בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוד רגע של חסד מופלא: על הסרט האבוד של עמוס גוטמן

"סיפורי בדים" של עמוס גוטמן, שהתגלה בגנזך ערוץ 1 ויוקרן ביום חמישי בסינמטק חולון, מספר את סיפורה של האופנה בישראל, אבל יותר מכך חושף את חבלי לידתו של אחד מחשובי הקולנוענים שקמו לנו

תגובות

אני זוכר במעומעם שצפיתי בזמנו ב"סיפורי בדים", סרטו התיעודי של הבמאי עמוס גוטמן, שעסק - רשמית לפחות - בעולם האופנה הישראלי, ושודר בערוץ 1 בקיץ 1978. השבוע צפיתי שוב בעותק של הסרט לקראת הקרנתו ביום חמישי ב-20:00 בסינמטק חולון; בתום ההקרנה יתקיים דיון בהנחייתו של העיתונאי איתי יעקב, שאיתר את הסרט בגנזך ערוץ 1.

אינני זוכר איך הגבתי לסרט בזמנו; האם נרתעתי ממנו כמו מבקרי הטלוויזיה של אותם ימים? האם חשבתי גם אני שהוא יומרני וסתום? גם אינני זוכר אם קודם שצפיתי ב"סיפורי בדים" ראיתי כבר את שני סרטיו הקצרים של גוטמן, "פרמיירות ראשונות" ו"מקום בטוח", שסימנו את דרכה של הקריירה הקצרה והמקוטעת של במאי הקולנוע שבחלוף השנים חובה להכתירו כאחד מהחשובים שקמו לנו.

יש כמובן הבדל עצום בין צפייה בסרט קודם שמכירים את יצירתו של גוטמן לבין צפייה בסרט אחרי שמכירים את מכלול היצירה שנגדעה ב-1993, עם מותו של גוטמן והוא בן 39. "סיפורי בדים" הופק ב-1978, חמש שנים לפני שגוטמן ביים את "נגוע", סרטו העלילתי הראשון. בתשע השנים הבאות ביים גוטמן שלושה סרטים עלילתיים נוספים: "בר 51" ב-1985, "חימו מלך ירושלים" ב-1987 ו"חסד מופלא", יצירת המופת שלו ואחד הסרטים היפים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, ב-1992.

הצפייה בסרט, 32 שנה לאחר שצפיתי בו בפעם הראשונה, היתה חוויה מרתקת ונוגעת ללב כאחת. לא פלא שמבקרי הקולנוע קטלו בזמנו את הסרט; איש לא יצר אז סרטים דוקומנטריים כאלה לערוץ 1. קברניטי הערוץ ציפו בוודאי לסרט תיעודי שיסקור את עולם האופנה הישראלי בסוף שנות ה-70, יכלול ראיונות עם מיטב המעצבים המקומיים, יעלה שאלות הקשורות בייחודיותה של האופנה המקומית לעומת זו של פאריס או רומא ויציג תצוגות אופנה בהשתתפותן של מיטב הדוגמניות של התקופה; גוטמן אמנם סיפק לקברניטים את כל זה, אך במסגרת צורנית ובנימה שהיא ספק מתרפקת על נושא הסרט וספק מתייחסת אליו באירוניה. זה לא תאם את התפישה המקובלת באותם ימים, ואולי גם כיום.

אין זה מקרה שגוטמן קרא לסרטו "סיפורי בדים", כי הסרט עוסק באופנה ודרכה בקולנוע, ובזהותו ובמקומו שלו בקולנוע, כפי שעשו גם סרטיו הבאים, אם באופן ישיר ואם במובלע. גוטמן השתמש בנושא הסרט כדי להרהר בעצם מעשה ההתבוננות, באופני הייצוג בקולנוע של נשים וגברים, וגם בזהות מקומית, שהיא סוגיה שהעסיקה אותו וניסיונותיו להתמודד עמה הם בין השאר אלה שהעניקו לארבעת סרטיו העלילתיים את נפחם ותוקפם.

גוטמן ניסה לבחון סוגיות של סגנון קולנועי, וייתכן שזה מה שהרגיז את קברניטי ערוץ 1 והרתיע את מבקרי הטלוויזיה של התקופה, גם אם לא הבחינו בכך במודע. "סיפורי בדים" נדמה לעתים כמו אלבום סקיצות של אמן המנסה את כוחו בסגנונות שונים - מנסה, מחליף דף ועובר לסקיצה הבאה. בכל הסקיצות ניכר כבר החותם הסגנוני האישי שיתגלה בסרטיו העלילתיים הארוכים של גוטמן, ויגיע לשיאו מבחינת בשלותו ובגרותו בסרטו האחרון.

יש אמנם בסרט סצינות של "ראשים מדברים", והראשים הם של כמה מהמעצבים המובילים של התקופה, אך ניכר כי אלה הסצינות שעניינו את גוטמן פחות מכולן. כאן צריך לציין שהעותק שנמצא בגנזך ערוץ 1 הוא ללא כותרות התחלה וסיום, והאנשים המופיעים בו אינם מזוהים בשמם. כיוון שאינני מומחה לעולם האופנה הישראלי, המעצב היחיד שזיהיתי הוא גדעון אוברזון. פניהן של כמה מהדוגמניות המופיעות בסרט מוכרות לי, גם אם אינני יכול לזהות אותן בשמן. מקריאה במאמר שכתב איתי יעקב והתפרסם במוסף "סופשבוע" ב"מעריב" (11.12), ובו תיאר את תהליך המציאה של הסרט, אני למד שרשימת המעצבים המרואיינים בסרט כוללת את פיני לייטרסדורף, לאה גוטליב, רוז'י בן יוסף, תמרה יובל-ג'ונס ואבי שנצר; ורשימת הדוגמניות כוללת את חניתה צנטנר, קארין דונסקי, תמי בן עמי וחלי גולדנברג. משום שאין כותרות אי אפשר לדעת בביטחון מי היו שותפיו של גוטמן ליצירת הסרט (מיכל היימן צילמה לצד גוטמן).

בסרט לא רואים מעצבים העושים את עבודתם, לא רואים אנשים תופרים, כמעט ולא רואים את הדוגמניות בעבודתן, ובעיקר, אין בסרט תצוגות אופנה סטנדרטיות. במקום אלה כולל גוטמן בסרט, בין הראיונות, סרטונים קצרים שמצולמים באתרים שונים, מרביתם אקספרסיביים ואפילו אקזוטיים. הדוגמניות אמנם מופיעות ומציגות את בגדי המעצבים שמרואיינים בסרט, אך הן סיפקו לגוטמן קודם כל הזדמנות להתנסות מבחינה סגנונית קולנועית. הסצינות האלה מעוצבות מתוך רגישות הומוסקסואלית מופגנת, וברבות מהן ניכרת השפעתו של הבמאי האיטלקי פייר פאולו פזוליני, שנרצח שלוש שנים לפני שגוטמן ביים את סרטו. אפילו הגברים הצעירים שמופיעים בסצינות האלה מזכירים את סוג הגברים הצעירים שפזוליני אהב לכלול בסרטיו. ייתכן שגם ההומו-אירוטיקה הזאת הרתיעה את מבקרי הטלוויזיה.

מותו המוקדם של עמוס גוטמן הוא אובדן גדול לקולנוע הישראלי. לא פעם תהיתי אלו סרטים היה גוטמן מביים ב-17 השנים שחלפו מאז מותו, ואם היה מביים סרט מוסיקלי, ז'אנר שהיה אהוב עליו. והנה ב"סיפורי בדים" יש קטע מוסיקלי מקסים, שבו חבורה של צעירים מבצעת את אחד השירים מתוך "מופע הקולנוע של רוקי", שיצא לאקרנים שלוש שנים קודם לסרטו של גוטמן. הבחירה בסרט הזה, שעסק כל כולו בנזילות מינית, אינה מקרית כמובן.

"סיפורי בדים" אינו סרט על עולם האופנה הישראלי; הוא סרט על היצירה הישראלית. הוא ראשוני, מעט בוסרי, לעתים מסורבל, אבל הוא שואל את כל השאלות הנכונות לגבי היצירה המקומית ומקומו של האמן בתוכה. גוטמן לא ביים סרט תיעודי נוסף, אך סרטו התיעודי היחיד הוא דיוקן עצמי שלו ושל יצירתו, כמו סרטיו הקצרים והארוכים שיבואו אחריו. בסרט מתגלה אמן צעיר - הוא היה בן 24 כשהוא יצר את הסרט - שמחפש את דרכו, וכבר אז, כשהוא מחפש את דרכו, הוא מקדים את זמנו; וזמנו היה קצר כל כך.



מתוך ''סיפורי בדים''. סיפק לגוטמן הזדמנות להתנסות סגנונית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו