בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בארץ השממה של ת"ס אליוט

הוא הואשם במיזוגניה וסלד מהקפיטליזם, פירסם רק שניים-שלושה שירים בשנה, אבל השפיע על רבים. עם צאת אסופה בעברית של שירי ת"ס אליוט מספר אורי ברנשטיין מה היה האתגר הגדול בתרגומם

תגובות

בסרט "זקוף ת'אוזן" של סטיבן פרירס מ-1987 מגיעות שתי הדמויות הראשיות, המחזאי ג'ו אורטון בגילומו של גארי אולדמן ובן זוגו קנת הליוול בגילומו של אלפרד מולינה, לבית הוצאה לאור כדי לעניין את אנשי ההוצאה במחזה שכתבו. הם יוצאים משם אמנם במפח נפש, אבל לא לפני שהם מגלים כי בחדר הישיבות שהם נמצאים בו ניצב גם כיסאו של המשורר הנודע ת"ס אליוט. אורטון ממהר להתיישב על הכיסא, וכאשר הם יוצאים מן המקום אומר לו הליוול: "לפחות תוכל לומר שישבת על הכיסא של ת"ס אליוט", ואורטון עונה לו: "כן, לעולם לא אנגב שוב את ישבני".

בין שזו אמירה רצינית ובין שזו עקיצה על חשבון מכובדי עולם הספרות בלונדון, הסצינה הזאת מלמדת על המעמד ועל החשיבות שהיו לת"ס אליוט בשירה ובביקורת הספרות, החל בשנות ה-30 המוקדמות ועד מותו ב-1965 והוא בן 77. מעטים כותבי הספרות בכלל והמשוררים בפרט שזכו למעמד מסוג זה. בהרצאה שנשא אליוט ב-1956 באוניברסיטה של מינסוטה נכחו לא פחות מ-15 אלף בני אדם. כשחלה בגיל מבוגר הודיעו על כך גם ברדיו באנגליה וגם בזה של ארצות הברית, וכך קרה גם כאשר נישא בשנית ב-1957, כשהיה בן 69, למזכירתו ולרי פלטשר, שהיתה צעירה ממנו ב-38 שנה.

עד היום פורסמו לא מעט תרגומים לעברית של שיריו של אליוט, בין היתר של דליה רביקוביץ ("מסע האמגושים"), מנחם בן ("ארץ השממה") ודוד אבידן ("האנשים החלולים"), אבל רק כעת מתפרסם "כל שירי ת"ס אליוט", אסופה בעברית הכוללת את שיריו של המשורר שזכה בפרס נובל ב-1948, והפעם בתרגומו של המשורר פרופ' אורי ברנשטיין (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

ברנשטיין מספר כי למעשה פרט לכמה שירים שכתב המשורר בצרפתית ועוד אחדים שהיו בעיקרם שעשועי לשון, הוא תירגם את כל היתר, גם אם לא תמיד חשב שהם מוצלחים. "אליוט כתב מעט מאוד שירים", הוא אומר, "אף שחי חיים ארוכים למדי. הוא הבין שלא כל גירוי מקרי חייב להוליד שיר, ששירה היא לא התפייטות נרקיסיסטית".

הכתיבה המועטה של אליוט היתה כנראה עניין של החלטה. ב-1919, כשהיה בן 31, כתב למרצה שלו לפילוסופיה בהארוורד: "יש רק שתי דרכים להיהפך למשורר חשוב, לכתוב הרבה ולפרסם בכל מקום, או לכתוב מעט". אליוט בחר בדרך השנייה. "המוניטין שלי בלונדון עומדים על כרך צנום של שירה, וכדי לשמר אותם אני מפרסם שניים או שלושה שירים בשנה", כתב, "מה שחשוב הוא שהשירים האלה יהיו מושלמים, כך שכל אחד מהם יהיה מאורע".

אליוט ידע להפוך גם את הקריאה בקול של שיריו למאורע בפני עצמו. "כשהוא קרא הוא כמעט שר את השירים שלו", אומר ברנשטיין. המבקר אדמונד וילסון, שנכח באחת מהקראות השירה של אליוט ב-1933 בניו יורק, כתב אחר כך לסופר ג'ון דוס פסוס: "הוא שחקן... הוא קצת מעורר צמרמורת בהתחלה מפני שהוא מלאכותי כל כך, כמו דמות שיצר בעצמו... אבל הוא עשה עבודה כל כך נפלאה עם עצמו שבסופו של דבר אתה מעריץ אותו".

שני אירועים משמעותיים

אליוט נולד בסנט לואיס במיזורי ב-1888. אחרי לימודיו עקר ללונדון ושם עבד כפקיד בנק. בכל הקשור לספרות, ארצות הברית נתפשה אז כפרובינציה ואילו לונדון היתה "העולם הגדול". ב-1927 אליוט נעשה לאזרח בריטי ואף הצטרף לכנסייה האנגליקנית. אבל קודם לכן, ב-1914, התרחשו שני אירועים משמעותיים בחייו: הוא התחתן עם הסופרת ויויאן היי-ווד, נישואים שנהפכו אחר כך לסיוט מתמשך בעקבות מחלת הנפש של היי-ווד, ופגש את המשורר עזרא פאונד, שהיה מבוגר ממנו בשלוש שנים, אבל כבר קנה לו מעמד חשוב בעולם הספרות ונודע כמקדמם של כוחות צעירים בספרות.

פאונד זיהה את כישרונו של אליוט ועזר לו לפרסם את "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק" בכתב עת לשירה. פאונד אף ערך לאחר מכן את "ארץ השממה" של אליוט, וככל הנראה קיצץ כמחצית מכתב היד המקורי. לימים ערך אליוט בעצמו כתב עת ספרותי "The Criterion", וחשובי הכותבים של אותה התקופה פירסמו בו ובהם ג'יימס ג'ויס, ד"ה לורנס, ו"ב ייטס ופול ואלרי.

"לאליוט היתה השפעה גדולה מאוד על השירה", מסביר ברנשטיין מדוע קיבל על עצמו משימה כה גדולה ומחייבת, לתרגם את כל שירי המשורר. "ככל שאני מלמד יותר על שירת העולם, אני מוצא יותר ויותר עקבות שלו אצל משוררים. הוא השפיע גם על השירה שלי עצמי וגם על זו של בני דורי - זך, אבידן, פנקס ואחרים. לעתים זו היתה השפעה ישירה ולעתים בתיווך שירתו של אודן שהושפע מאוד מאליוט. 'ארבעה קוורטטים' הוא אולי פסגת השירה האירופית במאה ה-20 לצד 'אלגיות דואינו' של רילקה".

באיזה אופן הוא השפיע על משוררים?

"הוא למעשה הראשון שהכניס אל השירה את החרוז החופשי, כזה שאינו מופיע בצורה סדירה בסופי השורות. הוא מצא ריתמוס אחר, דרך שהשיר יתנגן גם ללא המבנה המסודר. גם הטון שהוא יצק לתוך השירה הוא טון חדש, לא דקלומי, אלא טון של שיחה. הוא גם השתמש באירוניה. זה היה אתגר גדול לנסות לשמור על הטון, האירוניה והחריזה גם בתרגום לעברית.

"הדימויים שאליוט השתמש בהם", מוסיף ברנשטיין, "היו שער הכניסה של השירה אל המאה ה-20. אלה דימויים קרים, אורבניים. רחוקים מאוד מעולם הדימויים הרומנטי שהיה קודם לכן בשימוש. למשל בשורה הפותחת את 'פרופרוק', הערב מדומה לחולה המורדם על שולחן הניתוחים".

וזוהי הפתיחה, אחת הפתיחות המפורסמות בשירה המודרנית, בתרגומו של ברנשטיין: "אז בוא נלך, אני ואתה, / כשערבית על שמים התפשטה / כמו חולה מורדם באתר על שולחן". שלא כמו מתרגמים לפניו, בחר ברנשטיין לתרגם את הפנייה ללשון זכר ולכתוב "בוא" ולא "בואי". לדבריו, עשה זאת אחרי שבדק מחקרים רבים, וגם משום שלתחושתו אליוט, שלא נודע בחיבתו למין הנשי, לא היה פונה בטון חברי שכזה לאשה.

אליוט הואשם לא אחת במיזוגניה, בשמרנות ובעיקר באנטישמיות. הוא חשב שהליברליזם הוא מתכון לאסון משום שההמון נבער מכדי לדאוג לעצמו, ועל כן צריך להיכנע לסמכות ולהנהגה. הוא סלד מן הקפיטליזם ולעתים תהה אם החברה המערבית אינה אלא אוסף של בנקים, חברות ביטוח ומפעלים, ואם יש לה אמונה בדבר אחר מלבד אינטרסים משותפים לשמירה על הרווחים. "ודאי שבמובן מסוים אנגליה וארצות הברית דמוקרטיות יותר מאשר גרמניה הנאצית", כתב, "אבל עם זאת מצדדי השיטה הטוטליטרית בהחלט יכולים לטעון כי מה שיש לנו הוא לא דמוקרטיה אלא אוליגרכיה פיננסית".

בלי אינטימיות

המסורת היתה חשובה מאוד לו גם בכל הנוגע לשירה. "הסכנה היא לזהות את המסורת עם נוקשות. לראות בה משהו העוין לכל שינוי", כתב. שירתו, לפיכך, רוויה בהרמזים ובהפניות לספרות הקלאסית. רק הקורא המשכיל יכול לפענח שירה כזאת במלואה ולעמוד על כל משמעויותיה. אבל שירתו של אליוט לא נהפכה לשירה לאינטלקטואלים בזכות שני דברים: המוסיקליות הגדולה שלה, והשורות שניסוחן נחקק בזיכרון ואינו מרפה.

"אליוט וייטס הם בעיני שני המשוררים הגדולים של העידן המודרני", אומר ברנשטיין, "אבל ייטס נוגע במגוון רחב יותר של נושאים. אליוט הוא משורר מאוד לא אינטימי. אין לו ולו שיר אהבה אחד, או שיר על מוות של הורה, או זה של אדם קרוב".

זה קשור לאישיות שלו או לאופן שבו הוא תופש שירה?

"גם וגם. היתה לו נפש קצת אגואיסטית, מרוכזת בעצמה. אבל זה גם היה המנעד של שירה שלו. דברים אישיים לא נכנסים בקלות לשירה מן הסוג הזה. אם יש רגש משמעותי בשירה של אליוט הרי זוהי תחושת הבדידות".

אליוט אולי לא נתן ביטוי שירי ישיר לרגשותיו ולעולמו הפנימי, אבל "ארץ השממה" מלבד היותו ביטוי מודרניסטי לשבר התרבותי שאחרי מלחמת העולם הראשונה, הוא גם ביטוי למשבר האישי בחייו של אליוט, לנישואיו הבעייתים, שהוא עצמו תיאר אותם כ"רומן גרוע של דוסטויבסקי", לאשפוזה של אשתו במוסד ב-1938, שם מתה תשע שנים אחר כך, ולהתמוטטות הנפשית שלו עצמו.

אפשר לסכם זאת במלותיו של אליוט עצמו: "שירה היא לא מתן דרור לרגשות, אלא בריחה מן הרגשות; היא לא ביטוי של האישיות אלא בריחה מן האישיות. אבל, מובן, כי רק אלה שיש להם אישיות ורגשות יודעים מה פשר הרצון להימלט מן הדברים הללו".



ברנשטיין: אליוט הבין שלא כל גירוי מקרי חייב להוליד שיר, ששירה היא לא התפייטות נרקיסיסטית


אליוט, 1951. בריחה מן הרגשות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו