בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור על להבה וחושך

על הפחד, על מוות, על האש והאדם. בעקבות השריפה שהשתוללה בכרמל

תגובות

אש בחוץ - אש בפנים מבט על האש בתולדות הדתות אדמיאל קוסמן

גם התבוננות שטחית על מיתוסים ברחבי העולם העוסקים באש מצביעה על מתח בין האש כיסוד טבעי ובלתי נשלט ובין האש המבויתת, זו העומדת משלב מסוים בהיסטוריה לשירות האדם (לשליטה מוחלטת באש הגיע האדם רק לפני כעשרת אלפי שנים). משנרתם כוח זה לשירות האדם הפך לכוח חיוני לקידום הטכנולוגיה, עקב הפוטנציאל של האש לשנות מצבי-צבירה של חומרים אחרים; אך בד בבד עם שינוי זה חל גם שינוי פנימי במסגרת חיי המשפחה. שינוי זה היה ארכיטקטוני מיסודו, אבל הפך לבעל חשיבות סמלית ורוחנית רבה: למבנה הבית נוספה מעתה האח המבוערת, שהפכה למקום ההתכנסות החמים של המשפחה והידידים. האש הביתית הפכה לסמל החמימות והאהבה - וכמובן מאליו, בכל התרבויות זוהתה האש הביתית מיידית עם האשה.

ואכן, בין מלאכות הבית נפלה גם מלאכת הטיפול באח והבערתה בחלקה של האשה, כמו גם הטיפול בתנור לבישול המאכלים, או הדלקת הנר - היכן שלא היה קיים הצורך בחימום אלא במאור בלבד. גם במסורת היהודית ידועה העובדה שהדלקת נר-שבת מסורה בידי הנשים.

מעתה רווח הזיהוי בין אשה לבית, לאח, לתנור, כשכולם מייצגים חום, אהבה ודאגה לבני הבית ולאורחים. יש אף שטענו (כאוולין ריד), שאת עצם ההשתלטות בתקופות הקדומות על האש וביותה יש לייחס לנשים, ולא לגברים שהיו עסוקים במלאכת הציד.

מכל מקום, עתה נוצרו בתודעה האנושית שני מעגלים שבהם האש שיחקה תפקיד מנוגד. מצד אחד ניצבה האש הפראית שמקורה בעולם-ה"חוץ", שהיוותה גורם בלתי-נשלט ומאיים, ומצד שני שימשה האש הביתית כסמל מנוגד, של גן-עדן עטוף חמימות. יש לשים לב גם לעובדה שהאש ש"מבחוץ" היא יצור דרקוני, אמורפי, שפגיעתו רעה ב"הדביקו" הכל בתכונת האמורפיות של הכאוס ואובדן ה"צורה" - זאת לעומת האש הביתית שתפקידה לצור צורה (צורה - לשון יצירה, יצירתיות) ולתת לדברים טעם אסתטי, בין אם בבישול המאכלים או ביצירת הכלים בסדנת הנפח.

המעניין הוא, שמשלב מסוים אימצו הדתות את הסמל הנשי-הביתי של האש הדולקת באח והעבירוהו גם אל "הבית הציבורי", דהיינו אל המקדש המקומי. במקדש הועבר הטיפול באש למישור הריטואלי וכוהנים (גם גברים, כמובן) הפכו לממונים על שמירתה.

מעתה נוצר זיהוי חדש במהלך ההיסטוריה האנושית בין האש ובין נוכחות האל. האש סימנה את נוכחות האל במקדש שנבנה לשמו - וכיבויה נחשב למבשר-אסון, כאות לכך שסר חנה של הקהילה בעיני האל, ושעל כן הוא נמנע מלשמור עליה והיא חשופה למכות הגורל.

גם על פי המקרא הצטוו הכוהנים בבית המקדש לשמור על אש התמיד שלא תכבה (ויקרא ו', ו') כמו ברוב המקדשים ברחבי העולם. והגדילו לעשות בתחום זה הפרסים הקדומים (הזורואסטרים), שעד עצם היום הזה בקהילותיהם המעטות (בהודו ובארצות הברית) הם מקפידים לשמור על אש תמיד בכל בית ועל אש ציבורית במקדש. ואולם יש לזכור שבעת העתיקה לא היה מנהג זה יוצא דופן, ופולחן האלה וסטה בעולם הרומאי, למשל (שירשו זאת מהיוונים), תבע, בדומה לכך, שבכל בית תדלוק אש-תמיד כמו בכל מקדש מקומי שהוקדש לאלה זאת.

כל מקדשי וסטה היו עגולים והפתח שלהם פנה מזרחה, לכיוון השמש. שוב ניכר כאן הקשר שבין מוקד האש שאינו כבה ובין המקום האינטימי והקדוש. התפיסה שהסתתרה מאחורי אש התמיד במקדשי וסטה היתה שמקום יישוב חדש יכול לקום אך ורק אם האש שתודלק בו תובא ממקדש ישן, ולא - אין לו תקומה והוא ייחרב. אגב כך, המיתוס של העברת הלפיד (המוכר לנו מהאולימפיאדה) מקורו בסיפור על אויכידס, שב-479 לפני הספירה רץ עירום למזבח אפולו שבדלפי כדי להעביר בלפידו אש למקומות שבהם הפרסים "טימאו" את האש שדלקה שם (האם לא מתעוררת אצלנו איזו אסוציאציה למשהו דומה בחנוכה שלנו?).

יש עובדה מעניינת אחרת, המצביעה על הפנמה של יסוד האש בבית כיסוד נשי: איבר המין הנשי נתפס במיתוסים רבים כמקור האש הרוחנית ב"מקדש העולם", והזיהוי בין איבר זה ובין מקום הקדושה שהשכינה שורה בו (ויש להוסיף: שבו קיימת בעירה מתמדת), מצוי בתורות סוד רבות. אף בספרות הקבלה נמצא יסוד זה, כפי שציין כבר יהודה ליבס ("המשיח של הזוהר", עמ' 194), ואפשר גם ש"הזוהר" רואה בביטוי "כנפי השכינה" רמז לשפתי הערווה (אברמס, "הגוף האלוהי", עמ' 39). עתה נבין יפה מה שהושם בפי האיש הקדוש באופנישדות ההינדיות (ברהאד-אראניקה, ו', ד', ג') על הזיווג עם האשה: "שוקיה הן מזבח, שערותיה - עשב למנחה, עורה - משקה הסומה (=משקה האלים), שפתי הערווה - הן האש הבוערת במרכז המזבח".

על פי זה ביאר החוקר אלכס וויימן כי חכמי הטנטרה הבינו את המיתוס הידוע על בודהה, שבעת יושבו תחת העץ נגע באדמה וזאת הזדעזעה - כסמל לאיש הקדוש (שלא כנזיר) המסוגל "לגעת" באמא-אדמה (בנשי) ועל ידי כך לעורר את הזעזוע בשש הצ'אקרות המניעות אנרגיה רוחנית גבוהה במעלה עמוד-השדרה ומוליכות להארה ב"דרגת השביעי" (לדעתו יש במספרים הללו השפעה מקראית - דרך הנצרות שחדרה להודו בתקופה זאת).

ראוי לזכור, אגב, שלפי ההינדים, אנרגיית האש הזאת נמצאת בכל (בדומה לכך חשבו הסטואים ביוון). הדלקתה ב"שמים" למשל מורידה גשם וכך עולה "כוח האש" בעץ ולכן אפשר לשפשפו ולהפיק אש. מהצמחייה ניזונים שאר היצורים, וכך הופך "כוח האש" בגופם לאנרגיה. באדם שוכנת אנרגיית האש בעיקר בראש ולכן קורנת ממנו הילה, הבולטת באאורה שלה במיוחד מעל ראשי הקדושים.

עד עתה ראינו, על כל פנים, תהליך של הפנמה של מיתוס האש ככוח נשי, כוח הארוס, אך גם בצדה האחר של האש, דהיינו בצד התאנאטוס - בכל מה שקשור לאש ככוח מכלה, נוכל לעקוב אחר תהליך של הפנמה. אחד משימושיה הנפוצים ביותר של האש היה לטיהור, תהליך שהובע בעולם העתיק באמצעות שריפה-באש של הקורבן (לעתים אף קורבנות אדם). ההנחה הרווחת היתה שהקורבנות הללו רצויים לאל, וסימן לדבר - על פי מסורת חז"ל - הוא שבבית המקדש היתה יורדת אש מן השמים כדי לשרוף את הקורבן (בבלי, זבחים ס"א, ע"ב).

ואולם משלב מסוים החלו הדתות לעבור גם כאן תהליך הפנמה שהתבטא במעבר לדיבור על קורבנות הלב, על הקורבן הפנימי, שהוא קורבן האגו. דוגמה מפורסמת מתולדות הדתות היא אימרת בודהה שאין עוד צורך ברצח בעלי-חיים לשם ביצוע טקס הקורבן, שכן מעתה "אני מדליק את הלהבה אצלי בפנים... הלב שלי הוא מקום האח. הבעירה היא התיקון של האגו" (סמיוטה ניקייה, א', קס"ט).

גם במסורת שלנו סבור היה האמורא רבי לוי כי הצו לשרוף קורבנות על גבי המזבח נגזר בתורה רק כדי להרחיק את העם מהרגל פרימיטיבי שהוא שקע בו בזמנו: "לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים, והיו מביאים קורבנות לשעירים (=לשדים)... אמר הקב"ה: יהיו מקריבים לפני בכל עת קורבנותיהם באוהל מועד, והם נפרשים (=מתרחקים) מעבודה זרה" (ויקרא רבה, כ"ב, ח'). משמע מכאן, שכשהעם כבר לא ינהה אחרי עבודה זרה גם לא תהיה עוד שריפת בעלי-החיים רצויה לאל (תפיסת ההפנמה של רבי לוי מתרחבת הרבה מעבר לנושא זה - לכלל המצוות שנאמרו "כנגד היצר הרע", ראו בבלי, קידושין, כ"א, ע"ב).

לרבים מהיסודות הללו שם לב ברגישותו המיוחדת רבי יהודה ליב אלתר, מנהיג הדור השלישי של חסידי גור בסוף המאה הי"ט, בספרו "שפת אמת". אסיים אפוא בהארה מקורית אחת מתורתו, המבהירה את ההבדל שבין סוגי האש שעליהם דיברנו לעיל.

אלתר פותח הערה זאת בהבחנה בין "אש שורפת" (היסוד הפראי) ו"אש מאירה" (היסוד הביתי) - והוא מוצא שזאת מתאימה לחלוקה הפנימית בבית המקדש: על המזבח היו הקורבנות נשרפים בעזרה, לעומת זאת המנורה האירה בהיכל. גם הוא מסביר הבדל זה על ידי שימוש ביסוד ההפנמה: הסמל הראשון מטרתו לעודד את האדם להשתמש באש המכלה וההורסת באופן חיובי - כדי "לשרוף" בתוכו פנימה את סייגי הרוע (הוא מכנה זאת: "סור מרע"), והיסוד השני - שמטרתו להאיר את העולם על ידי עשיית הטוב - "הוא יותר פנימי וחביב (=ההיכל קרוב יותר לקודש-הקודשים מהעזרה)".

אלא מאי? אלתר מזהירנו שיש לתת לב לכך שעיקר העבודה הרוחנית אצל האדם הממוצע מתחילה משריפה יסודית של היסודות האנוכיים - לפני שהם "קופצים" להראות כמה הם "משפיעים לטובה" על העולם שבחוץ. נכון יהיה לומר, אם כך, ש"הכל תלוי באש השורף, כמו שכתוב (תהלים, ל"ד, ט"ו): "סור מרע" - ראשית לכל, ורק אחר כך - "ועשה טוב".

מי שהקשיב היטב לדברים הללו יוכל אולי להצטרף למחשבה שאפשר שאסון-האש הכבד שפקד אותנו ראוי לו שייראה כשיקוף עצמי בעבורנו, לתהליך שבו האש השורפת שנשלחה מאיש לרעהו תהפוך לאש שתכלה שנאה זאת עצמה, על-מנת שניתן יהיה להציב את עצמנו בסופו של תהליך הטיהור כמדינה המאירה בסמל המנורה שלה אל החוץ באור "פנימי וחביב".

חנוכה הוא אחד החגים האהובים ביותר בציבור היהודי החילוני, על אף זניחותו הדתית היחסית (ואולי בגללה). אלא שהשנה היה נדמה שסיפור חנוכה התהפך על פיו - הנס הפך לאסון, חג האורים הפך לאבל הדליקה המשתוללת, היוונים הפכו מצרים למסייעים והמתייוונים - כינוי שמסמל את אבות הטיפוס של הבוגדים מבית - הרימו את ראשם בזעקה כנגד אלה שרואים בעצמם טהורים ומטהרים. אחד הדברים שהשריפה הזכירה לנו באופן נחרץ הוא שאנחנו חלק ממכלול - אנושי וסביבתי - במקום שבו אנו חיים. אולי זה הזמן לנבור קצת ביסודות המיתיים של התרבות ההלניסטית, המהווה את ערש התרבות המערבית, ולבדוק איך התייחסו שכנינו הקדמונים לאש, האלמנט הכאוטי ורב העוצמה ביותר מבין ארבעת היסודות.

"להטה אש את-כל-שפיים בארץ, התבקע, התפורר

חיק האדמה, נס לחה ותחרב, לצחיח נהפכה.

אמללו רבצי-הצאן, אש תצת בסבכי העצים,

קמל השדה וטרף אך יתן ללהב המשחית.

תגדל הרעה: תחרבנה גם ערים עם חומות-משגבן,

ממלכות ארץ ועמים תלהט המדורה והיו

עפר ואפר. אש תאכל גם יערות-עד על הריהם..."

כך מתאר אובידיוס, הסופר הרומי הידוע ("מטמורפוזות", בתרגומו של יהושע פרידמן), את התוצאות המזוויעות של חטא היוהרה של פאיתון, בנו של הליוס - אל השמש במיתולוגיה היוונית.

פאיתון היה בנם של אל ובת תמותה, כפי שקרה לעתים קרובות במיתולוגיה היוונית (שעל סיפוריה מתבסס "מטמורפוזות"). הוא גדל אצל אמו, אך ידע שהוא צאצא לאל השמש. פאיתון התרברב בקרב חבריו במוצאו האלוהי, וכשאלה קראו עליו תיגר וטענו שהוא משקר, החליט פאיתון להתייצב לפני אביו ולבקש את עזרתו. הליוס שמח מאוד לפגוש את בנו היפה, וברגע של התלהבות נשבע לו כי ימלא את כל מבוקשו. אך הבקשה של פאיתון מעוררת אימה בלב אביו: פאיתון דורש לרכוב בעצמו במרכבת האש של השמש, לערוך את מסעה היומי הנאדר מסביב לעולם.

הליוס הנחרד מדבר על לב בנו, מתאר את הסוסים רבי העוצמה, את הספירות מעוררות היראה שמרכבתו דוהרת בהן - הוא טוען שהוא עצמו נדרש להפגין את כל כוחו ושליטתו בכל יום ויום, במסלול הקבוע שבו הוא עובר מאז שהשמש מאירה את העולם. אך פאיתון לא מתרצה ולבסוף נאלץ הליוס לקיים את שבועתו. הוא מצייד את בנו בכל העצות האפשריות ומתחנן כי ידהר רק במסלול הבסיסי וההכרחי ביותר. פאיתון הגאה עולה על המרכבה אך עד מהרה נחרד מהמראות הבלתי נתפסים שמסלולו לוקח אותו בהם, מאבד שליטה על הסוסים ומידרדר ארצה אל פני האדמה.

נפילתה של כרכרת האש מציתה מרחבים אדירים (לפי אובידיוס, היא השחירה את עורם של האתיופים והפכה חלקים נרחבים מאפריקה למדבריות) וגורמת לאלת האדמה עצמה להתחנן לרחמיו של זאוס, אל השמים. זה שולח את ברקיו במרכבה המשתוללת וברכבה חסר המזל, ואלה מצמיתים סופסוף את הדליקה המשתוללת בכל רחבי העולם.

האש במיתולוגיה היוונית, כמו בכל קורפוס מיתולוגי ברחבי העולם, היא אחד המוטיבים החזקים ורבי המשמעויות ביותר. ככוח טבע היא מעוררת אימה ויראה, אך ככלי שהאדם משתלט עליו היא מסמלת את הקשר בין האדמה לשמים, את הפיכת הכאוס לסדר, את ערש הציוויליזציה, את שליטת האדם בטבע ולפעמים אף את הידע האנושי עצמו. היוונים עצמם הבחינו בין האש ההורסת והמכלה, ובין האש המיטיבה והיוצרת.

כנראה המפורסם מכולם בהקשר זה במיתולוגיה היוונית הוא סיפורו של פרומתיאוס (שפירוש שמו "מחשבה תחילה"), בן הטיטאנים, שהעניק לאדם את מתנת האש - יחד עם המתמטיקה, האסטרונומיה, הארכיטקטורה, האוריינות, הניווט, הרפואה, השליטה בבעלי חיים, הנבואה, העבודה עם מתכות וכל שאר האמנויות. לפי הגרסה הידועה והנפוצה יותר (שמקורה במשורר הקדום הסיודוס, אך פותחה בידי המחזאי הקלאסי אייסכילוס), הצליח פרומתיאוס למנוע מזאוס למחוק את גזע האדם במטרה ליצור גזע משובח יותר. הוא אף התחכם לזאוס וגרם לו לבחור במנה הפחותה יותר של המנחה, מה שקיבע את חלקם של האלים בטקסי הקורבן - הם מקבלים את השומן מהקורבן בעוד שבני האדם יכולים ליהנות מהבשר.

על תעלול זה העניש זאוס הכועס את בני האדם ואת מגינם פרומתיאוס גם יחד בהסתרת אש התמיד. אך פרומתיאוס מצא אותה והביא אותה לבני האדם, מוחבאת בגבעול שומר חלול. כששמע זאוס על זאת, איבד את עשתונותיו מרוב זעם. הוא פקד על האל הנפח, הפייסטוס (שבגרסאות מסוימות הוא אל האש בעצמו) ליצור אשה יפהפייה מחימר, וכל האלים נתנו לה את מתנותיהם כדי שתהיה היצור המקסים ביותר שנראה עלי אדמות. האלים שלחו אותה יחד עם תיבת הנדוניה שלה אל אחיו האטי יותר של פרומתיאוס, אפימתיאוס ("מחשבה בדיעבד"), והוא התחתן עמה.

שמה של האשה היה פנדורה. זוהי אותה פנדורה שנחשבה בתרבות ההלנית לאם הטיפוס של הנשים בכללותן - יפהפייה, סקרנית וקלת דעת, שעצם האיסור לפתוח את תיבתה שלה גרם לה לעשות זאת (כפי שזאוס ידע היטב שיקרה). אז יצאו מתוך התיבה כל הרעות החולות שמטרידות מאז את האנושות (מחלות, מזל ביש, תכונות שליליות וכו'). האלים הטמינו בתחתית התיבה נחמה אחת לאנושות - את התקווה, אך הדעות חלוקות אם זו השתחררה יחד עם שאר המרעין בישין או שמא נכלאה בתיבה כשפנדורה סגרה אותה באימה.

כך נקם זאוס בבני האדם על כך שקיבלו את האש מאת פרומתיאוס כנגד רצונו, ואילו פרומתיאוס עצמו נכבל להר ברכסי הקווקז, כשבכל יום נשלח נשר של זאוס לנקר את כבדו שצמח בכל לילה מחדש. רק בנו הגיבור של זאוס, הרקלס, הצליח לנתק את הכבלים אלפי שנים אחר כך. סיפור פרומתיאוס והאש מתאר את המחיר הכבד שנאלצו בני האדם לשלם תמורת השליטה באש - במחלות, בפחדים ובשיטת המיסוי.

שריפות ענק שכילו מרחבים בלתי נתפסים, או שכיות חמדה יקרות, היו חיזיון נפרץ בעת העתיקה. אחת השריפות הידועות ביותר בעידן העתיק היא שריפתו של מקדש ארטמיס באפסוס (כיום טורקיה), מבנה שנחשב לאחד משבעת פלאי תבל ושעדויות לקיומו (כמקום עלייה לרגל) נמצאו החל מעידן הברונזה. האחראי לדליקה היה בחור ששמו הרוסטראטוס, שכל כך התקנא בגיבורים ובאלים עד שהחליט לעשות מעשה שיחייב את הנצחתו בספרי ההיסטוריה.

הדליקה פרצה ב-21 ביולי, 356 לפני הספירה, וכילתה את המבנה עשוי השיש. תושבי אפסוס הזועמים לא רק דנו את הרוסטראטוס למיתה, אלא גם אסרו על הגיית שמו ואזכורו באיום של עונש מוות. עם זאת, ההיסטוריונים תיאופומפוס וסטראבו בכל זאת הזכירו אותו בכתביהם כמצית המקדש, מה שאכן העניק לו את תהילת העולם המפוקפקת שבה חשק. הכינוי "הרוסטראטוס", או "תהילה הרוסטראטית", נעשה ברבות הימים לשם נרדף לאדם המבצע פשע או סתם מעשה ונדליסטי כדי לזכות בתהילה.

עוד שריפה ידועה בעולם העתיק, וכזאת שמלומדים עדיין מתאבלים עליה, היא שריפת הספרייה המלכותית של אלכסנדריה במצרים. הספרייה נודעה כאוסף הגדול ביותר של מסמכים בעולם העתיק ושיגשגה תחת חסותם של מלכי בית תלמי. הספרייה נוסדה כנראה במאה השלישית לפני הספירה, והיא הגדילה את האוסף שלה באופן עקבי בשיטה הבאה: כל עובר אורח שהחזיק כתבים באמתחתו התבקש להפקידם בספרייה, שם יצרו מהם העתק. את המקור שמרה הספרייה לעצמה ואת ההעתק החזירה לתורם.

בשנת 48 לפני הספירה נשרפה הספרייה הגדולה בדליקה שהשתוללה בנמל אלכסנדריה, שהיסטוריונים רומיים מהמאות הראשונות לספירה ייחסו ליוליוס קיסר ומאבקו במלכי בית תלמי. האגדה מספרת, כי כמה שנים אחרי הדליקה הגדולה העניק מרקוס אנטוניוס, ששלט על מזרח האימפריה, את אוסף הספרים של הספרייה של פרגמון (כיום באנטליה), שהיתה השנייה בגודלה אחרי זו של אלכסנדריה, לקליאופטרה - כמתנת חתונה או כפיצוי על הנזק שגרם יוליוס קיסר. כיום חלוקים ביניהם המלומדים והחוקרים על המועד שבו נשרפה הספרייה, כמו גם על גורלן של הספריות הקטנות יותר שהמשיכו להתקיים באלכסנדריה. בין אם סיפור אגדה ובין אם מציאות היסטורית, שריפת הספרייה העתיקה של אלכסנדריה נצרבה בתודעה הקולקטיבית המערבית כאחד מהאסונות התרבותיים הגדולים ביותר של העולם העתיק, אם לא הגדול שבכולם.

אם לחזור לעולם המיתוס, אי אפשר שלא לציין את הפניקס - ציפור האש, או עוף החול - יצור אגדי ששב וחוזר בסיפורי האגדות בכל רחבי העולם העתיק, ממצרים ועד רוסיה. המסורת ההלניסטית (הנשענת על פיתוח פניקי של המקור המצרי) מתארת את הפניקס כרוחה הקדושה של האש: ציפור יפהפייה בגוני זהב ואדום, תמיד ממין זכר, אשר משך חייה נע בין 500 ל-1,000 שנים. לקראת סופו של מחזור החיים שלה בונה לה הציפור קן עשוי זרדים (של קינמון, על פי אחת הגרסאות) ואז ניצתת להבה של אש שמכלה לחלוטין הן את הציפור והן את קנה. או אז עולה מתוך האפר עוף חול חדש (או ביצת עוף חול), שהינו הגלגול החדש של הציפור הקודמת ומשך חייו זהה לזה של קודמו.

כשהוא מתחזק מעט, עוטף עוף החול החדש את אפר קודמו בקליפת מור ומעופף להליופוליס ("עיר השמש") שבמצרים, שם הוא מפקיד את האפר העטוף במקדשו של אל השמש. עוף החול הוא סמל מיסטי של התחדשות, תחייה ולידה מחדש, שהופיע בגרסאות מיתיות שונות כמעט בכל רחבי העולם, ושימש אף כסמלו של ישו בנצרות הקתולית. סביר להניח שהקדמונים ייחסו את יכולת ההתחדשות המופלאה של עוף החול, או ציפור האש, לכוחה הבלתי נתפס של האש לגרום לחידוש מואץ של אדמות שאת כל צמחייתן כילתה רק זמן קצר לפני כן.

כיום ידוע באופן מדעי ששריפות חיוניות להתחדשות הקרקע והצמחייה, והן חלק בלתי נפרד ממערכות אקולוגיות רבות - כגון הערבות הגדולות בצפון אמריקה (פריריות), במרכז אמריקה (צ'פרל), בדרום אמריקה (פמפס), באפריקה (סוואנה), באסיה (סטפ) ובקטבים (טונדרה). מיני צמחים רבים בסביבות שבהן אש מתלקחת באופן טבעי (כחלק מהמחזוריות האקולוגית), זקוקים לאש כדי לייצר נביטה. מינים רבים של צמחים פיתחו "בנק גנטי" של זרעים המיוצרים פרטנית כדי לנבוט, לגדול ולהבשיל במהירות אחרי שריפה.

אז מה היה לנו? יוהרה שמובילה לאסון סביבתי, מאבק לשליטה בכאוס וניסיון לקעקע את עליונותו של האדם, הצתה שגרמה לשקיעתו של מרכז רוחני ואסתטי, הכחדה בלתי הפיכה של מרכז תרבותי אדיר ולבסוף - אגדה על אודות אפשרות להתחדשות פלאית, הנתמכת במחקר מדעי מהימן. עולם כמנהגו נוהג, ונראה שנגזר על האנושות לחזור שוב ושוב על אותן טעויות במאבקה הבלתי פוסק להוכיח לעצמה שהיא שולטת בעולם. אלא שמפעם לפעם מזכירה מחזוריות הטבע לאדם שהוא רק חלק בלתי נפרד ממכלול גדול יותר, ושהדבר הטוב ביותר שביכולתו לעשות הוא להשתמש בתבונה ובאורך רוח בכל מתנות הטבע והאלים כדי להמשיך וליצור מתוך הכאוס השורר סביבו סדר בר קיימא, הנתמך בידע ובענווה.

שני יסודות

זלדה

הלהבה אומרת לברוש

כאשר אני רואה

כמה אתה שאנן

כמה עוטה גאון

משהו בתוכי משתולל

איך אפשר לעבר את החיים

הנוראים האלה

בלי שמץ של טרוף

בלי שמץ של רוחניות

בלי שמץ של דמיון

בלי שמץ של חרות

בגאוה עתיקה וקודרת.

לו יכלתי הייתי שורפת

את הממסד

ששמו תקופות השנה

ואת התלות הארורה שלך

באדמה, באויר, בשמש, במטר ובטל.

הברוש שותק,

הוא יודע שיש בו טרוף

שיש בו חרות

שיש בו דמיון

שיש בו רוחניות

אך השלהבת לא תבין

השלהבת לא תאמין.

מתוך קובץ שירי זלדה "שנבדלו מכל מרחק", 1984; התפרסם שוב בתוך כרך "שירי זלדה", הקיבוץ המאוחד, 1985



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו