסעים בה הוא קפיטליסט יהודי, גולדברג, שגודאר טורח לתרגם את שמו מילולית ל"הר הזהב".

זמן מה לפני יציאת הסרט פירסם העיתון הצרפתי "לה מונד" כתבה רחבה על הנושא היהודי בקולנוע של גודאר ובה עדות של אלן פליישר, במאי הסרט "שיחות עם ז'אן-לוק גודאר" (2009), שעוררה סערה רבתי בחוגי הקולנוע ומעבר להם. לפי עדות זאת, גודאר השווה את פיגועי ההתאבדות של הפלסטינים ליהודים שהקריבו עצמם בתאי הגזים למען הקמתה של מדינת ישראל. גודאר מעולם לא אישר עדות זאת, אך כהרגלו גם נמנע מלהכחישה.

גודאר הוא ללא ספק אנטי ציוני, אלא שמעבר לכך הוא מלבה את דעותיו הפוליטיות בממד מטאפיסי, כזה שאינו מסוגל לקבל את דמות היהודי אלא כקורבן. ברגע שהיהודי נעשה ישראלי (כלומר, כשהוא נוטש את מעמד הקורבן) הוא נהפך בהכרח לתליין. בין עמדת הקורבן לעמדת התליין אין שום מצב ביניים, כזה שיוכל להאיר את הסכסוך הפוליטי מפרספקטיבה קצת יותר מורכבת.

בהקשר לכך, גודאר פיתח לאורך כל הקריירה שלו דימוי אידילי, אוטופי, של היהדות הגלותית כאוניברסלית, הומנית, רוחנית, ושל הציונות, ובהשלכה של הישראליות, כבדלנית, מסתגרת בתוך עצמה וכוחנית. דיכוטומיה זאת, שהיא ביסוד ההתנגדות של גודאר ללאומיות היהודית, מתעלמת מן העובדה שדווקא הציונות, לפחות בראשיתה, שאבה את השראתה בסוף המאה ה-19 מהרעיונות האוניברסליים והמודרניים של ההשכלה (נורמליזציה יהודית, שחרור לאומי, סוציאליזם והומניזם), בעוד היהדות הגלותית בפרקים רבים בתולדותיה (ובמידה מסוימת גם היום) אופיינה דווקא בקהילתיות, אם לא בבדלנות.

האובססיה של גודאר לעניין היהודי קיבלה ביטוי מרתק באחד מסרטיו האחרונים, "המוסיקה שלנו" (2004). עיתונאית של "הארץ" (בגילומה של שרה אדלר) מגיעה לסראייבו כדי לראיין את המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. דרוויש אומר לה שמזלם של הפלסטינים הוא שהסכסוך שלהם הוא עם היהודים, שכן העולם מתעניין באופן מתמיד ביהודים ורק בשל כך הוא מתעניין גם בגורל הפלסטיני. "הנחלתם לנו מפלה והקניתם לנו באותה עת תהילה", מוסיף דרוויש. "אתם משרד התעמולה שלנו, כי העולם מתעניין בכם, לא בנו. אין לי אשליות בנושא זה". משפט זה, שככלות הכל גודאר היה יכול להשמיטו מן הסרט, האין הוא מעיד על מידה של מודעות לבעייתיות שבתפישה האירופית את הסכסוך במזרח התיכון, שמעורבים בה לא מעט צדקנות, רגשות אשם (על השואה, אך גם על העבר הקולוניאלי) ולעתים גם דוגמטיות? *

ד"ר אריאל שוייצר הוא היסטוריון של הקולנוע ומבקר בכתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע"



ז'אן-לוק גודאר, 1988


טריפו, גודאר וקלוד ללוש, 1968



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו