שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תמר מרין
תמר מרין

היקיצה

קייט שופן. תירגמה מאנגלית: מירי קרסין. הוצאת כתר, 203 עמ', 89 שקלים

הקלאסיקה הפמיניסטית של קייט שופן מ-1899, "היקיצה" - תיעוד מסעה הנפשי והמיני של עדנה פונטלייה, המקיצה מן התרדמה העמוקה של נישואיה הבורגניים - מתפרסמת לראשונה בעברית בעיתוי שנדמה כי אין מתאים ממנו. אם טעינו לחשוב כי סיפוריהן של נשים כמו עדנה פונטלייה פסו מן העולם בתום עשורים ארוכים של מאבק פמיניסטי, הרי שהסערה שעוררה לאחרונה פרשה מקומית מסוימת של בגידה-פירוק-המשפחה, הוכיחה כי מוסד הנישואים ההטרוסקסואלי עדיין באופנה; לא כל שכן, עודו מסעיר ומעורר פולמוס כאילו לא היו מעולם הורות אחרת, משפחה אלטרנטיבית, זילות מוסד הנישואים ושאר מרעין בישין.

ואכן, קריאה חוזרת בנובלה של שופן, מגלה עד כמה רבות מהסוגיות המועלות בה עודן חיות ובועטות גם ב-2010. פונטלייה, שנישאה לבעל "טוב" (כלומר: בלתי נסבל) לא מחמת אהבה יתרה אלא משום שסברה כי כך צריך, ומאותה סיבה ממש אף ילדה שני ילדים (שקולם לא נשמע כלל ברומן), היא גרסה מוקדמת של מאות נשים שאת קולותיהן הנרגנים אפשר לשמוע בפארקים, בגינות ציבוריות ובבתי קפה מעודכנים להפליא. אבל בה בעת, פונטלייה היא גם גיבורה ספרותית מכוננת, שבדמותה נוצקו אינספור דמויות נשיות בספרות ובקולנוע של המאה ה-20, ובפרט מאז שנות ה-70; עשור שבו "היקיצה" התגלתה מחדש על ידי חוקרות ספרות פמיניסטיות, ונהפכה מקור לדיונים אקדמיים ותרבותיים.

משירלי ולנטיין, דרך תלמה ולואיז ועד גיבורת המיני-דרמה הישראלית התקשורתית הנוכחית - נדמה שכולן היו בנותיה של פונטלייה; נשים שבהינף יד פירקו נישואים שנוצרו מלכתחילה כתוצאה של דיכוי ושל מוסכמות חברתיות ולא כתוצאה מקרבת נפש, או - חס וחלילה - מתוך תשוקה של ממש. אין יחסי מין בין גבר לבין אשה שאינם נתונים בתוך מערך הדיכוי הפטריארכלי, אמרה כבר אנדריאה דבורקין. איך אפשר, אם כך, להסביר את העובדה שעבור פונטלייה, כמו עבור כל הגיבורות הספרותיות והקולנועיות שנוצרו בעקבותיה, האלטרנטיווה לדיכוי הגברי היא גבר אחר? אמנם, צעיר יותר, מושך יותר מאשר הבעל, ועדיין, מי שבלעדיו מהלך ההיוודעות, ההתגלות, "היקיצה" - לא יכול להתרחש; שכן הוא, ורק הוא, מסוגל להבחין "בחושניות החבויה" המתגלה בגיבורה המיוסרת וזו "נפתחת לפניו לאטו כפרח רדום, צמא ורגיש, הודות להבנתו הדקה את צורכי טבעה".

ובכל זאת, נדמה שמה שהפך את מסעה של פונטלייה - בשונה ממסען של כמה מממשיכותיה העכשוויות - לטקסט חלוצי שהשפיע על דורות של נשים קוראות, לא היה הרומן-מחוץ-לנישואים שהוא אחד מתוצאותיה של היקיצה, אלא היקיצה עצמה. למעשה, הטקסט של שופן לא מבהיר באופן חד משמעי מה - או, ליתר דיוק, מי - עורר את היקיצה של עדנה פונטלייה. המאהב מחוץ לנישואים, אלסה ארובן, שאתו עדנה שוקעת ברומן סוער, הוא כלל לא מושא ההתאהבות המקורי שלה. היא מתאהבת קודם לכן בגבר אחר, רובר, התאהבות עזה, שגורמת לה לזהות את "סימני ההתאהבות שהרגישה תחילה כילדה". אבל האם אפשר לקבוע בוודאות שרובר הוא מי שמעורר את היקיצה של עדנה? ואולי מי שמעוררת אותה היא בכלל ידידתה הפסנתרנית, ה"רווקה המושבעת" מדמואזל רייס, שהצלילים שהפיקה מפסנתרה "שלחו רעד עז בעמוד השדרה של גברת פונטלייה"?

ריבוי האובייקטים שמעוררים את תשוקתה של פונטלייה, והאופן שבו היא נעה ביניהם, רצוא ושוב, בלא הכרעה, לאורך הטקסט - "היום ארובן, מחר מישהו אחר. זה לא משנה לי כהוא זה!" היא אומרת - מחדדים את התחושה שהיקיצה עצמה, ואולי עצם התשוקה להקיץ - מאמונות, מאשליות, מכבלים פנימיים וחיצוניים - היא-היא נושא הנובלה; גילום של האפשרות שעומדת לפני כל אשה להסיר את הלוט מעל עיניה בכל שלב של חייה, ולהחליט האם ביכולתה לשלם את המחיר.

תמונת הסיום של הספר, שבה מתגלה עדנה פונטלייה כאשר היא שוחה אל לב ים בלי כל כוונה, כך נראה, לשוב אל החוף, שבה ומזכירה את החופש שהוא התוצאה של היקיצה אך גם את מחיר האדיר שנלווה לה; מחיר של בדידות אינסופית ובעיקר של אובדן הביטחון וההגנות - החברתיות, הכלכליות והתרבותיות - המובטחות לנשים בראש וראשונה על ידי גברים. למרות הפסימיות העולה ממנה, יש הרבה עוצמה בסצנה הזאת (שהיתה לה השפעה מכוננת על סצנת הסיום של "תלמה ולואיז"), שמסיימת את הנובלה המינורית לכאורה של שופן באקורד דרמטי וחזק.

האקורד הזה היה, כנראה, קצת יותר מדי חזק עבור בני דורה של שופן. אלה התקשו להתמודד עם הישירות הגלויה של הטקסט, שהיה חסר את התחכום האלגנטי והמרומז של סופרות מיומנות משופן, כמו אדית וורטון, למשל. ההשוואה לוורטון, שהחלה לפרסם את יצירותיה המשמעותיות הראשונות שנים ספורות בלבד לאחר פרסום "היקיצה", היא כמעט מתבקשת: גם וורטון עסקה לא מעט בקונפליקטים נשיים ואפילו כאלה שעשויים להיחשב בדיעבד פמיניסטיים, אך השכילה לעטוף אותם ברשת עדינה של קורים ספרותיים מתוחכמים. לעומתה, שופן כתבה בסגנון פשוט, ישיר, כמעט נטורליסטי, חופשי מהשפעתם של סופרים בני דורה ובמידה מסוימת מהשפעות ספרותיות בכלל. מצד אחד, הכתיבה השוטפת, הישירה, האסוציאטיבית כמעט של שופן עשויה לבשר על ניסיונות מודרניסטיים ראשונים ב"זרם התודעה", שפרץ לספרות המערבית יותר מעשור מאוחר יותר. מצד שני, קשה לומר ששופן היתה סופרת אקספרימנטלית או אוונגרדית. הסיפור הקצר של שרלוט פרקינס-גילמן, "The Yellow Wall Paper" ("הטפט הצהוב"), שפורסם באותה שנה ממש ושעסק אף הוא באשה המתמודדת עם דיכוי פטריארכאלי, הוא, בעיני, מתוחכם ומורכב יותר; טקסט שביטא לא רק מבחינה תמטית אלא גם ברמת הלשון והסגנון את התחושה כאוטית של מי שהדיכוי שהיא נתונה בו גורם לה לנוע בין מציאות לבין הזיה.

ייתכן מאוד שלו היתה שופן ממשיכה לכתוב, היא היתה מפתחת את טביעת האצבע הפואטית הייחודית שבאמצעותה ביקשה לבטא את התמות המגדריות החלוציות שהציגה ב"היקיצה". אך הנובלה עוררה תגובות ביקורתיות שליליות, ולאחריה, נקלעה הקריירה הספרותית של שופן למבוי סתום. הטקסט הוקע כבלתי מוסרי, כמעט שלא הופץ, והמו"ל של שופן סירב לפרסם ספר נוסף מפרי עטה. גם אם הנובלה לא הוחרמה רשמית, הרי שכפי שציינה יערה שחורי באחרית הדבר מאירת העיניים, סיפור ההתקבלות של "היקיצה" היה "סיפור שקט של דחיקה אל השוליים ואל השיכחה"; וזהו, כידוע, סיפור טראומטי לא פחות מכל חרם או גינוי פומבי. חמש שנים בלבד לאחר פרסומה של הנובלה מתה שופן המאוכזבת מדימום תוך גלגלתי, כשהיא בת 54 בלבד. היא לא הצליחה לפרסם יצירה נוספת.

כך, באופן טראגי, נהפכה הנובלה "היקיצה" לתיעוד יקיצתה הספרותית והאישית של קייט שופן עצמה; טקסט שסימן, מצד אחד, את אותו חופש ממוסכמות מגדריות וספרותיות שנטלה לעצמה, אבל מצד שני, גם את המחיר הכבד ששילמה על החופש הזה, מחיר של היעלמות והתאיינות. כמו עדנה פונטלייה, השוחה לעומק הים, נאבקת ב"אימה הנושנה" הניצתת בה, מביסה אותה וממשיכה לשחות, כך גם שופן עצמה הוסיפה לשחות וניצחה את פחדיה; ניצחון מסוכן - כפי שמגלה כל אשה המעזה לשחות אל לב הים מבלי להיאחז במצופים ממין זכר - ובכל זאת, ניצחון שבזכותו מתגשמים חלומות ספרותיים ואמנותיים, שבלעדיו לא תיתכן כל יקיצה.

עדיף להתעורר

תמר מרין מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ