בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור היסטוריה | ילדי החלום הציוני

מוטי זעירא, בן 54, מתעד באוטוביוגרפיה שלו את ימי ההגמוניה של תנועת העבודה, ואת שקיעתה

תגובות

מוטי זעירא מנהל מדרשה המגדירה את עצמה כמרכז חינוכי להתחדשות החיים היהודיים בישראל ופועלת בשיתוף עם המכללה האקדמית לחינוך אורנים. הוא מחברם של כמה ספרים ובימים אלה פירסם אוטוביוגרפיה ("מקומי", הוצאת כרמל).

מדפי הספרים עמוסים בספרי זיכרונות שכותבים אנשים באחרית ימיהם. שולמית לסקוב, שפירסמה באחרונה ספר על ימי נעוריה, היא בת 94. זעירא בן 54 אך גם הוא כבר חש, בצדק, שנעוריו משקפים פרק בתולדות המדינה.

הוא יליד החלום הציוני: הישראליות שלו מולדת וחלק משגרה, לא נס מהפכני. היו לו סבים וסבתות שבאו ממזרח אירופה, שנים רבות לפני השואה, הוריו נולדו בארץ והתגוררו בשכונת נוה שאנן בחיפה; אבא עבד באגד. כשהיה זעירא בן שמונה עברה המשפחה לדירת שיכון המשמשת את הוריו עד היום. הם גידלו את בניהם באווירה חילונית, מעוגנת בתרבות הפוליטית של תנועת העבודה, שעדיין אחזה אז בשלטון ואיש לא חזה את נפילתה. זעירא הפנים את "בוא אלי פרפר נחמד" והלך ל"תנועה המאוחדת". אבא רשם אותו ל"דן חסכן", תוכנית חיסכון של בנק הפועלים.

זעירא נולד בעיצומו של מבצע סיני. במלחמת ששת הימים למד בכיתה ו'. הוא התבגר אל האופוריה והיהירות שאיפיינו את שנות הכיבוש הראשונות וטייל בשטחים עם "חוג המשוטטים" של אגד. כשהוא אומר "המלחמה", הוא מתכוון למלחמת יום כיפור. אחיו נהרג בה.

לקראת המחצית השנייה של שנות ה-70 החלה האליטה האשכנזית לאבד את השלטון. זעירא זוכר יום אחד מימי לימודיו בבית הספר התיכון. הוא יצא להפסקה ולתדהמתו שמע מאחת הכיתות מוסיקה מחרישת אזניים. כשהתקרב, ראה שתי נערות בנות 15, לבושות ג'ינס הדוק מתרחב למטה ("מה שקראנו אז 'מכנסי פיל'", הוא כותב), שערותיהן מהודקות להן על ראשן בסיכות, במאמץ לשטח את תלתליהן המקורזלים ("מה שקראנו אז 'אבו עגילה'") וחזותן הכללית מעידה על מוצאן המרוקאי ("מה שקראנו אז בשם 'פרחות'").

"אחת הנערות החזיקה על כתפיה צמוד לאזנה טייפ רב ממדים", כותב זעירא, "ממנו בקעה מוסיקה צעקנית ושתיהן התנועעו עצומות עיניים, מתמכרות לצלילים האלימים, אדישות לחלוטין לנעשה סביבן. אני זוכר בחדות את הבהלה שאחזה בי. הנער בן ה-16 שהייתי אז ידע היטב לרקוד ריקודי עם בתנועה, אפילו התנסה כבר במסיבה סלונית ורקד את הסלואו הראשון בחייו לצלילי 'לס מואה טמה' של מייק ברנט. אבל היה משהו בהתנועעות הזו, הבוטה, המרוכזת בעצמה, החושנית, האלימה שזעזעה בי משהו. שהבהיל."

הנה ממסד, תרבות וחלום ברגעי השקיעה שלו; זעירא ידע לקלוט את הרגע ההיסטורי הזה והוא מיטיב לתעד אותו. המשך חייו נראה כניסיון פאתטי להיאחז בישראליות האידיאולוגית של נעוריו ונעורי הוריו, כמו לא נגוזה מעולם. הוא התחבר למחאה החתרנית שהולידה תבוסת התרבות האשכנזית, קרא בשקיקה את אורי אבנרי, חנוך מרמרי, אפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב; הוא הצביע של"י ופעם אף נפגש עם חבר "מצפן". הסאטירה השמאלנית היתה כישרונית ונועזת, אבל נותרה בשוליים; העתיד הישראלי היה שייך לירושלים הקנאית ולתל אביב נהנתנית וא-פוליטית.

זעירא עשה בחירה פאתטית: הקיבוץ. תחילה התיישב בנתיב הל"ה וכיום הוא חי בגבעת חיים איחוד וחותר ל"התחדשות החיים היהודיים". בשלב מסוים מצא את עצמו בין כת המעריצים של שניים מבניהם של אישי הממסד השוקע: מוקי צור, שאביו היה שגריר וראש הקרן הקיימת, ויריב בן אהרון שאביו היה מראשי תנועת העבודה.

זעירא ראה בהם מורי דרך רוחניים. אחיזתו בקיבוץ מצטיירת כהילוך לאחור, בניגוד לכיוון הנסיעה של ההיסטוריה. אך בין אבני הפסיפס הססגוני כל כך שמשקף את החברה הישראלית יש מקום גם לאבן שלו. *



מוטי זעירא. ישראליות מולדת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו