בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זהו יום הבוחר: איך הופכים מבנים ממשלתיים שכבולים לסידורי ביטחון למקום נעים?

איך הופכים מבנים ממשלתיים שכבולים לסידורי ביטחון למקום נעים? משרד האדריכלים קימל-אשכולות, שזכה בתחרות התכנון של הרחבת קריית הממשלה בירושלים, ינסה לשלב בה כיכרות, מדשאות ומגדלים

תגובות

"קריית הממשלה זקוקה לכניסה יצוגית, מובחנת ובעלת זיהוי חזותי מובהק", אומרים האדריכלים איתן ומיכל קימל-אשכולות, בני זוג במשרד ובחיים. "מבנה הכנסת ברור מאוד, וגם זה של בית המשפט העליון, אבל לממשלה אין דימוי חזותי ברור או אפילו כניסה מוסדרת".

המשרד של קימל-אשכולות בשיתוף משרד הנס דוידסון מהולנד זכה בחודש שעבר בתחרות התכנון של פרויקט הרחבת קריית הממשלה בירושלים - הפרויקט האדריכלי הלאומי הגדול ביותר שמתוכנן לקום בשנים הקרובות בישראל. בתוך עשר שנים צפויה הקריה, המכילה את הכנסת, בית המשפט העליון ומשרדי הממשלה, לשנות את פניה מקצה לקצה ולגדול פי שלושה בשטחה הבנוי (השטח הקיים הוא 146 אלף מ"ר; בתוכנית החדשה הוא יורחב ל-467 אלף מ"ר). לעומת כ-5,000 אנשים העובדים באזור היום, כ-15 אלף פקידים אמורים לעבוד שם מדי יום, במקביל לפעילות האינטנסיבית של הכנסת, בית המשפט העליון ושל סמכויות השלטון האחרות. תקציב הפרויקט הוא כמה מיליארדי שקלים.

במרכז ההצעה של קימל-אשכולות עומד מרחב ציבורי חדש ומונומנטלי - "כיכר הלאום" שתוקם בין בנק ישראל לבין משרד ראש הממשלה ותהיה סמלה החדש של קריית הממשלה. לצדה יוקם מגדל משרדים בן 30 קומות ומבנה ציבורי שיאכלס ככל הנראה את הגלריה הלאומית המתוכננת או את גנזך המדינה.

הדמיה: קימל-אשכולות אדריכלות

השניים מקווים כי בפעם הראשונה ייווצר בקריה מקום מפגש דמוקרטי בין האזרח לבין רשויות השלטון. במקביל, מתוכננת גם הרחבה של משרדי הממשלה הקיימים ופתרון של סוגיות אבטחה בוערות. בשורה התחתונה זהו ניסיון להפוך תפזורת אקלקטית של בניינים שנבנו החל בשנות ה-50 לקריה מתפקדת.

על תחרות התכנון הכריז החשב הכללי במשרד האוצר, באמצעות מינהלת הקמת קריות הממשלה ובתי המשפט. עשרה משרדים מוכרים בארץ השתתפו בה, ארבעה מתוכם - קימל-אשכולות (בשיתוף דוידסון), חיליק קורין ופטר קינן, זרחי אדריכלים ומן-שנער אדריכלים - עלו לשלב הגמר. במסמכים שהועברו למשרדים המשתתפים צוין כי "הקריה הינה בעלת חשיבות וסמליות לאומית ועל התכנון לתת ביטוי לכך".

זאת היתה שנה מוצלחת במיוחד למשרד קימל-אשכולות. ממשרד תל-אביבי קטן שעסק בעיקר בווילות ובבנייני מגורים הם נהפכו לכוח מרכזי בעשייה האדריכלית הציבורית בארץ. בין הפרויקטים הבולטים שלהם אפשר למנות את מרכז דוידסון בירושלים, בניין דילר באוניברסיטת בן גוריון ובית הלוחם בבאר שבע. לפני כמה חודשים הם חשפו את התכנון לאוהל יזכור בהר הרצל - מרכז הנצחה ענקי מאבן שעל קירותיו יחקקו את שמותיהם של הנופלים במלחמות ישראל.

שיתוף הפעולה עם דוידסון נבע מדרישות התחרות לניסיון בתכנון תב"ע (תוכנית בניין עיר) בקנה מידה גדול. דוידסון הוא מתכנן ערים הולנדי ותיק ובין השאר כיהן כמהנדס העיר אמסטרדם. הצדדים כבר שיתפו פעולה בעבר בתכנון קריית חינוך בשכונת תל ברוך בתל אביב.

תחרות התכנון של קריית הממשלה היא בעלת חשיבות ציבורית גדולה. מעבר לפתרון הנדרש להתרחבות משרדי הממשלה ולארגון מרחב העבודה הקיים, התכנון מבקש להגדיר מחדש את היחס של הממשלה בפני אזרחי המדינה ובפני העולם. כיכר הלאום החדשה אמורה להיהפך לפיכך ל"מקום שיהיה מזוהה עם ישראל", כהגדרתו של דוידסון, "מקום שיוכל להכיל הפגנות ואירועים שונים, מקום שצוותי טלוויזיה יוכלו לשדר ממנו לכל רחבי העולם. רצינו ליצור מקום פתוח, נעים ומזמין בלב קריה ממשלתית - דבר קשה מאוד מבחינת אילוצי ביטחון אבל מהותי מאוד מבחינה דמוקרטית". הדמיה: קימל-אשכולות אדריכלות

כיכר הלאום תשמש כאמור כמרכז החדש של הקריה וכסמל לרשות המבצעת. היא מחוברת למרכז העיר בקו עתידי של הרכבת הקלה ותחצה ממערב למזרח על ידי שדרה ירוקה חדשה שתחבר בין קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם לבין בית המשפט העליון. זרוע נוספת תחבר אותה לכנסת כדי ליצור קשר פיסי ורעיוני בין שלושת המתחמים של רשויות השלטון ולבטא את האיזון הנדרש בין השלוש במערכת הדמוקרטית. המגדל שיוקם לצד הכיכר יבוא במקומו של בניין ג'נרי 3 (המיועד למשרדי ממשלה) שהיה אמור להיבנות במקור על שטח הכיכר.

החלק השני של התוכנית נוגע להרחבת שלושת משרדי הממשלה הקיימים בקריה - משרד ראש הממשלה, משרד הפנים ומשרד האוצר. לכל אחד מהשלושה יתוסף אגף צפוני חדש שיקושר למבנה המקורי באמצעות אטריום פתוח ומבוקר מבחינה אקלימית. החניונים שישנם כיום לצד הבניינים ייקברו תחת הקרקע לטובת מדשאות ושטחים פתוחים לשימוש העובדים. שלושת המשרדים יפעלו כמתחם אחד מבחינת אבטחה - הם יחוברו ביניהם במבנה גשר עילי שיוקם לאורך רחוב רופין.

"כל הנושא של המעברים בין המשרדים הוא מאוד בעייתי היום", מסבירה קימל-אשכולות. "הדרך היחידה לעבור בין בניין לבניין היא ברחוב קפלן ברגל, ויש מרחק של 200 מטרים בין כל אחד מהם. הגשר יאפשר מעבר במפלס אחד, אולי אפילו עם מדרכות נעות. יש לזכור שזה הולך לשמש אלפי עובדים מדי יום".

את מתארת למעשה מתחם מאובטח עוד יותר מכפי שהוא היום.

"המטרה שלנו היא ליצור כמה מתחמים מאובטחים בקריה, שברגע שאתה נכנס אליהם אתה יכול להסתובב באופן חופשי. כולם רוצים שקריית הממשלה תהיה כמו עיר ושכל עובד או

אזרח יוכל לעבור ממקום למקום. הבעיה היא שאם אתה מתכנן ככה אז בסוף הכל מתמלא בגדרות. אנחנו הלכנו על פתרון מציאותי של בעיית הביטחון, שמאפשר חיים בתוך המתחמים המאובטחים וביניהם".

החלק האחרון של התוכנית נוגע לפיתוח שדרות רופין שמסומנות בתוכנית המתאר של ירושלים כמוקד תרבותי (cultural mall), בדומה לשדרת המוזיאונים בוואשינגטון. בצד המזרחי של השדרה תפותח דופן מסחרית שתמוקם מתחת למבנה הגשר. בדופן המערבית של הרחוב מתוכננים לקום מוזיאונים חדשים, בתי מלון, מגורים ואולי אפילו מעונות סטודנטים.

קימל-אשכולות מעידים כי לא נפגשנו עם עובדי קריית הממשלה בעת הכנת התוכנית. המידע ה"פנימי" היחיד שהגיע אליהם הוא מקרוב משפחה שעובד במשרד ממשלתי גדול שהתלונן כי לעובדים אין מקום מוסדר לעשן. כמה מבנייני הממשלה האחרונים שנחנכו ברחבי הארץ לא זכו להצלחה רבה בלשון המעטה. העובדים במגדל הקריה בתל אביב ובבניין ג'נרי בירושלים (שפועלים בו כמה משרדי ממשלה) התלוננו למשל כי אי אפשר לפתוח את החלונות במשרד ודיווחו על אוויר דחוס, סירחון, מחנק, צריבות ודלקות בעיניים. הם אף השביתו את העבודה במשרדים במחאה על התנאים.

בית המשפט העליון כיום. תצלום: אוראל כהן / באובאו

נוכח הניסיונות הכושלים האלה כדאי אולי ליזום תהליך "שיתוף ציבור" בקרב העובדים כדי להבטיח שהתכנון ייראה טוב גם בחיי היום-יום, ולא רק במבט העל של התוכנית. לזכותם של קימל-אשכולות ודוידסון יש להגיד כי התוכנית החדשה מגובשת, קוהרנטית ובעלת אמירה ברורה. היא מצליחה להפוך אוסף של בניינים מתקופות שונות לקריה לאומית עם הבחנה ברורה בין מרכז לבין שוליים ובין שטחים מאובטחים למרחב ציבורי.

ההחלטה להקים סמל שאינו בניין אלא כיכר ציבורית בהחלט ראויה להערכה, בפרט נוכח הפיתוי להקים בניין מונומנטלי בעיצוב של אדריכל-על כזה או אחר. מעלה אחרת של התוכנית היא יצירת הקשר המחודש בין השטחים הירוקים הנרחבים בקריה והשמירה על צירי המבט וזרימת האוויר בתוכה.

מצד שני, צריך לומר כי מדובר בשינוי גדול בדמותה של קריית הממשלה. מהבניינים הנאים והצנועים שהופיעו עוד בתוכנית של גיתאי-ויינראוב ומנספלד לא נותר הרבה (ראו מסגרת). הם נבלעים בים של אדריכלות חדשנית עם כל המלים האופנתיות - אטריום, קולטים סולאריים, גגות ירוקים ובריכות מי ממוחזרים. לדעתה של קימל-אשכולות, מדובר ב"מחווה" שתצעיד את הבניינים לעתיד.

כך או כך שימור אין כאן, ואולי מלכתחילה גם לא היה מה לשמר. נקודה אחרת נוגעת לעיצוב הבניינים עצמם. אף שההדמיות המוצגות בכתבה הן בגדר הצעה, יש לשקול היטב אם שימוש נרחב כל כך בזכוכית הוא הפתרון הנכון לשמש הישראלית העזה ולדרישות הביטחון המחמירות של השב"כ. ייתכן שבסופו של דבר שלושת בנייני האבן הירושלמיים המקוריים עם החלונות הצרים והצניעות המפוקחת הם הפתרון האדריכלי המתאים ביותר לביורוקרטיה הישראלית.

ההיסטוריה של קריית הממשלה בירושלים

הדיונים הראשונים על הקמתה של קריית הממשלה החלו באביב 1949, קצת פחות משנה אחרי הקמת המדינה. בדומה למדינות רבות בעולם שזכו לעצמאות באותן שנים, ישראל חיפשה לעצמה זהות אדריכלית ממלכתית שתכיל כמה ערכים שאינם הולמים זה את זה בהכרח: תקומה יהודית, צביון דמוקרטי, הדר ומונומנטליות לצד צניעות ושיתופיות. בזמן שמקצועות התכנון גויסו למשימות הלוגיסטיות הבוערות של קליטת העלייה וההתיישבות ברחבי הארץ, יזמה הממשלה הקמה של קריית לאום רשמית בירושלים - כסמל לריבונות הישראלית וכתגובת נגד לדרישת האו"ם לבינאום העיר.

האתר הנבחר השתרע על 600 דונמים על גבעה בעיר המערבית, מקצתו בבעלות יהודית ומרביתו בתחומי הכפרים הערביים שייח-באדר וכפר-סיל. הגבעה זכתה לשם ישראלי למהדרין - גבעת רם. ב-1950 זכו האדריכלים מוניו גיתאי-ויינרוב ואל מנספלד בתחרות התכנון הסגורה של הקריה. הם ניסו להתמודד עם השטח העצום באמצעות הקמת קמפוס ייצוגי, מנותק מהמרקם העירוני אך בולט. במרכז התוכנית עמדה הקמת שתי כיכרות פתוחות. סביב הרחבה הצפונית "הייצוגית" מוקמו משכן הכנסת, משרד ראש הממשלה ובית הנשיא, והרחבה הדרומית יועדה למצעדים. בין שתי הרחבות הטקסיות נמתחה שדרה שלאורכה מוקמו משרדי הממשלה.

בספר "הפרויקט הישראלי", שמקדיש פרק מיוחד לממלכתיות האדריכלית, נכתב כי התוכנית שיקפה "איזון מתקבל על הדעת בין דחיסות מבנית לעודפי שטחים פתוחים... (והציעה) שילוב קוסם בין הדר שלטוני, אפרוריות ביורוקרטית ונינוחות אזרחית". באופן ישראלי טיפוסי התוכנית של גיתאי-ויינראוב ומנספלד עברה כמה שינויים עד שנגנזה סופית בשנות ה-70. הכנסת הוקמה לבסוף במנותק בחלק הדרום-מזרחי של הקריה וכיכר הטקסים הייצוגית נמחקה לחלוטין. מה שנותר הוא שדרת משרדי הממשלה - משרד האוצר, משרד ראש הממשלה ומשרד הפנים, שניטעו לאורך שדרה רחבה (כיום רחוב קפלן).

מאז שנות ה-50 נבנתה הקריה ללא תוכנית אב מוגדרת - השטחים הירוקים בין המשרדים נהפכו לחניות ונסגרו בשל צרכים ביטחוניים. לכנסת נוספו אגפים כה רבים עד שקשה לזהות את פניה המקוריות ואילו בית ראש הממשלה העתידי - בתכנונו העדכני והארוטי של רם כרמי - נהפך לסקנדל בזכות בעצמו. בתוכניות שהגישו קימל-אשכולות לתחרות מופיע הבניין בחלקו הצפוני של המתחם - חרף התחייבותו של ראש הממשלה שלא לקדם את התוכנית (ולחסוך 650 מיליון שקלים בדרך). עם זאת, התוכנית של כרמי מעולם לא נגנזה וייתכן שממשלה עתידית תקדם אותה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו