שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יצחק לאור
יצחק לאור

שירי המגילה, מאת איציק מאנגר, תירגם והעיר דוד אסף, אייר נעם נדב, הוצאות חרגול, עם עובד, 2010, 210 עמודים

מחזור שירי המגילה מאת איציק מאנגר הוא פנינה. ב-29 שירים, בעיקר בלדות, מספר מאנגר, באמצעות קולות שונים, בעיקר קולו שלו, את גירסתו, ה"אמיתית", כלשונו, למה שהתחולל אי שם בין שושן לוורשה, לקראת פורים.

הסיפור שלו מצחיק. אחשוורוש הטיפש והשיכור רצה שוושתי תבוא עירומה כדי להציג את יופיה לפני חבריו. היא מסרבת. הוא הורג אותה. שתדלן יהודי אחד, גביר, ר' מרדכי, משדך למלך את קרובתו היפה, אסתר. איך הוא מתקרב למלך? הוא מלשין על שני מהפכנים, בגתן ותרש, ומביא לתלייתם. מאנגר לא אוהב את מרדכי. צדיק הוא לא. גם את אסתר המלכה מאנגר לא אוהב. היא בוגדת באהובה, שוליית החייטים, פסטריגתא. זה, בייאושו, מנסה להתנקש בחיי המלך, נתפס, ובגללו, בהשפעת הפולני הבכיר, המן, מחליט המלך לגרש את היהודים. אסתר, בהשפעת מרדכי, שיש לו, על פי מאנגר, קשרים עם השטן, מפתה את המן ללכת אליה למיטה, ואחר כך אסתר שוכבת עם אחשוורוש. בקיצור, בעזרת סקס ושקרים ניצלים היהודים ואת המן תולים, כידוע. אלא שאת המחזור מסיימת קינת אמו של פסטריגתא, הקוראת לאסתר "נפקא", ומאחלת למלכה ולדוד שלה פורים שחור. כי בנה מת בגלל מופקרותה של אסתר.

אולי מתוך תקווה להרוויח קצת כסף, אחרי ששירי החומש שלו נחלו כבר הצלחה גדולה, פירסם מאנגר (יליד צ'רנוביץ) בעצמו את מחזור הבלדות מ-1936, בוורשה, מרכז החיים היהודיים באירופה בין שתי מלחמות עולם. גאונותו באה לידי ביטוי ביכולת למסור בקצרה את הסיפור מפיותיהן של דמויותיו, המסורתיות או המומצאות. מכיוון שמדובר בפורים-שפיל, יש הרבה בדיחות. למשל, אסתר המלכה שופכת את השתן שלה מסיר הלילה המוכסף, דרך החלון, ובמקרה לגמרי השתן נשפך על ראשו של המן. מאנגר יודע ששתן על הראש זה מצחיק, אבל הוא יודע שמצחיקה עוד יותר מלכה, קודם יהודייה פשוטה, שבלילה היא לא הולכת להשתין בשירותי הארמון אלא משתינה לסיר לילה (מכסף), בדיוק כמו שנהגה לעשות כאשר חיתה בחדר קטן וצפוף.

זו התרבות היהודית בין שתי מלחמות עולם, והווייתה המעמדית כוללת את האיבה לעשירים, גם אם הם יהודים, את הלעג לנובורישים ואת ייסורי המהפכנות של "המחט והמספריים". את כל אלה משרבב מאנגר בקצרה לתוך המחזור. כמה בונדיסט היה - לא כל כך חשוב. כמה חזקה היתה הרוח הבונדיסטית בוורשה - אפשר לראות במחזור הזה, שיופיו בפשטותו. אבל את הפשטות הזאת צריך להסביר מן הבחינה האמנותית.

יש קשר בין בדיחה לשיר. למשל, החשיבות העצומה של שורת הסיום. בעיקר זו השורה הלירית שמקבילה לפאנץ' ליין של הבדיחה. או העיבוי, כלומר אותו קיצור, שבאמצעותו מושמט מה שאינו נחוץ כדי לדחוס את ה"אינפורמציה". ספק אם יש עוד ז'אנר בתוך השירה, שבו למלאכת העיבוי יש חשיבות גדולה כל כך כמו בבלדה. והעיקר, בכל מה שקשור לחרוז: חרוז כולל בתוכו אבסורד גמור. הוא מרוקן את הקשר בין המלים מכל תוכן אחר, ומעמיד את הקשר רק על צלילים. כיוון שלא מדובר רק בצלילים, הופך הקשר בין שתי מלים למבודח. לא כל חרוז דומה לבדיחה. אבל כל חרוז כולל משהו המזכיר בדיחה.

מאנגר מבין את הקשר הזה במלואו. כיצד מוצג לפנינו מרדכי הצדיק? בעזרת שיר ערש של אם שרה לבנה. מה קיבל מרדכי תמורת ההלשנה על הקושרים? את הזכות למכור דברי מרכולת ליד שער הארמון. את שני הקושרים תלו. איפה נמצאת האם היהודייה בבלדה הזאת? בצד של הקושרים? היא לא בצד של מרדכי.

התרגום של דוד אסף לא כל כך מוצלח. הקלילות שבה מביא המחזור הזה במקור את הסיפור הולכת לאיבוד. כך בוכה האם על בנה פסטריגתא ומקללת את אסתר המלכה בתרגום העברי:

בפסטריגתא היא בגדה

מפני שכך הדוד רצה,

חייטן נלבב, בחור זהב,

שכמותו כבר לא תמצא.

הנה היא צמה כל היום

מפני שכך הדוד ציווה -

יהודי חכם, יודע כל,

ולקולו היא מקשיבה.

אסף מוסיף גם הסברים לתרגומים. הנה ההסבר על מלשינותו של מרדכי: "מעניין שמרדכי אינו מתואר בלשון מחמיאה, שכן 'געמסרט' פירושו להלשין, ומונח זה, 'מוסר', טעון בנימה שלילית וביקורתית". מעניין? הרי זו נשמת המגילה של מאנגר, שגם מרדכי מתואר כפארוונו, מתעשר חדש, נובוריש, בלי שהמחבר קרא את חנה ארנדט, אבל משתמש במלה הצרפתית, פארוונו, בתעתיק היידי שלה (מלה שהיתה חביבה כל כך על ארנדט). כך מסביר המתרגם את הבלדה האחרונה במחזור, זו של האם המקוננת על בנה, שמת בגלל בגידתה של אסתר המלכה: "אמו של פסטריגתא מחפשת כתובת לתלות בה את האשם על מותו, אך אינה מעיזה להאשים את בנה שלה, ומה קל יותר מאשר להאשים את אסתר, הזנזונת שהסתנוורה ממנעמי השלטון ואת מרדכי, השתדלן העשיר..."

אם צריך היה לקבור את מאנגר מחדש, הנה עשה זאת אסף ברוב פאר באלבום מהודר ועבה. אילו באמת אהב את מאנגר, היה מגייס את הכספים להוצאת הספר הזה ונותן אותם בידיו של מתרגם מוכשר, אחד מאלה שיש להם אוזן וגם נקודת הראות המאנגרית לא אבדה להם בתוך ההקשר האקדמי הישראלי. מי שחשב שתפוצת הבינוניות תישאר בתחומי הקמפוסים טעה כמובן. הנה לכם דוגמה: בעולם המו"לות הנוכחי, מי שמביא כסף מוציא ספר.

כדי לממן את האלבום חברו, חוץ מן ההוצאות לאור, קרן יצחק ארצי ז"ל מיסודו של דן דוד, קרן איציק וגניה מאנגר, בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב, מועצת הפיס לאמנות, מרכז הספריות, המפעל ליוזמות חדשות בספרות העברית, ומינהל התרבות. סביר להניח שהפקת הספר היתה יקרה, משום שיש כאן הרבה ציורים מעשה ידיו של נעם נדב. סביר להניח שכולם חשבו כי הם עושים משהו נפלא. סביר להניח שאיש לא הרהר ולא השיג על האיכות של התרגום. רק את מאנגר הם שכחו.