בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לואיג'י נונו , האיש שידע לא לדעת

"מרתון התיבה", שיתקיים השבוע ביפו, יוקדש בחלקו למלחין האיטלקי לואיג'י נונו - פעיל מוסיקלי לזכויות אדם, אנטי-פאשיסט והומניסט מהגדולים של דורו

תגובות

באוקטובר 1981 הוזמן המלחין האיטלקי לואיג'י נונו לכתוב יצירה לפסטיבל המוסיקה העכשווית "הסתיו הוורשאי" בפולין. היו אלה ימים סוערים בארץ זו: בתחילת אותה השנה עלה לשלטון שם וויצ'ך ירוזלסקי, שהנהיג משטר צבאי ונהפך לדיקטטור; וכנגדו נוסדה תנועת השחרור "סולידריות" על ידי לך ואלנסה במספנות גדאנסק. לכולם היה ידוע היכן לבו של נונו: כפעיל מוסיקלי לזכויות אדם, אנטי-פאשיסט והומניסט מהגדולים של דורו, הוא הלחין איפוא יצירה בשם "בעת מותם" ("Quando stanno morendo"), לקולות נשים, כלים ואלקטרוניקה חיה, יצירה שהיתה כל-כולה מחאה והתרסה נגד הדיכוי שהתחולל בפולין.

שבעה שירים כללה היצירה, לטקסטים מאת משוררים וסופרים מזרח-אירופאים, ביניהם בוריס פסטרנק, צ'שלב מילוש ואלכסנדר בלוק. בשיר שפתח את היצירה, של ולימיר צ'לבניקוב, הוטחה האשמה ישירה בכובש הרוסי: "מוסקבה, מי את? אני יודע - זאבים אורתודוכסים", נאמר בה בין היתר, והוכרזה ההבטחה "לקעקע את חומותייך".

שמעה של היצירה הגיעה לאוזני ירוזלסקי, שלא יכול היה להשלים עם הרמת ראש כזאת - והוא ביטל את כל הפסטיבל. היום, בחדרו במלון בתל אביב לפני הופעתו ב"מרתון התיבה" לאורך השבוע הקרוב (שלישי עד שבת, אולפן התיבה ביפו, עם יצירות ומבצעים רב-תחומיים ורב-סגנוניים רבים), נזכר באותם הימים חברו של נונו ומי שעבד איתו באופן צמוד על יצירותיו, המלחין והמנצח השווייצי אנדרה רישאר. ביפו יהיה רישאר אחראי על האלקטרוניקה בביצוע יצירתו של נונו "מחווה לקורטאג" (רביעי ב-20:30, עם זמרת האלט נועה פרנקל) - שתסכם יומיים של הרצאות וסדנאות אודות המלחין ובני דורו, מפי חברי "הסטודיו הנסיוני פרייבורג" האורחים בפסטיבל.

"נונו לא ויתר, והעלה את היצירה בוונציה", מספר רישאר, "ושבע שנים אחר כך שוב קיבל הזמנה להעלותה בפסטיבל בפולין. אבל הוא חשד במנצח שנבחר לנצח על היצירה שהוא איש השירות החשאי הקג"ב, וביטל את העלאתה שם. האכזבה בפולין היתה עצומה: שנים חיכו שם ליצירה הזאת; ואז, שבוע לפני הקונצרט, הוא ביקש ממני לנסוע ולנצח עליה. צחקתי - אבל הוא עמד על כך, וזאת עשיתי. זה היה שיא בקריירה שלי".

מסארטר ועד מלקולם אקס

השנה מציינים מלאות עשרים למותו של לואיג'י נונו (1924-1990), מהמלחינים הגדולים של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא נולד בוונציה למשפחת אמנים ולהורים חובבי מוסיקה, למד מוסיקה באקדמיה בוונציה, וחי בעיר עד מותו. כמתנגד חריף לפאשיזם לו היה עד ולמלחמת העולם שפרצה בצעירותו, הוא הזדהה עם רעיונות החופש והאידיאולוגיה הקומוניסטית, והיה לדובר בולט של הסוציאליזם בארצו. הוא למד פילוסופיה וספרות והעמיק במעורבות החברתית והפוליטית שלו; וכשפגש את המלחין בן זמנו ברונו מאדרנה, ואחר כך התוודע לרוחות המוסיקליות החדשות שהתבטאו בפסטיבל דרמשטט בשנות ה-50 של המאה, התלכדה משנתו החברתית עם יצירתו.

טקסטים מהפכניים של גראמשי, סארטר, לורקה, והמחזאים המודרניסטים של זמנו, שימשו את נונו ביצירותיו, ומאוחר יותר, בשנות ה-60, נוספו להם גם כתבי צ'ה גווארה, מארקס, רוזה לוקסמבורג, ברכט ומלקולם אקס, וכן טקסטים מאת סטודנטים אנונימיים שלקחו חלק בהפגנות המחאה באותה תקופה. נונו כתב יצירות פוליטיות על ההתנגדות לפאשיזם בספרד - "מצבה לגרסייה לורקה" היא אחת מהן; והידע הנרחב שלו באמנויות ובספרות הביא אותו ליצירת תיאטרון-מוסיקה רב-רבדי שבו שילב אמנות פלסטית, תיאטרון, קולנוע ופילוסופיה: כל יצירה אמנותית צריכה להיות מונעת על ידי שאלות של מוסר ופוליטיקה, זאת היתה גישתו.

"האמן צריך להיות מעורב, והיצירה צריכה להיות למען החברה, בשום פנים לא 'אמנות לשם האמנות'", מסביר אנדרה רישאר, "בהתאם, נונו גם שוחח עם הקהל לפני ביצועים של היצירות שלו, והסביר את השקפותיו. בשנת חייו האחרונה הוא נכח בביצוע יצירתו 'זכרו מה עשיתם באושוויץ' (1965), שהועלתה בברלין. היצירה נגמרה והקהל כלל לא מחא כפיים, אי אפשר היה; ואז נונו עלה לבמה, ובגרמנית התחיל לקרוא שוב ושוב לקהל: 'אל תשכחו' ('nicht vergessen'), וחזר על המשפט עד שהפך לצרחה ששבה והדהדה באולם. הקהל היה המום.

"הנאומים הפוליטיים שלו עוררו גם שערוריות", ממשיך רישאר, "בבכורה העולמית לאופרה שלו 'פרומתיאו' ב-1985, שהופקה על ידי האופרה 'לה סקאלה' במילאנו והועלתה באתר בית חרושת, הוא ביקש לשאת דברים; ומול הקהל העשיר והמכובד עלה לבוש בגדי פועלים, בחולצה משובצת באדום, וסיפר על ניצול הפועלים: 'האם אתם יודעים מה מייצרים בבית החרושת הזה?', התריס, 'מנועים של סירות לשימוש העשירים!'".

רגעים של הבעה ואנושיות

מבחינה היסטורית השתייך לואיג'י נונו למלחיני דרמשטט - גם בטכניקות הכתיבה שלו, לפחות בתחילת דרכו, אבל בעיקר ברוח יצירתו. באירופה החרבה שלאחר מלחמת העולם השנייה החלה לעלות רוח של התחדשות: רוח החופש, המחשבה האופטימית על העתיד, התשוקה לשנות את מה שהוביל לחורבן; רוח שהונעה על ידי סקרנות ואומץ, ובתחום המוסיקה - על ידי הרצון ליצור חלופה אמיתית למוסיקה שפרחה במשטרים הפשיסטיים.

בקורסים בעיר דרמשטט בגרמניה, שבהם נכח נונו ולמד - בין היתר אצל המלחין אדגר וארז, ואחר כך לימד בעצמו - התפתחה שיטה קומפוזיטורית רדיקאלית (סריאליזם), שביקשה להפנות עורף למוסיקת העבר. לואיג'י נונו, לעומת עמיתיו וביניהם בולז ושטוקהאוזן, השכיל לשלב בטכניקות הסריאליות שבהן השתמש רגעים של הבעה ואנושיות. בניגוד לרוב בני זמנו הרדיקליים, הוא השתמש גם בקול האדם - סולו ומקהלה - והתייחס כך גם למקומה של השפה האנושית על מובנה ומצלוליה ביצירותיו. בכך הציב נונו עמדה מנוגדת, נוקטת עמדה פוליטית מפורשת, לעמיתיו, ששאפו לאובייקטיביות ולהפשטה, ולפיכך לניטרול יצירותיהם ממרכיבים חוץ-מוסיקליים.

"כשבא לשיעורים וכיתות אמן במזרח אירופה אנשים קצת נדו לו, אמרו שהסוציאליזם והקומוניזם שלו הם אידיאליסטיים ולא נטועים במציאות", מספר רישאר, "הוא היה הומניסט שחי לאורם של אידיאלים, אבל בני אדם היו צריכים לחיות ולהתאים את רעיונותיהם למציאות - ולא תמיד הדברים נפגשו. אבל נונו היה כמו שמש", הוא אומר, "נותן חיים ואנרגיה לכל הסובבים אותו. הוא כמה לעבוד רק עם האנשים הפשוטים, והתרחק מכל מי שהיה קצת מתנשא או יהיר. התעניינותו הייתה במבצעים עצמם, באישיות שלהם כבני אדם, ומשם צמחה המוסיקה שלו - בשיתוף פעולה איתם. היצירות היו דיאלוג עם המבצעים: האתסטיקה היתה שלו, אבל בתוכה היה חופש לצמוח. עבדתי עם מלחינים רבים בני הדור", מסכם רישאר, "למשל עם שטוקהאוזן: זה היה סיפור אחר. הוא קבע הכול, כמעט כדיקטטור, וידע בדיוק מה הוא רוצה ומה צריכה להיות התוצאה הסופית; בעוד שנונו בא לאולפן בלי לדעת מה עומד לקרות. בשבילו החיפוש הוא העיקר, כך אמר, והוא לא יכול היה לסבול את הביטוי 'אני יודע'".



לואיג'י נונו, 1963. האמין שכל יצירה צריכה להיות מונעת על ידי שאלות של מוסר ופוליטיקה


המלחין והמנצח השווייצי אנדרה רישאר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו