שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נאוה צוקרמן חוגגת 30 שנה לתיאטרון "תמונע"

נאוה צוקרמן, הגברת הראשונה של הפרינג', חוגגת 30 שנה לתיאטרון "תמונע". בתפקידי משנה: יו"ר העמותה, מיקי צוקרמן, בעלה לשעבר; והמנכ"ל, אילן רוזנטל, בן זוגה הנוכחי. למי שתוהה, זה דווקא אחד מקווי העלילה היותר בהירים בסיפור חייה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביבה לורי

שוב, גם הפעם, הים פורץ אל הבמה החשופה והיא נשטפת ברעש הגלים, שמש צורבת וריח חריף. ועל שפת הים קורה הכל. גבר ואשה. שני גברים ואשה. שתי נשים וגבר. השילוש הקדוש של נאוה צוקרמן מתקיים מאז ומתמיד בכל הצגה כמעט שהיא כותבת ומביימת: ים, גבר-אשה ואוכל. ופעמים רבות מופיעה על הבמה גם שמלת כלה קרועה. כך גם בשתי ההצגות שמועלות בימים אלה בתיאטרון תמונע שבניהולה: "מכתב לדיראס" וב"בכל מקום באמבטיה שאין בו מים". בשתיהן יש תפקיד מרכזי לחומרי היסוד של צוקרמן. חומרים שאיתם יש לה דיאלוג אינטימי במשך שנים רבות והם עולים וצפים בתודעה שלה, באובססיביות מחזורית, כמו חלומות. וחלום אחד במיוחד, על נסיכה שמורחת את עורה השחום בקרם שיזוף ומפקירה את גופה לקרני השמש בחוף הים של תל אביב. "הכל התחיל בים", אומרת צוקרמן, "וכל היתר זה פיתוח של מה שהיה שם".

את "כל מקום באמבטיה שאין בו מים" כתבה גזינה דאנקוורט, מחזאית גרמנייה. צוקרמן הרחיבה את היריעה וביימה. ההצגה עלתה בתמונע במסגרת העונה הגרמנית. את הים במחזה מחליפה אמבטיה. אשה נסגרת באמבטיה ומפרקת את גופה וחייה לרסיסים. הולכת קדימה ואחורה בזמן ופוגשת את עצמה ואת עברה. ושם, איך לא, יש שני גברים. את "מכתב לדיראס", צוקרמן כתבה וביימה על פי ספרה של מרגריט דיראס, "מודרטו קנטבילה", שעובד ב-1960 לסרט קולנוע בבימויו של פיטר ברוק. גבר ואשה נפגשים על שפת הים. מישהו יורה. אשה צועקת. אשה נרצחת. הצגה בתוך הצגה. תיאטרון אלים ומודע לעצמו שיש בו הכל. כמו בחיים. שתי נשים וגבר. אהבה. תשוקה. דם. מוות וסלט ירקות שהשחקנים מחלקים לקהל.

למה סלט באמצע ההצגה?

"אצלי תמיד אוכלים. היתה הצגה שבה שחקנית בישלה מרק על הבמה, עם כל הריחות, והקהל אכל. אין הצגה שאין בה אוכל או שמלת כלה קרועה. וגם הים תמיד קיים. זה הבית ואני תמיד קולטת את זה רק כאשר ההצגה עולה, ואז אני אומרת: שוב שמלת כלה? זה כנראה חזק ממני. אני גם נוגעת בזוגות, שלישיות, גבר-אשה, אהבה, חברות, הקשר למקום והפער בין היחיד לחברה ומתחת לזה כל הזמן ישנה שאלת הבחירה. עד כמה באמת יש לנו זכות בחירה או שאי שם, מעל כל זה, יש משהו שמכוון אותנו".

מה זה יכול להיות שמכוון אותנו, האח הגדול?

"אני לא בטוחה, אני רק יודעת ששטיפת המוח שהאדם בחברה המודרנית עובר, היא מטורפת. את כבר לא יודעת אם זה שאת אוהבת את הג'ינס הזה בא ממך או מהפרסומת".

ולמה דיראס?

"אני סוחבת את מרגריט דיראס מגיל צעיר. גם היא, כמוני, עסקה כל הזמן בצורך שלנו בצעקה הפנימית. כמו האשה בהצגה. 'מודרטו קנטבילה' פירושו מתינות השירה. לדעתי המתינות, כמו השגרה והצורך להיות בסדר - היא אם כל הרעות של הנפש".

ויחד עם זאת, צוקרמן, הדיווה של הפרינג', שמכבה סיגריה רק כדי להדליק עוד אחת, מנהלת בדל"ת אמותיה אורח חיים בורגני להפליא. "אני יכולה להתפרע בתנאי שיש לי בית", היא אומרת, "וזה לא רק דירה, אלא גם הקשרים עם האנשים. לעבוד בלי בית ומשפחה - זה לא שווה כלום. אתה צריך לצאת ממשהו כדי לחזור אליו. אין בית בלי אדמה כמו שאין אימפרוביזציה בלי תשתית אמנותית".

ומה עם מיתוס האמן הרעב וההומלס?

"אמן תמיד רעב, אבל לא רק לאוכל אלא לתשוקה בלתי נלאית של משהו שהוא כל הזמן מחפש".

מרד ביום החתונה

בנוסף לשתי ההפקות החדשות, תיאטרון תמונע יחגוג בשנה הקרובה שלושים שנה להקמתו. שלושת האבות המייסדים עדיין מחזיקים ברסן השלטון: נאוה צוקרמן, הרוח החיה והמנהלת האמנותית; אילן רוזנטל, המנכ"ל ובן זוגה; ומיקי צוקרמן, יו"ר העמותה, בעלה לשעבר. שני גברים ואשה אחת. משולש לא שווה צלעות, שהקשרים בין צלעותיו משתנים אך יציבים מאוד לאורך השנים.

ההתחלה היתה בסוף שנות השבעים, בסניף הגימלאים של מפלגת העבודה, ברחוב בן יהודה פינת נורדאו בתל אביב. על יד הים. "חיפשתי מקום לפתוח סטודיו, ואמרו לי שיש שם המון דברים נטושים", אומרת צוקרמן, "הלכתי בחצרות, הצצתי, וראיתי בקומה הראשונה חלל לא מוגדר, היה פתק על הדלת עם טלפון, צילצלתי וקיבלתי את זה תמורת גרושים. הגימלאים היו באים לשם לשחק שש-בש והיתה להם הרצאה פעם בחודש. אמרתי שאני אחראית על הניקיון וביום שהם באים אני מתפנה, וכך זה התחיל. התחלתי לעבוד עם ילדים, והמצאתי שפה".

אבל אולי בעצם הכל התחיל הרבה שנים קודם לכן. בשכונת יד אליהו בתל אביב, שם צוקרמן נולדה. אמה שפרה באה מרוסיה, בת חודש, וגדלה בירושלים. "היא הגיעה מעולם מילולי. סבי היה מדור ההשכלה ברוסיה. הוא הקים את העיתון ואת התיאטרון הראשון בעיירה", אומרת צוקרמן, "אבא שלי הגיע בגיל 12 מבסרביה. הוא היה ביישן, דיבר מעט, תימצת הכל למלים ספורות, היתה בינינו שפה בלי מלים".

היא עשתה אינטגרציה בין העולם המילולי והלא מילולי של הוריה, ובראה עולם שלישי שעיקרו מחול, מוסיקה, כתיבה, בימוי וניהול אמנותי. "בעיני אני לא במאית, לא משוררת, לא כוריאוגרפית ולא מנהלת תיאטרון", מצהירה צוקרמן ממרומי כורסת מנהלת התיאטרון, הבמאית והכוריאוגרפית. הטון שלה לא מתחנף ולא מנסה לסחוט מחמאות. באיזשהו מקום היא באמת עוד לא בדיוק הפנימה את הסטטוס שלה. "אני ילדה קטנה שבסך הכל ממציאה לאחותי ריקוד עם תלבושות כשהיא בוכה וכשאמא עובדת. הדודה מאמריקה שלחה בגדים מטאפט ונוצצים ומזה עשיתי דמויות ורקדתי. אחותי וחברה שלה היו הקהל והווילון בין החדר למרפסת היה המסך. אני מאוד מחוברת לילדה הזאת. גם היום. כשאומרים מנהלת, אני מתה. לא בטוחה שמתכוונים אלי, כי אני נאוה, ילדה מיד אליהו. ואמא שלי עדיין אומרת: 'גם היום את ממשיכה לעשות את השטויות שלך'".

שאלות לגבי בחירה ושליטה בחיים הטרידו את צוקרמן מאז ומתמיד. בגיל צעיר מאוד הבינה שהיא לא מסתדרת עם ההליכה בתלם, אבל החברה שבה גדלה לא היתה סובלנית להבין ילדים עם צרכים מיוחדים. צוקרמן נאלצה לתמרן בין העולמות וחיה בסכיזופרניה מודעת: סיגלה לעצמה חיוך של נחמדות, אבל מתחת לחיוך התרוצצה ילדה אחרת: סקרנית, יצירתית, פרועה וחסרת מנוחה. בערך בגיל חמש ביקשה מהוריה ללמוד בלט. ההורים שלחו אותה ללמוד לרקוד. אחר כך המשפחה עברה מיד אליהו לצפון תל אביב, מעבר טראומתי עבור צוקרמן, שהתגעגעה למרחבים הפתוחים של יד אליהו ולחברים שהיו לה שם, והיא הסתגרה בתוך הבדידות של עולמה. לעזרתה באה מורה חדשה לריקוד. אבל המצב הכלכלי בבית היה מסובך וצוקרמן סיפרה למורה שלא תוכל להמשיך ללמוד. המורה לא ויתרה ולימדה אותה בלי לקבל תשלום. בנוסף נתנה לה את המפתח לסטודיו שלה. צוקרמן היתה באה לשם בחופשות הקיץ, מנקה את הסטודיו ורוקדת להנאתה כששאר הילדים היו בקייטנות.

זה אומר שאם ילד רוצה משהו מאוד, הוא יגיע אליו בכוחות עצמו.

"כן, אבל באיזה מחיר? אני הייתי מעדיפה שהורים יקשיבו לילדים שלהם. שילוו אותם ויתנו תמיכה, גם אם הבחירות שלהם נראות ברגע הראשון מטורפות או לא הגיוניות. כי אחרת אפשר להפסיד את הילד ואת הרעיונות היצירתיים והרעננים שלו. הורה פוחד לתת לילד להיכשל, אבל הכישלון הוא אולי מחיר קטן בדרך למשהו. אם לא היה לי תיאטרון, הייתי מקימה בית ספר. מא' עד יב'. בית ספר שלומדים בו הכל, אבל בדרך אחרת. דרך תיאטרון ומחול. כשהייתי בת 22, יום אחד צילצלה אלי אמא של חברה, מפקחת של משרד החינוך, וביקשה ממני ללמד מחול, סמסטר אחד, בבית ספר לנערות בסיכון בגבעתיים. התחלתי ללמד היסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה ושיניתי שם את כל מערך השיעורים. הלימודים נעשו דרך העבודה שלי".

למשל?

"בשיעור ספרות לימדו את מוטיב השקיעה אצל אלתרמן, כמטאפורה למצבו הנפשי של הדובר, וכל אחת מהבנות רקדה, לפי המוסיקה שבחרה, את השקיעה שלה ומשם הן המשיכו ללמוד את השיר עם המורה לספרות. זאת היתה הצלחה ענקית. לימדתי שם חמש שנים".

בתיכון למדה צוקרמן בסמינר לוינסקי. "אמא שלי אמרה שריקוד זה יופי של תחביב, אבל צריך ללמוד משהו ברצינות, כי הכי חשוב שיהיה מקצוע ביד". היא סיימה את הלימודים והלכה לצבא, כמו כולם. היתה קצינת ח"ן בפיקוד הגדנ"ע, ובגיל 22 נישאה לחברה באותן שנים, מיקי צוקרמן. כמה ימים לפני החתונה היא שמעה את פעמוני האזעקה, פיענחה את האותות והבינה שהיא לא באמת שותפה לחגיגה שהולכת וסוגרת עליה. "אבל כבר שלחנו 700 הזמנות לדרך", היא אומרת וצוחקת, "ולא יכולנו לאכזב את כל האנשים האלה, אז החלטנו להתחתן". המרד הקטן שלה היה סמלי בלבד. במקום לתפור, לשכור או לקנות שמלת כלה צחורה ורבת-שכבות באלפי שקלים, היא לבשה קומבינזון לבן, יד שנייה, שקנתה בגרושים בשוק הפשפשים ביפו. "אמא שלי התעלפה", היא אומרת, "זה המקסימום שהייתי יכולה אז לעשות".

לא מאמינה בטיפול

צוקרמן פתחה סטודיו לתנועה ומחול לילדים בגבעתיים. מיקי צוקרמן, ביחד עם שני שותפים, ייסד את "פילת", חברה למיון ואבחון עובדים שהפכה למובילה בתחומה, נסחרת היום בבורסה ויש לה סניפים בארץ ובעולם. הם היו זוג למופת. השגרה ניצחה. כולם היו מאושרים. צוקרמן למדה באוניברסיטת תל אביב ספרות כללית ותיאטרון. העמידה מופעים ועצרות-עם ביישובים. רקדה והופיעה במסגרות שונות. "תמיד הרגשתי שכשאני רוקדת, אני מדייקת רגשית את המקום שהמלים לא יכולות להביע. שאני יכולה בתנועה אחת להעביר את מה שאחרים אומרים בשני משפטים. לפעמים גם אם אני מחסירה כמה דקות בשיחה, אני אחר כך משלימה את זה דרך ההשתקפות בשפת הגוף".

לצוקרמן יש דרך משלה לקרוא אנשים, לפי ניואנסים בלתי מורגשים כמעט של שפת הגוף. "יום אחד ניסן נתיב קרא לי ואמר: 'נאוה, יש לי טקסט פיוטי בשבילך'", היא מספרת. "זה היה 'היום שבו נקבר מרטין בובר', טקסט של עמיחי, תסכית רדיו שזכה בפרס אירופה. ביימתי את זה אצל ניסן נתיב ב-95'. זה היה סיפור של זוג. אני הפכתי את זה לשישה זוגות. שמתי מוסיקה, התחלנו לעבוד ויצרתי תוך כדי תנועה כל מיני זוגות. בהפסקה ניגשה אלי ענת צחור ושאלה: 'נאוה, ניסן אמר לך משהו עלינו, מי פה הזוגות בכיתה?' ואז נפל לי האסימון: אני התבוננתי בהם וקלטתי את האנרגיות בין האנשים וסידרתי אותם לפי זה בזוגות. זה קורה לי כל הזמן, זה סוג של התבוננות בכל 'פיפס' של שפת הגוף. זה מכה בי מיד בשנייה הראשונה שבה אני רואה בן אדם, ואז אני יודעת".

אבל יום אחד צוקרמן נתקפה באי שקט נורא. זיהתה ניצוץ שקרא לה ללכת אחריו, ועזבה את הבית. בלי סיבה נראית לעין. עם כל האהבה, החברות והכאב, זאת היתה אולי הפעם הראשונה שהעזה לעשות את מה שבאמת הרגישה. "מיקי היה היחיד שידע הכל", היא אומרת, "הוא היה אחי, אחותי, אבא שלי, חבר שלי. באתי אליו בבכי וסיפרתי לו מה אני מרגישה, שאני צריכה למצוא את עצמי. את הקול הפנימי והאישי שלי. לגדול לבד כאישיות עצמאית בנפרד ממישהו אחר".

אחרי הפרידה ממיקי צוקרמן למדה בסמינר הקיבוצים, במגמת מחול. עבדה בסטודיו, עשתה כוריאוגרפיה לתוכניות טלוויזיה וללהקות מחול, ביימה וכתבה ספר שירים בשם "אשה בתוך...". "היו לי חיים סוערים. עברתי פרידות וגידלתי ילדים לא שלי והתחלתי להבין שתנועה לבד, בלי מלים, לא מעבירה דבר. לא מדברת אלי. שאני מחפשת ערוץ הבעה שונה. ואז התחלתי לכתוב את הטקסטים שלי שיצרו את התיאטרון כמו שאני מבינה אותו: תנועה, גוף ומלה כמכלול אחד".

התולדה של ההבנה הזאת היתה הסטודיו בבן יהודה שהוליד לימים את תיאטרון תמונע. "זאת היתה חגיגה לילדים", אומרת צוקרמן, "המצאנו הכל מכלום, מצבעים, תלבושות ומוסיקה, שהבאתי מהבית. הבנתי שלילדים יהיה טוב אם ילמדו לעקוף את כל המחסומים של 'מי יודע פחות ומי יותר, ומי רקדן יותר טוב ומי שחקן יותר טוב'. תן להם קצת לחיות ואל תבקש מהם כלום. רק תהיה שם עם הכוונה - והיצירה תצא. כמו שאני מחוברת לילדה שבתוכי, שרק רצתה שלא יגעו לה בריקוד ויתנו לה לחיות. אחרי שאני נפתחתי, הבנתי שכל אחד יכול להיפתח ולהגיע. גם מבוגרים, אנשי מקצוע מכובדים שסגורים בתבניות ורוצים קצת לנשום ולחפש את עצמם".

זה נשמע טיפולי.

"אני לא מאמינה בטיפול, אני מאמינה יותר במישהו שמלווה את הנפש שלך כמו הורה או מורה טוב".

המטפלים יהרגו אותך.

"את החפירה שהמטפלים עושים שנים אפשר לעשות עם בן הזוג. מישהו שרואה אותך במרחק הנכון, עם כל האהבה - אין לזה תחליף. את זה אני יודעת לתת, כי את זה רציתי שיתנו לי. רציתי שמישהו יראה אותי באמת, רק זה נותן את השקט ואת הביטחון ליצור. הדבר שהכי מפחיד וחונק אנשים יוצרים זה 'איך אני נראה, מה יגידו עלי'. אהבה מאפשרת לחיות. מטפל, לעומת זאת, לא מצפה לקבל ולא נותן אהבה, ולי קשה להיות במקום שאין בו את הדקויות האלה, במקום שיש בו כוחניות, בסביבה של מי חכם יותר ומי יותר צודק. אותי זה נורא משעמם".

המניע: חיים משעממים

בסוף שנות השבעים צוקרמן פגשה את אילן רוזנטל. הם הפכו לזוג ושותפים ליצירה. אליהם הצטרף מיקי, בעלה לשעבר, שממנו בעצם אף פעם לא נפרדה. אחרי שהם גמרו עם הכעסים, הם הצליחו להתחבר לנימים הדקות שחיברו ביניהם בעבר, לאהבה, לנאמנות ולחברות, ולשרוד כחברים לחיים ולעבודה משותפת בתיאטרון. הם גרים באותו בניין, דירה מול דירה, כמו משפחה מורחבת בקיבוץ, באינטימיות שנשמרת גם בין בני הזוג. לכל אחד מהם יש מפתח לדירה של חברו. "יש בינינו ברית גדולה, וזה לא דבר שתיכננו", אומרת צוקרמן, "אם אנשים היו מבינים שהם לא מוכרחים לכעוס ולהרוג זה את זו בגלל שנפרדו, ולמצוא מי אשם, אז הם פנויים לקבל את היופי שהיה ולכבד אותו. לא הייתי צריכה להמציא לי את מיקי החרא שהתגרשתי ממנו בשביל להתאהב במישהו אחר. זה יותר קל, אבל לא עשיתי את זה וגם הוא לא יכול היה לעשות את זה".

מיקי צוקרמן מביא דוגמה של פרידות מעולם העסקים: "אני רואה מנהלים שהעריצו את העובדים שלהם עד שהם התפטרו, ופתאום ההוא לא כל כך חרוץ ולא כל כך חכם כמו שחשבו".

מה לך ולתיאטרון?

"אני מניח שהיו לי חיים משעממים. שעסקים בלי משהו לנשמה פחות מעניינים אותי. השאלה היא אם יש לך מידה מסוימת של הרפתקנות או שאתה נעול על קונבנציות מסוימות. והיתה אהבה לנאוה".

התגרשתם.

"אז מה זה אומר? ב'שושה' של בשביס-זינגר, הגיבור מתגרש, עולה לארץ, גר בחולון, וכל הזמן אומרים לו שישכח משושה, והוא אומר שאם היה יכול למחוק מספר חייו את העמודים 15-22, אז אולי היה שוכח את שושה, אבל הוא לא יכול לעשות את זה".

גם הצוקרמנים לא הצליחו לשכוח זה את זו ולא רצו. "באיזשהו מקום, בלי לדבר על זה, הוא חלק מהחיים שלי", אומרת צוקרמן. ומיקי מוסיף: "זה לא יכול להיות שהיה בה משהו שפעם הקסים אותי שעכשיו איננו. בגלל שאתה נשוי או גרוש, אתה לא צריך להפסיק לעשות דברים שאתה נהנה מהם. עם מי יכולתי לעשות תיאטרון? עם זהבה פומרנץ? נחמה ויסלפיש? אני לא מבין למה בגלל שהתגרשתי אני צריך להעיף אותה מהחיים שלי. מה, אני כזה גיבור? אני מהצנחנים?"

"מהסיפור הזה ייצרנו ויילדנו חיים שלמים", אומרת צוקרמן, "אני את התיאטרון והוא את פילת".

העבודה הראשונה שנוצרה בסטודיו בבן יהודה עם תלמידיה הבוגרים של צוקרמן, שבאו לשם בעקבות הילדים ב-1981, קיבלה את השם תמו-נע. "כל שחקן עבד עם תמונה מהאלבום המשפחתי שלו", אומרת צוקרמן, "עם מעט מאוד טקסט. שלחתי את זה לפסטיבל עכו. אמרו: 'מאוד מעניין', אבל לא קיבלו אותנו לתחרות הרשמית. הופענו מחוץ לתחרות ותוך שנייה זה הפך ללהיט של עכו. באתי לשם עם השחקנים בשתיים בלילה ומיקי ואילן עשו לי הפתעה, תלו בכל מקום פלקטים עם השם 'תמו-נע' וככה זה התחיל לרוץ".

אחרי עכו הגיעה פריצת דרך שצוקרמן ושני שותפיה לא צפו: התחילו להגיע הזמנות להופיע בכל הארץ. "ישבתי במטבח בבית ובכיתי, ודורי בן זאב, שהיה תלמיד שלי, אמר: 'את לא שמחה?', ואמרתי: 'לא, כי עכשיו זה יחייב אותי'. חזרנו לבן יהודה, ההפקה השנייה היתה 'תשתו קפה' וגם איתה נסענו בכל הארץ. אבל הפריצה האמיתית היתה עם 'חמש צעקות', על פי מילן קונדרה. כולנו היינו שקועים בעשייה עם כל הנשמה. סחבנו תפאורות, בנינו, ניקינו, עשינו הכל. היה מטורף.

"ב-86' נסענו לפסטיבל אדינבורו עם 'חמש צעקות'. שכרנו איזה חור בגרושים, ביחד עם עוד אנשים, והופענו. ביום הראשון באו שבעה אנשים. ביום האחרון עמד תור של שישה בלוקים וביניהם גם מפיק אמריקאי, פיליפ ארנו. שמן שנראה כמו אורסון ויילס. הוא שאל אותנו אם מתאים לנו לבוא להופיע בתיאטרון שלו בבולטימור באפריל או בספטמבר. מיקי אמר לו 'אקסקיוז מי' והלך הצדה להתקשר לעודד קוטלר כדי לשאול מי זה פיליפ ארנו, כי חשבנו שעובדים עלינו. הסתבר שהוא אישיות בינלאומית בתחום התיאטרון ויו"ר האיגוד הבינלאומי של המפיקים. עודד לא שוכח עד היום איך צוקרמן הקטן הלך לבדוק עליו. וככה התחילו המסעות שלנו באמריקה. הופענו בכל מקום, בניו יורק, וושינגטון, פילדלפיה, נוקסוויל טנסי. בית הספר לתיאטרון בבולטימור הזמין אותי לביים לסמסטר שלם".

צוקרמן הפכה לבמאית וכוריאוגרפית מבוקשת. במשך 15 שנה היתה בדרכים עם אנסמבל התיאטרון שלה, הוזמנה להעביר סדנאות לשחקנים ולביים במקומות רבים בעולם. שחקנים מהעולם באו ללמוד אצלה. הסטודיו בבן יהודה היה קטן והיא עבדה במקומות שונים בארץ. בכל מיני מקלטים עזובים שהסבה. במלחמת המפרץ הראשונה היא ביימה הצגה בשם "מקלט" על שלוש נשים סגורות במקלט בזמן אזעקה. ההצגה זכתה במקום ראשון בפסטיבל אדינבורו, שם היא פגשה את תום מוריס, כיום אחד הבמאים האנגלים החשובים.

"ניגש אלי איזה בחור שכתב עלי ביקורת, סטודנט לספרות בקיימבריג' שהתפרנס מכתיבה על תיאטרון", היא מספרת עליו, "הוא אהב את העבודה שלי, בא לארץ ולמד אצלי במשך חצי שנה. התיידדנו מאוד. אחר כך הוא שיווק אותנו בלונדון. הייתי באה ללונדון והוא היה בא לקחת אותי מהשדה, לדירה השכורה הקטנה והג'יפה שלו. הוא היה מבשל לי ואני הייתי מנקה לו את הבית ועושה לו כביסה. אפילו צבעתי לו פעם את הכיסא במטבח. אחר כך התקשרו אלי ממרכז לתיאטרון בלונדון, שאלו אותי אם הוא יתאים לנהל את התיאטרון. היום הוא במאי-שותף בהצגה War Horse, הדבר החם ביותר בלונדון".

חייבת את הבלתי ידוע

ב-99' נמצאה לתמונע אכסניית קבע בשכונת מוסכים ברחוב שונצינו, בדרום תל אביב, במקום שפעם היה מוסך. צוקרמן הפסיקה לנדוד בעולם והחלה להתעמק ביצירה אישית מסוג אחר - מאי, בת 13 היום, בתם של אילן רוזנטל ושלה. זה הכתיב סדר עדיפויות שונה. "כשמאי הגיעה, הבנתי שאני לא רוצה יותר להסתובב בדרכים", היא אומרת. "אם לא מאי, הייתי בוודאי ממשיכה. הציעו לי בתיאטרון בלונדון חוזה לשבע שנים עם משכורת ומגורים, אבל הכוח שלי זה המקום הזה, והשפה הזאת, למרות שיצרתי שפה בינלאומית. אני מחוברת כאן לריחות, לצבעים, לחברים ולמשפחה.

"יום אחד בא עתי אהרונסון, מסגר שעשה לי את המדרגות בבית, אמן מירושלים, ואמרתי לו שאני מחפשת מקום לשישים איש, שיישבו על הרצפה. לא רציתי יותר. אז הוא הביא אותי לשונצינו והפגיש אותי עם בעלת הבית. היה כאן חלל אחד, ואמרתי 'פה נשים קיר, פה נבנה בר'. הוא הביא חברים ובנינו את זה ביחד, צבענו וניקינו. אחר כך כתבתי בשבילו הצגת יחיד, הופענו איתה בתיאטרון חולון, "הפטיש". הוא שיחק מדהים. שונצינו זה מה שאני למדתי בדרכים מהקמטים שלי ומהשנים. היום זה מרכז תרבות אמיתי. שינה את המפה".

תמונע, או בשמו המלא "תיאטרון תמונע, בית ליוצרים ולקהל", הוא מרכז הפרינג' החשוב והגדול בישראל. "כשאתה במאי בית של מקום אתה צריך להתאים את הכתיבה שלך לקהל ולאט לאט הקהל מכתיב לך את הרפרטואר. זה לא קורה במודע, ובגלל זה אני במודע לא מסכימה שיהיה לי מפעל מנויים".

מפעל מנויים זאת גם רווחה כלכלית מסוימת.

"וזה בעיקר קיבעון מחשבתי. ואני לא שם. אני אומרת ששינוי קטן בתבנית מחשבתית גורם לך להיות מופעל שונה מהשגרתי ואולי גם פותח לך משהו, לזה קוראים חוויה. הידוע מראש זאת לא חוויה. אתה רק מתפרק. 'האח הגדול' זאת לא חוויה. אדם רוצה קצת יותר מלאכול, לנסוע לחו"ל, להיות נהנתן וצרכן. יש נפש. מילימטר מעל לסושי. ניתנו לנו חיים, אז שהם יהיו ריקים? פעם קינאתי באנשים שיודעים כל יום מה הם עושים, קראתי לזה 'נורמלי' ושאלתי את עצמי למה אני לא יכולה גם. אבל הבנתי שאני יוצאת מחיים כאלה מרוקנת וכועסת ולא רוצה שום דבר חוץ מלישון.

"אם אתה בונה קהל קבוע, אתה באופן טבעי צריך לשמור עליו. ואני פרא אדם, חייבת את הבלתי ידוע. לא יודעת לעבוד כמו שמפעל למנויים עובד. אנחנו לא צפויים ולא מפחדים, מעזים לעשות יש מאין. אין לנו פנסיה ושום ביטחון. זה מסע אל הלא ידוע. אנחנו נוודים בנשמתנו. זה התמצית של התיאטרון בעיני. הלוואי שהיה משהו אחר. אבל הנפש של התיאטרון היא צוענית. כשנפתחו שערי שונצינו שאלו אותי: 'עכשיו תהיי בורגנית?'. אני עד היום לא יודעת מה יהיה מחר. רק זה שאני עובדת בשביל אנשים רעבים לתרבות".

צוקרמן היתה שופטת בהרכבים שונים, בין היתר בצוות שבחר באוהד נהרין לפרס ישראל. ל"רוקדים עם כוכבים" לא הזמינו אותה. ואם היו מזמינים, היא לא היתה נעתרת. "בחיים לא. רוקדים עם כוכבים זאת לא אמנות, זאת טכניקה. אתה בודק את גודל השפגאט, וזה בסדר לגדל וירטואוזים, אבל אין כאן אמנות ולא צריך להתבלבל ולהוריד את אמנות הריקוד לטכניקה בלבד. אבל ההורים כל כך רוצים שהילד יהיה רקדן, במציאות מעטים הולכים לשם מאיזה צעקה פנימית אמיתית, חוץ מהשפגאט".

את ההתבגרות בוחנת צוקרמן במבט מפוכח. היא לא רוצה להיות זקנה מרירה או זקנה בכלל. היא רוצה להמשיך ליצור. בכל מסגרת. רואה בעיני רוחה איך מביאים אותה לסטודיו, כשכבר לא תוכל להגיע בכוחות עצמה, והראש צלול, והיא עוד קולטת את האנרגיות של השחקנים הצעירים, ומביימת. מקווה שתבין את השפה שלהם. "אין לי בעיה ליצור קשר עם אנשים בכל גיל בתנאי שהם קשובים לעצמם".

מיקי צוקרמן רואה את העתיד מעט אחרת. את העבודה בתיאטרון הוא עושה בהתנדבות. בשעות הפנאי הוא משחק מטקות ושוחה בים. את חלקו ב"פילת כוח אדם" הוא מכר. ב"פילת מדיה" הוא עדיין בעל המניות ומנהל כרגע את טחנת הקמח של סבא שלו בנחלת יצחק. בעתיד, בעוד שש שנים, הוא לא מוציא מכלל אפשרות ששלושתם יחזרו לשוטט ולהופיע בעולם. "כשמאי תשב באיזה אוניברסיטה טובה ותלמד, ואם עוד לא נהיה מחוברים לקטטר, נבוא איתה, נשכור דירה בסביבה, ונמשיך להסתובב".

אתה בטוח שמאי תרצה שתסתובבו על ידה?

"היא כבר אמרה שהיא לא רוצה אותנו שם, אז אנחנו נהיה כמה רחובות ממנה. אם היא תגור בניו יורק, אנחנו נגור בניו ג'רזי".

"זה לא אני, זה הבנים, הם לא נורמלים", אומרת צוקרמן.*

loria@haaretz.co.il

עד הנשימה האחרונה

על הזכות הגדולה שבעבודה עם טליה שפירא

תיאטרון תמונע הופיע בשלושים ערים בעולם. הוא העלה עד היום 80 אלף הצגות, מתוכן 30 הצגות שונות בהפקה מקורית של אנסמבל תמונע, שאת כולן כתבה וביימה צוקרמן. תקציב התיאטרון הוא שמונה מיליון שקלים. מתוכם, 24 אחוז ממנהל התרבות ו-12 אחוז מעיריית תל אביב. היתר ממכירת כרטיסים.

בכניסה לתמונע תלוי צילום גדול של טליה שפירא ז"ל, שהיתה חברתה הטובה של צוקרמן, ומתחתיו הכיתוב: "אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו" - קטע ממונולוג הפתיחה של הצגה שכתבו צוקרמן ושפירא ביחד, "אחת העם". "נפגשנו במטבח אצל ליהי חנוך. היא לקחה אותי טרמפ ואני הסתכלתי על העיניים הגדולות שלה ואמרתי: 'נו'. והיא שאלה: 'מה נו? אמרתי: 'מתחילים לעבוד?'. משם צמחה חברות גדולה ועבודה בין גידול הילדים ונסיעות לפאריס. ואז היא חלתה. את 'אחת העם 2' עשינו כבר כשהיא במיטה. וכמה שעות לפני המוות היא אמרה לי: 'אני פוחדת'. שאלתי 'ממה?' והיא אמרה: 'שעכשיו אני באמת הולכת להיות לבד'. אז אמרתי לה: 'תפתחי שולחן, עוד מעט אני באה'. ואז היא אמרה לי: 'את תמיד אומרת שאת באה ויש לך עוד הפקה ועוד הפקה'. אמרתי לה: 'אל תהיי קטנונית'. היתה לי זכות גדולה עם טליה. אם מישהו לימד אותי משהו, זאת היא. ליוויתי אותה עד הנשימה האחרונה שלה".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ