בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה נשים מתאמצות להסתיר את גילן?

ולמה מסיילם של המאה ה-17 דרך שנות ה-60 הפרחוניות ועד היום, שיער הוא לא רק שיער

תגובות

מחרתיים אהיה בת 45 (תודה, ממש תודה, באמת לא הייתם צריכים. יש פתק החלפה?). ואין לי בעיה עם זה. אז מה העניין? שמתברר שזה די נדיר - אשה בגילי, ואף פחות ממנו, שאין לה בעיה עם הגיל. למעשה, יש לא רק בנות 60, 50 ו-40, אלא אפילו כאלה שרק חוצות את גיל 30 וכבר נעלם לו הנתון המרשיע - שנת לידה - מקורות החיים שלהן.

גם לגברים ההזדקנות לא פשוטה, ובכל זאת, יש ביניהם כאלה שנחשבים למי שמזדקנים בחן ואף בסקסיות. נשים, לעומת זאת, הרי "מתבלות". אבל האם זה עדיין כך? הרי היום יש קוגריות - כלומר, הכרה מסוימת, גם אם בעייתית במינוח, בין השאר - במיניות של נשים מבוגרות.

אבל אם מסתכלים על נשים שמסומנות ככאלה - מה רואים בעצם? נשים שאמנם צברו כמה וכמה עשורים, אבל בדרך כלל עושות אינספור מאמצים, ומשקיעות השקעה עצומה, כדי להיראות, בעצם, צעירות ככל האפשר. אז האומנם זו קבלה אמיתית של הגיל, או ניצחון עליו?; כאילו מדובר במלחמה: אנחנו נגד עצמנו.

אני טוענת, כמובן, שאני רק משביחה עם השנים. שלמו לי מיליון דולר (מישהו?) ולא אחזור לגיל 20 הנורא (לפחות לא בלי התובנות הקשישות שלי היום). למעשה, כבר זמן לא מבוטל אני מהרהרת בהקמת תנועה ייחודית: התנועה להחזרת החלוק. זוכרות את הימים שאשה, מגיל מסוים, יכלה, בלגיטימציה חברתית מלאה, להפסיק להתאמץ יותר מדי ופשוט לעטות חלוק (רצוי בהדפס מחריד למדי) בלי בושה? לא כולן עשו זאת, אבל זו היתה אופציה. היום היא לא קיימת. אומת הפילאטיס-בוטוקס לא נחה לרגע.

הנשים עצמן, כמובן, אינן אלה שיש להפנות אליהן אצבע מאשימה. מדובר בהישרדות, בעולם שבו את נמדדת בהיקף מותנייך, חלקת צווארך ומתח שרירייך - ועכשיו זה כבר כמעט-מלידה ועד כמעט-מוות. אין לי שום טענות כלפי שום אשה שמותחת את פניה ומנתחת איבר זה או אחר מאיברי גופה. יש לי טענות כלפי חברה, שמשלבת באופן וירטואוזי, יעיל ומוחץ, בין סקסיזם לאייג'יזם; בין אפליה מגדרית לאפליה על רקע גיל. בכל תחום ובכל זירה, לרבות זירת העבודה: מדובר איפוא בפוטנציאל ממשי של פגיעה בפרנסה, כלומר בקיום עצמו. זה רלוונטי גם לגברים, אבל הרבה יותר לנשים.

הנושא הזה זוכה לדיון לאחרונה. המגזין "V" הוציא עתה גיליון שכותרתו "למי אכפת מהגיל" שהופץ עם שלושה שערים שונים, שעליהם מתנוססות דמויותיהן של סוזן סרנדון, ג'יין פונדה וסיגורני ויבר, כולן בנות יותר מ-60. עוד לפני כן, תערוכה שהיתה בקיץ בנשיונל תיאטר בלונדון הפנתה זרקור ליופיין של נשים מבוגרות והעלתה את השאלה, אם החברה כיום איבדה את היכולת להבחין בכלל ביופי הזה. שאלה שקיבלה תוקף, למשל, נוכח ה"זעזוע" שנתקפו רבים נוכח תמונות של מדונה בלי פוטושופ, רחמנא ליצלן, שפורסמו למורת רוחה לפני כמה חודשים.

עדות לכך שבכל זאת לא מדובר בבעיה חדשה, כי אם מועצמת, יכול לשמש ציטוט מדבריה של הסופרת האמריקאית הרייט ביצ'ר סטו, עוד במאה ה-19: "כל כך הרבה נאמר והושר על נשים צעירות ויפות. למה אף אחד לא שם לב ליופיין של נשים מבוגרות?"

יותר מ-100 שנים אחרי דבריה של מחברת "אוהל הדוד תום", הקדישה התסריטאית-במאית-סופרת נורה אפרון פרק בספרה "אני שונאת את הצוואר שלי" (עם עובד) לנושא שהיא מכנה "תחזוקה". וכך נפתח הפרק: "כבר שבועות אני מנסה לכתוב על תחזוקה. אבל זה לא קל, ומסיבה פשוטה: התחזוקה גוזלת כל כך הרבה זמן מחיי עד שבקושי נשאר לי זמן לשבת מול המחשב". בהמשך היא מגישה תת-פרקים ששמותיהם "השיער". "צביעת השיער". "ציפורניים". "שיער לא רצוי" ועוד. לפי החישוב המדוקדק שלה, היא מוציאה על "תחזוקה" (אסוציאציות למוסך הקרוב) "שמונה שעות בשבוע וזאת רק ההתחלה. עד שאגיע לשנות השבעים שלי, אני בטוחה שזה ייקח לפחות פי שניים. הנחמה היחידה שאני מוצאת בכל העסק הזה היא שכשאהיה זקנה מאוד ואצא לגמרי ממעגל העבודה, לפחות יהיה לי מה לעשות. בהנחה כמובן שעד אז לא אבזבז את כל הכסף שלי על דברים כאלה". הוא שאמרנו, משורה ישחרר רק המוות.

ועכשיו וידוי: השילוב של סקסיזם ואייג'יזם, הלוא הם מיננות וגילנות בעברית, כל כך מושרש בחברה, שגם אני, בצעירותי, לקיתי בו. לא במודע כמובן, אבל אני זוכרת שכשהייתי רואה בחנויות ספרים כותרים עם שמות כמו "חוכמת גיל המעבר", זה היה דוחה אותי. מודה. ומתביישת.

אני כנראה לא היחידה. בפתח הספר החדש "המדריך הישראלי לבנות 40+" מסבירה טלי רוזין, שכתבה אותו עם הרופאים גדעון קופרניק ועמוס בר, למה המלים "גיל המעבר" לא מתנוססות על העטיפה: הרי אף אחת לא רוצה להזדהות כמי שכבר הגיעה לגיל זה, זה לא נחשב כבוד כל כך גדול. ועוד מתמודדת רוזין עם הטענות שרפואת גיל המעבר היא המצאה כלכלית וחלק מהמדיקליזציה של חיי נשים וראייתם כמשהו שצריך לתקן אותו - טענה שעצם העובדה שהספר נכתב עם רופאים רק מחזקת אותה. הספר עצמו (בהוצאת ידיעות ספרים) מגיש מידע מאיר עיניים. וקשה לוותר על ציטוט מסופו, שבו מספר ד"ר קופרניק כי במחקר שבו השתתף בארצות הברית גילה כי "כבשים דומות מבחינה הורמונלית ואפילו קצת מבחינה אנטומית לנשים". או-קי, דוקטור. מהה.

סבתא רפונזל

לא במקרה המלה שיער חוזרת בכמה וכמה תת-פרקים בספר של נורה אפרון. זהו נושא טעון וסמלי מבחינות רבות, שמעסיק רבות ורבים. ביניהם גם העיתונאית האמריקאית דומיניק בראונינג, מחברת ספר מכה הדים, "Slow Love", שכתבה לאחר שנהפכה למובטלת - המגזין "House and Garden" שערכה נסגר יום אחד והיא יצאה למסע חיפוש עצמי טרנדי שכזה, הכתוב בנימה משעשעת.

מעניין יותר מהספר הוא מאמר שכתבה לא מזמן ב"ניו יורק טיימס" על היחס לנשים מבוגרות שמגדלות שיער ארוך. אחרי שעניין צביעת השיער נכתש ונטחן מכל כיוון אפשרי, התפתח דיון ער בשאלה הזאת. "יש לי שיער ארוך", כותבת בראונינג, בת 55. "אני לא מדברת על איחור של שבועיים בביקור במספרה. אני מתכוונת לארוך. ארוך מספיק בשביל לעשות קוקו שיתנדנד מצד לצד. ארוך מספיק בשביל לשבת עליו".

הוא גם מאפיר, היא מוסיפה, וממשיכה: "כשאשה בגיל מסוים מקצרת את שיערה, נראה שאף אחד לא מוטרד מכך. זה נחשב לדבר הראוי לעשות, כאילו הגזיזה היא דרך להשתחרר מכבלי העבר. אני רואה את הקסם שבכך. אינני שופטת. אז מדוע אנשים שופטים בחומרה כה רבה נשים ארוכות שיער בגיל העמידה?"

שיער אכן לא היה אף פעם רק שיער. הוא נחשב למסמן מיניות ונקשר לאובדן הבתולים. בדת היהודית כמו בדתות אחרות חוששים שעצם מראהו עלול לעורר מחשבות זימה בקרב גברים, חלשים כל כך שכמותם. בשנות ה-20 קיצוצו לקארה חצוף היה סמל שחרור מהמחלפות הכבדות של פעם. כיום שלב המעבר לאמהות מלווה לא פעם בקיצור השיער, מין פעולה שמסמלת מעבר מנשיות צעירה ופרועה לפונקציונליות נוחה. התוצאה היא לפעמים מין צבא של נשים עייפות, דהויות, שבאופן עצוב נראות די דומות זו לזו. כבר עשרות שנים ניטש ויכוח, אם הסרת שיער מכל מיני חלקים בגוף אינה סמל לשעבוד סקסיסטי. גם שיער הערווה - לגזוז ולעצב אותו או לא - זוכה כיום לדיון מלומד.

בכל מקרה, מנשים מבוגרות לא מצפים לגדל מחלפות שיער. בוודאי ובוודאי אם הן גם לא צובעות אותו. כמו בימי ציד המכשפות בסיילם, מסצ'וסטס, במאה ה-17 וכמו בשנות ה-60 הפרחוניות של המאה ה-20, שיער ארוך על ראשה של אשה לא-צעירה נחשב כיום מרדני, קורא תיגר, ובעיקר - סקסי. אשה מבוגרת שמגדלת את שיערה פשוט לא מתיישבת במקום שהחברה מייעדת לה. לרעוב, להתמתח ולהתנתח זה מקובל (מה גם שגופים מסחריים למיניהם מרוויחים מזה המון), אבל לפזר בחופשיות שיער ארוך, אפור ומתולתל? עד כאן.



סיגורני ויבר על שער המגזין ''V''


מדונה בלי פוטושופ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו