שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רצ'יטטיב כנגד כל הקיטש

הדיבור הרצוף של תומס ברנהרד עצוב ואפילו טראגי מתחת לפני השטח הדקים שלו, כשכבת קרח דקיקה על פני מים עמוקים, שכובד רגלו של ילד עלולה לשבור אותה ולהטביע אותו אם יעז לדרוך עליה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

מייסטרים דגולים, מאת תומס ברנהרד, תירגמה מגרמנית רחל בר-חיים, הוצאת בבל, 2010, 170 עמודים

תת הכותרת של "מייסטרים דגולים", רומאן שראה אור ארבע שנים קודם מותו של תומס ברנהרד, היא "קומדיה", ואמנם יש בו קטעים מצחיקים עד דמעות. אף על פי כן לא הייתי מגדירה אותו כקומדיה. כשם שהכל מתעוות ברומאן הזה בגין הטלת הדופי של גיבורו, כך גם המונח קומדיה. אולי הגדרת הרומאן כסאטירה קרובה יותר למהותו, ואולי פרודיה תתאר אותו באופן הטוב ביותר.

הספר בנוי כמונולוג ארוך, שיש בו חזרות מכוונות על משפטים שכבר נאמרו, או וריאציות עליהם. זה מונולוג שאין בו הפוגות-פרמטות או חלוקה לפרקים, או אף לפסקאות. כמעט אין בו מקומות שאפשר לנשום בהם. נקטתי בכוונה תחילה במונח המוסיקלי פרמטה, כדי לרמז שיש כאן עניין ביצירה מוסיקלית. הדיבור הוא רצוף ומתלהם, ולכוד בבעירה פנימית של זעם אינסופי. ואף על פי שסגנון הכתיבה הדיבורי מרובה החזרות מציב בעיה מסוימת לסבלנות הקורא, הוא משעשע ומצחיק, אם גם עצוב ואפילו טראגי מתחת לפני השטח הדקים שלו, כשכבת קרח דקיקה על פני מים עמוקים, שכובד רגלו של ילד עלולה לשבור אותה ולהטביע אותו אם יעז לדרוך עליה.

ברומאן זה מערער ברנהרד כדרכו על כל המקובלות, ובאופן כללי מטיח את זעמו במולדתו אוסטריה. בתי השימוש שלה מלוכלכים, האוסטרים אינם מקפידים בניקיון גופם, "שהרי האוסטרי אינו אלא מעלים פשעים מלידה", והוא "אופורטוניסט מתקרנף מלידה. עשרות שנים מבצעים השרים שלנו פשעים שפלים, והקרנפים האופורטוניסטים האלה מכסים עליהם". השרים רמאים, גנבים, שקרנים. "רמאי בדרג מיניסטריאלי, שמרמה במיליונים ובמיליארדים, מסולק במקרה הטוב, מצויד בפנסיה עצומה" (עמ' 130).

אחד לאחד שוחט ברנהרד את כל הפרות הקדושות. ההתקפה ששיעשעה אותי ביותר היתה זו על היידגר. משסיים ברנהרד לכלות את זעמו בסופר אדלברט שטיפטר, ולאחר שקטל את כל האמנויות וקודם שהגיע לברוקנר ולמהלר ועשה בהם שפטים, פותח ברנהרד בהגחכת הפילוסוף מרטין היידגר. יש הרגשה שברנהרד פשוט העמיד רשימה של דמויות שיש לקטול על פי סדר אסוציאטיבי כביכול, ובאופן ספונטני, אבל ברור שהכל מחושב להפליא. תורו של היידגר מגיע אחרי ההתקפה על הקיטש בציור, במוסיקה ובתיאטרון של הזמן: "לך לתיאטרון, שם לא מציעים היום אלא קיטש מסוכן לציבור (...) רגשנות קיטשית בזויה. לך לתערוכות, שם יציעו לך את הקיטש הגדול ביותר ואת הרגשנות הדוחה ביותר. אם תלך לאולם הקונצרטים תשמע גם שם רק קיטש ורגשנות. שטיפטר הוא המייסטר של הקיטש".

אין זה מקרה שלהתקפה זו צמודה ההתקפה על היידגר, פילוסוף שכתבו עליו הררים של תזות "ותלי תלים של עבודות דוקטור טיפשיות ודוחות, מביא את הפילוסופיה לקיטש חסר תקנה". קשה לי שלא להזדהות עם ההגחכה של היידגר, שהוליך שולל דורות של אנשים חכמים כביכול. התיאור של היידגר, היושב על ספסל לפני ביתו ביער השחור, "כשלידו יושבת אשתו שלא מפסיקה לסרוג לו בהתלהבות חולנית גרבי חורף מצמר היידגרי שגזזה במו ידיה" (עמ' 51), הוא מצחיק עד דמעות ולא קשה להזדהות עמו. וכשאני נזכרת בפאול צלאן המסכן שהלך להיפגש עמו שם - דבר שאף פעם לא היה לי מובן, לא משום שהיידגר היה בעליל נאצי שגרם לגירושו של מורהו היהודי אדמונד הוסרל מאוניברסיטת היידלברג כדי לרשת אותו, אלא משום שהלך שולל אחרי ההגות הריקה ומאחזת העיניים של האיש הזה - נצבט לבי.

כל הרומאן "מייסטרים גדולים", מונולוג אחד ארוך, רצ'יטטיב, מתרחש במקום אחד, ביום אחד בווינה, בשנת פרסומו 1985, ובו שלוש דמויות וגיבור אחד נעלם והוא ברנהרד עצמו. גיבור הרומאן רגר, מבקר מוסיקה בן 82, מדבר מפיו של ברנהרד, אם כי לא ישירות, כי דבריו נמסרים על ידי ידידו אטצבכר, כשברקע יש תפקיד חשוב לדמות בשם אירזיגלר, שומר במוזיאון ההיסטורי לאמנות, ובעל בריתו של רגר. סיפורו של רגר נמסר מפי ידידו אטצבכר, שעליו אין הקורא יודע דבר, זולת היותו איש משכיל.

הסיפור המוזר הוא, שמזה שלושים שנה מגיע רגר בכל בוקר סירוגי למוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה, יושב באולם בורדונה (צייר ונציאני בן המאה ה-16 ותלמידו של טיציאן, שציוריו נדירים ביותר) שלוש עד ארבע שעות מול ציור של טינטורטו המכונה "איש עם זקן לבן", כדי להתרכז בחשיבה. אין לי כמעט ספק שזה דיוקן עצמי של הצייר בגיל מתקדם, כשהשיער הלבין וכבר נסוג ממצחו הגבוה ויצר מפרצים עמוקים בקדמת הגולגולת. מפרצים אלה כבר מרומזים בדיוקן עצמי של הצייר כאיש צעיר השופע שיער שחור, שחור זקן ושחור גבות ובעל עיניים שחורות חודרות, של מי שמבקש לטרוף את העולם. בזקן ניכר שהוא מובס, קצת מר נפש, מבטו מפקפק וקשה ועצוב. זה טינטורטו הזקן, שלא התאושש ממות בתו האהובה והיא אך בת שלושים. ואולי אני פזיזה במסקנותי.

מכל מקום, הצייר האחד שרגר הזקן אינו מטיל בו דופי הוא טינטורטו. רגר מלעיג על הקבוצות הבאות לפקוד את המוזיאון בלוויית מדריכים המלעיטים אותם בשטויות. "ההיסטוריונים של האמנות הם רוצחי האמנות", קובל רגר ומוסיף: "וכשאנו מקשיבים לאחד מהם אנחנו משתתפים בהכחדת האמנות, במקום שבו מופיע היסטוריון של אמנות שם האמנות מוכחדת, זו האמת" (עמ' 22). את טינטורטו הוא מקבל, אבל "למען האמת, גם כל התמונות כאן במוזיאון ההיסטורי לאמנות נוראות בעיני". וצריך להבין שהיצירות התלויות שם "הן בעלות שם עולמי", אומר רגר.

ישבתי שם פעם, ודווקא מול ציור של ברויגל, וההרגשה שליוותה אותי למקרא הסיפור על מקום שהכרתי, שתלויים בו ציורים בלתי נשכחים שעוררו בי התרגשות רבה, היתה מוזרה מאוד. חשבתי על כך שספרו של תומס ברנרהרד, שיש בו הרבה אמירות שאני מזדהה אתן, ההתקפה על המורים, למשל, על האקדמאים בתחום מדעי הרוח שפעמים רבות הורסים את האמנות ולעתים נדירות מבינים את רוחה, גם ואולי במיוחד כשיש להם ידע כביר עליה, שהרי הם באים תדיר ממקום זעיר-בורגני, נורמטיבי וצר אופקים, הוא אמנם ספר של התנגדות ומחאה והתרסה. אבל צריך להיזהר מלקבל אותו כלשונו, ולהטיל ספק כל הזמן באמירותיו הרותחות, כי עמדתו היא אירונית ודו-משמעית.

רגר בא למוזיאון בכל יום סירוגי, ושומר המוזיאון אירזיגלר שומר בשבילו את הספסל. אבל באותו יום שבו מסופר הסיפור, מציע רגר באופן לא צפוי לאטצבכר ידידו פגישה למחרת באותו מקום בשעה 11 וחצי. רגר כבר סיפר לו על ההיכרות עם אשתו, על מותה ועל מות אחותו, וחשף את פצעיו. והנה הוא מציע להיפגש למחרת. כלומר: הפרה פתאומית של כל הכללים. בבוקר שלמחרת תתקיים הפגישה באותו אולם על אותו ספסל ב-11 וחצי בבוקר. גם רגר וגם ידידו מקדימים, מה שמאפשר לאטצבכר להתבונן בחשאי ברגר היושב על הספסל מול האיש עם הזקן הלבן, ולספר את סיפורו. מתברר שרגר הזמינו כדי לבקש ממנו ללכת ביחד בערב להצגת תיאטרון בבורגתיאטר - התיאטרון הטוב בעולם, לדברי רגר. מדובר ביצירה קלאסית מעולה - "הכד השבור" מאת פון קלייסט. הקומדיה הטובה ביותר בעולם.

פתאום הכל מתהפך והתיאטרון והדרמה בכלל שמצא בהם דופי ודיבר בגנותם, נעשים מן הטובים בעולם. אטצבכר נענה. ההיפוך הזה מתואר על ידי רגר כ"שיגעון פרברטי". השניים הולכים בערב לתיאטרון והספר מסתיים במשפט: "ההצגה היתה איומה". האם אומר זאת רגר? האם אומר זאת ידידו אטצבכר? אחת היא, שכן אין לאטצבכר ממילא כל עצמיות, ואינו אלא שופר. אבל ההיפוכים הללו מלמדים את הקורא לחשוד בכל האמירות הפרובוקטיביות המושמעות בספר, ורק בעניין אחד אין דו-משמעות, ביופיו של דיוקן האיש בעל הזקן הלבן.

שנה אחרי מותו של תומס ברנהרד וחמש שנים לאחר ביקורו של רגר בבורגתיאטר בהצגת "הכד השבור" של היינריך פון קלייסט יחד עם ידידו אטצבכר, לפני עשרים שנה בדיוק (ב-20 בדצמבר 1990), הלך לעולמו עורך עיתון "הארץ" גרשם שוקן, שהסופר בנימין תמוז העיד עליו שלא היה משכיל ממנו בכל מה שקשור לאמנות. תמוז סיפר לי על פגישה (מקרית?) שלו עם שוקן בקתדרלה של ריימס. יחד הלכו והתבוננו בחלונות הצבעונין של הקתדרלה: "שוקן ידע עליהם הכל", אמר תמוז, "ההסברים שלו על החלונות, פירושם, סמליותם, אופן העשייה שלהם היו מרתקים. הוא ידע הכל על הקתדרלה. הייתי אחוז התפעלות".

איך מתקשר סיפור זה לספרו של תומס ברנהרד? באחד הערבים, איני זוכרת באיזו שנה, ירדתי במעלית למרתף "הארץ", לחניון, שממנו התכוונתי לנסוע הביתה. בצאתי מן המעלית פגשתי את עורך העיתון, גרשם שוקן. אחוז התרגשות עיכב אותי ואת המעלית כדי לספר לי על חוויה אדירה שהיתה לו. זה עתה חזר מביקור בציריך. שם ראה הצגה מופלאה עם שחקנית גרמנייה דגולה, שאת שמה לא שמעתי מעולם. המחזה היה "הכד השבור" של היינריך פון קלייסט. דומתני שהיתה זו הפעם האחרונה ששמעתיו מדבר. סיומו של הסיפור שסיפר לי מר שוקן היה הפוך לסיפורו של רגר. אחוז התלהבות אמר לי: "ההצגה היתה נפלאה", ואז פנה ונכנס למעלית, כדרכו מדי ערב, כשבא לבדוק את הנעשה בעיתונו. אבל הוא לא ראה את ההצגה בווינה. הוא היה בציריך. אין לי ספק שביקר במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה, וכי היה נהנה מספרו של תומס ברנהרד ואולי מבין אותו טוב ממני, שכן זה רומאן הפונה לאינטלקטואלים, הגם שאינו קשה לקריאה כלל, ועל כך תבוא הברכה על המתרגמת רחל בר חיים שעשתה עבודה מצוינת.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ