בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האנשים שבחרו לחיות בלי ילדים רוצים שהחברה תכבד את הבחירה שלהם

יש אנשים כאלה, גברים וגם נשים, שאינם רוצים להיות הורים, שאינם רוצים להכניס ילדים לחייהם. עכשיו הם רוצים שהחברה תכבד את הבחירה שלהם

31תגובות

זהו מסע אל עולמם של ה"אל-הורים". עולם של אנשים שאינם רוצים להביא ילדים לעולם. שאינם רוצים להפוך להורים. תשאלו, איך ייתכן? הרי הילדים שלנו מסמלים את השאיפה לאושר, את הכמיהה לשייכות, את הנגיעה בתום ובטוהר שנדמה שחלפו מעולמנו, עולם המבוגרים. הרי באמצעות הילדים אנחנו והחברה שלנו מבטיחים המשכיות, והם מאפשרים לנו להתמודד עם הפחד מבדידות, עם החרדה מזקנה ומהמוות. כל כך הרבה מונח על כתפיהם הצנומות של ילדינו. ומה זה אומר עלינו?

ברוכים הבאים אל ביתם של נעה דקל ונעם שרון, בני 30 פלוס, שממש לא רוצים ילדים בחייהם; אל חייה של אורנה דונת, דוקטורנטית לסוציולוגיה, אשר מגיל צעיר ידעה שאינה רוצה ילדים וייחדה את התזה שלה לסוגיה זו; אל חייה של אורנה כהן, שאיפשרה לבן זוגה זה 11 שנה להביא ילד לעולם עם אשה אחרת, כי היא לא רוצה להיות אמא; אל חייה של "Gertrude", שהקימה לפני ארבע שנים את הפורום העברי "נשים שלא רוצות ילדים" וחוללה מיני מהפכה כשהציפה את העניין ברשת וגילתה לרבים שאינם לבד; ואל חייהם של מיכל ודני, זוג תל-אביבי, אנשי קריירה, היא בעלת אידיאולוגיה סדורה בתחום, שנהנו מתענוגות החיים שמאפשר החופש מילדים; עד שמיכל התבשרה, בגיל 35, שלא תוכל להרות באופן טבעי.

אין חובה ללדת

"הייתי רוצה לגלות שאני עקרה", אומרת נעה דקל במלוא הרצינות.

את לא מגזימה?

"לא. אני לא רוצה ילדים. אני כל הזמן מתעסקת עם גלולות למניעת הריון. היה יותר פשוט אם לא הייתי יכולה להיכנס להריון".

"אולי תעשי ניתוח?" מציע בן זוגה, נועם שרון, אף הוא במלוא הרצינות. היא שוללת את הרעיון. "נדמה לי שצריך לעבור ועדה מיוחדת", היא אומרת, "חוץ מזה, זה יכניס אותי לגיל הבלות. אתה רוצה אשה עם אוסטאופורוזיס בגיל 35?"

ואם תתחרטי בעתיד על החלטתך לא ללדת?

"יש החלטות הרבה יותר גרועות בחיים להתחרט עליהן מאשר אי הבאת ילדים. אני לא רואה סיבה שאתחרט בעתיד, ואם בגיל 50 אקום בבוקר ואגיד 'אני רוצה ילד' - יש דרכים להביא ילד גם בלי להיות בהריון".

יום שישי בצהריים, רגוע. נעה דקל, בת 33 ונעם שרון, בן 38, כרוב הישראלים, צופים בשידורים החיים ממוקדי השריפה בכרמל. שמש חמימה חודרת מחלון המרפסת הסגור. לצדם, על הספה, שרועים הכלבה שפרה ושלושת החתולים: שלגיה, שמגר ומיצי, שנמצא לפני חודשיים ברחוב. בצד החדר מתקן טיפוס גדול לחתולים. "מתנה ליומולדת שנה של שמגר", מסביר שרון, "שפרה קיבלה פריסבי כשחזרנו מגרמניה".

הם מתגוררים בדירה צנועה בחדרה, עובדים קשה בחברה ליבוא אופניים, ובזמנם הפנוי רוכבים, נפגשים עם חברים ומשפחה ומטפלים בבעלי החיים. דקל גם מנהלת את פורום כלבים בפורטל תפוז. הם חולקים חיים משותפים זה חמש שנים. בערב הם מוזמנים להדלקת נרות עם עוד שלושה זוגות של חברים טובים, כולם כבר הורים לזאטוטים. "לא נטשנו אותם!" אומרת דקל בחיוך. "וכן, כולם מדברים על הילדים, אני מדברת על שפרה". שפרה היתה מתוכננת, היא מסבירה בהומור, השאר לא - הם נמצאו ברחוב.

היא גדלה בקיבוץ עין שמר, הקטנה בחמישה אחים ואחיות. בגיל 13 נשלחה לעבוד בבית הילדים עם קטנים ממנה, והבינה שזה לא בשבילה, שאינה רוצה להיות אם. "זה משהו שהוא עמוק", היא אומרת. "אני מעולם לא חשבתי שתינוק הוא חמוד".

אנשים רבים אינם אוהבים ילדים של אחרים, אבל אוהבים את שלהם.

"הרבה באמת אמרו לי ש'עם הילד שלך זה יהיה אחרת' ואני אומרת, ומה אם זה לא יהיה אחרת? מה אעשה? אחזיר אותו?"

שרון מגדיר את עצמו "לא קיצוני כמו נעה". הוא אוהב ילדים ואף הדריך ילדים בחוגי כדורסל וחוגי סיור. ובכל זאת הוא מעדיף את חייו כך. "טוב לי איפה שאני נמצא", הוא אומר. "טוב לי עם העצמאות שלי, לא להיות משועבד. זה לא שאנחנו כל שני וחמישי טסים לסוף-שבוע בחו"ל - בסך הכל יש לנו מחויבויות בעבודה, יש בעלי חיים בבית שדורשים טיפול. נכון שזה לא ילד, אבל זה דומה".

אתה שלם עם עצמך?

"כן. הרבה אומרים לי: 'רואים שאצלך זה לא בטוח'. אמנם אצלי זה לא מובנה כמו אצל נעה, אבל אני לא יכול להגיד שחסר לי ילד בחיים. אני רואה את החברים שלנו שהביאו ילדים, אני רואה את הקשיים. אני גם לא מתעלם מהדברים הטובים שזה נותן. בחשבון הקר טוב לי איפה שאני".

"בחשבון הקר", מוסיפה דקל נחרצות, "זה לא שווה את זה".

אתם חושבים על הזקנה?

דקל: "זקנה מטרידה אותי, אבל מהניסיון שלי אין קשר בין הבאת ילדים לזקנה בטוחה או נעימה. בסוף מי שיטייל איתנו על כיסא הגלגלים יהיה הפיליפיני. אנחנו צוחקים ואומרים שאנחנו כבר היום חוסכים כסף בשביל הפיליפיני".

למה לחשוב דווקא על ימים קשים? למה לא לחשוב על גיל הזהב, הגיל שבו הנכדים ממלאים תפקיד חברתי חשוב ומעניקים גם אושר גדול?

"יש הורים שהילדים גרו אצלם עד גיל 30. ואז הילדים יצאו לחמש דקות וחזרו עם שלושה נכדים שצריכים שיטפלו בהם. וכל מה שהורים אלו רוצים זה קצת שקט. לכן, מבחינתי, ילדים או נכדים זה לא ביטחון לזקנה מאושרת או לא מאושרת".

בקרב חברותיה של נעה דקל, שכבר ילדו, יש התערבות משעשעת על הגיל שבו דקל כן תחליט ללדת. "החברות דוחפות לה ילדים לידיים, אולי יבוא לה", מספר שרון.

"זכיתי לגדול בסביבה מאוד תומכת", היא אומרת, "אבל אני רואה בחורות בפורום שמספרות על לחץ נורא שמופעל עליהן. מי ששואל אותי למה אין לי ילדים - מקבל תשובה. לפני כמה זמן חברה גילתה שאנחנו לא רוצים ילדים והיא פקחה זוג עיניים. זו בעיה שלה שזה לא מוצא חן בעיניה. יש בארץ מסע מטורף להבאת ילדים".

הם נהנים מערבים פנויים ותמיד זמינים לקפה במקרה שהחברים השיגו בייביסיטר. "המצב שלנו לא אמור להיות עניין של אף אחד", מסכמת דקל. "אבל בחברה הישראלית זה עדיין עניין. הבחירה שלנו היא רציונלית, הגיונית ומותרת. אין כאן אנשים שהם לא בסדר, אנחנו לא א-סוציאלים או דפוקים בראש. אני רוצה שבחורות במדינת ישראל יידעו שלא חייבים להביא ילדים - כי אמא רוצה נכדים, כי צריך עוד חיילים, כי יש מאבק דמוגרפי. זה בסדר לא לעשות ילדים".

הצהרה בגיל 16

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתברר, כי ב-2009 היו 23 אחוז מהמשפחות בישראל בלי ילדים. קצתם זוגות שעוד לא הספיקו או דחו את המועד, אחרים נתקלו בבעיות פוריות, ויש גם כאלה שנשארים בלי ילדים מבחירה. על ההתפלגות בין הקבוצות השונות אין נתונים.

מחקרים שנעשו בחו"ל מלמדים שאנשים הבוחרים בחיים ללא ילדים נוטים להיות בעלי השכלה אקדמית וממעמד חברתי כלכלי בינוני ומעלה. גם בישראל, אומרת אורנה דונת, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אלה אנשים משכילים. "הקריירה, בשונה מהסטריאוטיפ", היא מוסיפה, "לא מאוד חשובה להם. כמעט ההפך. לאנשים שלא רוצים ילדים יותר חשוב ללמוד, חשוב המימוש העצמי, חשובים התחביבים".

בגיל 16, באמצע שיעור מחול שבו פיטפטו המשתתפות על אהבה ומשובות נעורים, הכריזה דונת, נחרצות, כי אינה רוצה להתחתן ואינה רוצה בילדים. כמה מחברותיה לחוג זוכרות עד היום את ההצהרה יוצאת הדופן. דונת, היום בגיל 34, חיה אמנם בתא משפחתי זוגי אך בלי נישואים ואי רצונה בילדים הפך לנושא מחקר מסקרן בתזה שכתבה והתגבשה לספר שרואה עכשיו אור: "ממני והלאה - הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל" (הוצאת ידיעות ספרים).

בחברה הישראלית בחירה בחיים בלי ילדים נתפסת כמעט כטאבו. בעוד שבארצות מערביות הזירה המחקרית בתחום שוקקת חיים, מחקרה של דונת הוא ראשון מסוגו בישראל. הספר מבוסס על מחקר שערכה בשנים 2004-2007. מפה לאוזן הגיעה אל המרואיינים הראשונים, גברים ונשים בגיל 30 פלוס, מרביתם בעלי השכלה אקדמית, הטרוסקסואלים, החיים לבדם או עם בני זוג.

חודשים ספורים לאחר שהחלה במחקר נפתח הפורום "נשים שלא רוצות ילדים" באינטרנט. דונת מצאה בפורום שדה פורה למידע: הכותבים, נשים וגברים שאינם רוצים ללדת ילדים, אך גם כאלה שעדיין מתלבטים, אינם יכולים ועוד. במשך שלוש שנים עקבה אחר הדיונים בפורום, לקחה בהם חלק פעיל, העלתה בעיות ושאלה שאלות כדי לקדם את המחקר.

הדיונים האנונימיים הובילו אט-אט למפגשים חברתיים בין המשתתפים. "אנחנו הולכים ומתרבים" היתה אחת הסיסמאות ההומוריסטיות במפגשים אלה. דונת מספרת כי התקופה שבה ערכה את המחקר היתה עבורה מהפכה. מהפכה אישית, משום שגילתה שאינה לבדה בדרכה, ומהפכה פוליטית, בשל הגילוי שהיא נוגעת בשאלות פילוסופיות ותרבותיות, שאלות על חיים ומוות, על זקנה, על אושר ומשפחה ובעיקר על חופש הבחירה.

יודעת לאהוב

דונת גדלה ברמת השרון. את זמנה היא חולקת בין האוניברסיטה, שם היא גם מלמדת (מבוא לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה של הבריאות), לבין מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית באזור השרון, שהיא היו"ר שלו (בהתנדבות). היא חיה עם אמיר, שגם הוא אינו רוצה ילדים. בסלון ביתה, במרכז תל אביב, ניצב כן ועליו ציור בלתי גמור של בן זוגה. "כשאין ילדים, אז יש זמן", היא אומרת בקריצה.

הספר הוא סוג של הצהרה פוליטית שלה, שבירת המיתוסים האופפים אותה. היא לא תשכח את אחת התגובות שקיבלה בעקבות ראיון טלוויזיוני בתוכנית העוסקת באושר, שם סיפרה על הבחירה בחיים בלי ילדים. "אורנה דונת לא יודעת לאהוב", כתב טוקבקיסט בעקבות התוכנית. וזה פגע.

"יש פער גדול בין הסטריאוטיפים על אנשים שלא רוצים ילדים לבין המציאות", היא אומרת. "אנשים שלא רוצים ילדים נתפסים כהדוניסטים, אגואיסטים, נהנתנים ומרוכזים בעצמם. על פי המחקר, אנשים שלא רוצים ילדים לרוב פעילים למען מטרות חברתיות, פוליטיות, רבים מהם פעילים למען בעלי חיים. הפורום גדוש באנשים שאכפת להם. אני אישית מקדישה שעות של התנדבות במרכז. זה עושה לי משהו, שכתבו שאני לא יודעת לאהוב. זה לא הוגן, זה מקומם אותי. הרי מי שכתב את זה לא מכיר אותי".

יש סיבות רבות לבחירה בחיים בלי ילדים. דונת, במחקרה, מצאה שתי סיבות מרכזיות: אחת, הטבע האישי - אנשים שאין להם צורך להיות הורים. הסיבה השנייה קשורה ברצון להימנע מהמחיר הכרוך בהורות, ולהמשיך ליהנות מחיים ללא ילדים. בספרה היא כותבת שכמה מהבוחרים בחיים בלי ילדים תופסים את ההורות כתפקיד עם חובות, עם דרישות, שמשמעותן חורבן אורח חייהם.

דונת שותקת שניות אחדות כשהיא נשאלת למה היא לא רוצה ילדים. "יש משהו בחופש ובשקט של לעשות את הדברים שמהבטן אני מרגישה שהם נכונים לי", היא אומרת. "כמו המחקרים, כמו ההתנדבות, כמו קריאת ספרים, כמו מוזיקה שהיא אהבה גדולה שלי. יש דברים אחרים שאני רוצה לעסוק בהם. וילד, בטח במציאות ובאופן שבהם מגדלים ילדים היום, אין לו מקום. והתשתית לכל זה היא שפשוט אין לי רצון".

בספרה היא מציינת כי רבים מה"אל-הורים" ידעו שאינם רוצים ילדים כבר בגיל צעיר מאוד. "אצלי זה עוד הגיע באיחור, בגיל 16. לא יכולתי לשים את האצבע ולהגיד למה אני לא רוצה ילדים. היתה לי הרגשה שזה לא אני. שזה לא חלום שלי. לא שלי. וגם היום, ילדים זה משהו שמדברים עליו הרבה, שנמצא סביבי, אבל זה לא אני".

היא משווה את התהליך החברתי שעוברים ה"אל-הורים" ליציאה מן הארון. אישית, היא מספרת, לא נאלצה כמעט להתמודד עם דחייה חברתית, היא מוקפת במשפחה תומכת וחברים, אך לאחרים, ההתמודדות עם החברה הישראלית המקדשת את הילודה, היתה קשה. "רבים מאוכלוסיית המחקר בוחרים בפינצטה למי להגיד מה", אומרת דונת, "כי את יודעת שיש אנשים שאת לא רוצה להיכנס איתם לסוגיה הזאת. בשנים הראשונות של הפורום הוא היה מלא בהודעות כגון: 'אתן לא בני אדם', 'בחיים שלי לא נתקלתי באגואיזם כזה', 'זה לא אנושי'. אחת התגובות הקשות היתה 'תעשו טובה ותתאבדו'. הבחירה שלנו לא להביא ילדים מעוררת כלפינו אמוציות וגלי הדף קשים. בחברה הישראלית, לא אחת, רואים בנו אנשים עם נכות רגשית".

משימה לאומית

לדברי דונת, תגובת החברה היא ההבדל העיקרי בין "אל-הורים" ישראלים לכאלה שחיים בארצות המערב, שם סגנון חיים כזה נפוץ יותר ואינו מעורר הרמות גבה. "גם במדינות המערב וגם כאן הסיבות שאנשים לא מביאים ילדים דומות מאוד. ההבדל הוא בלחץ שיש כאן להביא ילדים, בתגובות הקשות, באינטנסיביות, בישירות שאנחנו מוצאים כאן".

דונת מזכירה בספרה את הסוציולוגית ג'ין ויוורס, שטענה כי אנשים שבחרו בחיים בלי ילדים הושפעו מהוריהם. ההורים אמנם לא הנחו אותם ישירות לא להוליד בעצמם, אך ייתכן שחוסר הסיפוק שהפגינו ביחס לתפקידם ההורי העביר לילדים מסר מרומז על קיומו של אורח חיים חלופי.

אנחנו נוטים מיד לחפש הסברים פסיכולוגיים לחוסר רצונם של אנשים בילדים: ילדות טראומטית? גירושי הורים? למה בעצם את מתקוממת נגד חיפוש כזה?

"לפני כמה זמן מישהו כתב בפורום שאני מתעסקת בנושא הזה בגלל שאני פגועה מהגירושים של ההורים שלי. אז ההורים שלי לא גרושים, וישבנו בארוחת צהריים וצחקנו מהעניין. יש אנשים שעברו ילדות טראומטית - ולא רוצים ילדים. באותה מידה יש אנשים שעברו ילדות טראומטית והפכו להורים. ויש אנשים שעברו ילדות נהדרת, עם הורים נהדרים - ולא רוצים להיות הורים. המחשבה שמשהו בילדות שלנו השתבש, שעברנו משהו טראומטי, זה חלק מהסטריאוטיפ. אחותי היא אם לשתי בנות. כלומר, מאותם הורים יש ילדה אחת שהפכה לאמא וילדה שנייה שלא רוצה ילדים - זה טורף את כל הקלפים".

הורות בישראל נתפסת כמשימה לאומית, ובעניין זה אין הבדל בין יהודים לערבים. הפוליטיקה של הפריון באה לביטוי בסיוע לאשה היולדת, מקצבאות של הביטוח הלאומי, דרך סבסוד מעונות יום ועד חקיקה למען משפחות מרובות ילדים. בחסות השלטון הפכה ישראל למעצמת הפריון המובילה בעולם. "בסקר שנערך בין 48 מדינות", אומרת ד"ר סיגל גולדין, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, "המתבסס על נתונים שהעבירו רשויות הבריאות בכל אחת מהמדינות ביחס למספר טיפולי ההפריה החוץ-גופית בשנה - ישראל ניצבת בראש הטבלה. מספר טיפולי הפוריות הנעשים בישראל בשנה, בהשוואה למספר התושבים, גדול פי שמונה מהממוצע העולמי. השורה התחתונה - יש פה הרבה ידע ופרקטיקה רפואית ובעיקר הרבה צרכנים והרבה רצון להביא ילדים".

מחקרה של גולדין חושף איך המערכות הממשלתית והחברתית בישראל פועלות כדי להנציח את מעמדה המוביל בתחום זה. "הממצאים מצביעים על שיתוף פעולה וקונסנזוס רב שנים בין שחקנים שונים במערכת הפוליטית, בנוגע להסדרה ורגולציה של טכנולוגיות הפריון החדשות", היא אומרת. "בכל פעם שנוספות טכנולוגיות חדשות, מדינת ישראל נוטה לקבל ולהכיל אותן, בשימוש רב יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם".

ובמציאות הזאת, המקדשת את הפריון, יש אנשים שקמים ומעיזים להגיד "אנחנו לא רוצים ילדים".

"למה אנשים כן רוצים ילדים היא שאלה שכמעט שקופה בחברה שלנו. רוב האנשים לא שואלים את עצמם את השאלה הזאת. ההתניה התרבותית והחברתית היא פשוט לעשות את זה. אנשים שעושים בחירה לא ללדת מנסחים את הבחירה שלהם אל מול המובן מאליו, אל מול הקונסנזוס הישראלי. אני זוכרת את פרופסור שלמה משיח באחד הדיונים בכנסת, שאמר: "כולם עושים ילדים, פרט לקבוצה של מופרעים". האנשים שלא רוצים להביא ילדים נתפסים כקבוצת מיעוט של מוזרים. אך הם לא נתפסים כקבוצה המאיימת על המיינסטרים".

ובכל זאת, משהו בהם מפריע לנו, זה נתפס כהתרסה.

"אני חושבת שהם מציבים מולנו מראה ואנחנו שואלים את עצמנו למה אנחנו הבאנו ילדים".

חברות כמוני

הדיון האחרון בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" עוסק בנשים המתפרנסות מחשפנות ומזנות. חברות הפורום כבר מכירות היטב זו את זו ודנות גם בעניינים אחרים. שרשרת תגובות ארוכה נפתחת כאשר JEWEL4 מספרת שהיא בהריון. היא בת 38, בודדה מאוד, ומתלבטת מה לעשות.

ארבע שנים מאז שייסדה את הפורום, Gertrude עדיין מבקשת לא לפרסם את שמה האמיתי. השיחה איתה מתקיימת במקום עבודתה, מרכז לבעלי חיים נטושים שאותו היא מנהלת. בסיור במקום, שבו מוחזקים עשרות חתולים וכלבים, כל בעל חיים זוכה ממנה ליחס אישי ולליטוף. היא באמצע שנות ה-30 לחייה ומתגוררת עם בעלה במרכז הארץ. הפורום נולד מתוך בדידות חברתית, היא מספרת. "לא הכרתי אף אחד כמוני, אבל לא יכולתי להניח שאני באמת אחת ויחידה. ההתעסקות בחוסר הרצון להביא ילדים בערה אז בעצמותי, וחסרה לי קבוצה חברתית ופוליטית שאוכל לחקור בה את הנושא. רציתי חברות כמוני. חיפשתי פורום ברשת ולא מצאתי, אז החלטתי להקים אחד כזה".

היא פשוט לא רוצה ילדים. "זה באמת כל כך פשוט", היא אומרת. "לא מתוך שנאה לילדים, לא מתוך גועל או חוסר זמן, לא מתוך אי היכולת להעניק או מתוך אגואיזם, חרדה או טראומה. לא בגלל פיצוץ האוכלוסין, לא משום שנראה לי שאהיה אם גרועה, לא בגלל רווחה אישית או חיסכון כלכלי או כל סיבה אחרת שאנשים מנסים למצוא בשביל אותם נשים וגברים שלא מעוניינים בילדים".

היא מחפשת את הלך הרוח החיובי לאנשים כמותה. בלי "לא רוצה ילדים", בלי "אל-הורות", בלי מלה אחת שמתייחסת למה שאין. "כשם שאין מלה מיוחדת למי שאינו מעוניין לגדל כלב, כפי שיש מלה ספציפית לאדם שאינו נשוי, כפי שאשה היא לא 'לא-גבר' - לשם אני שואפת". בעבר קיבלה תגובות מכאיבות על בחירתה, שכללו אבחנות פסיכיאטריות מפורטות מפי נהגי מוניות, ותוכחות מפי חברים בעלי עודף רצון טוב. "ייתכן שבשל כך מעגל החברים שלי הצטמצם מאוד", היא אומרת.

היום היא מוקפת באנשים כמותה או באנשים הרואים בהחלטתה בחירה לגיטימית. "אני מניחה שלא קל להיות הורים שצריכים להסביר לאחרים תופעה שאינם מבינים בעצמם", היא מספרת על הקושי של הוריה. "בוודאי קשה להם בעיקר כשמתאספים בני גילם המאושרים עם נכדיהם הטריים. עם זאת ולמרות שלא היה קל תקופה ארוכה למדי, אני רוצה להאמין שהמשפחה והחברים הבינו שאני ובן זוגי בסדר, שטוב לנו, שאפשר גם כך".

היא כבר לא משתתפת באופן פעיל בפורום. פעם בשנה, ביום השנה להקמתו, היא נכנסת פנימה. "הפורום קיבל חיים משל עצמו", היא אומרת, "והחיים שלי, אלו שהפורום סייע לי להתייחס אליהם בשלווה, פנו לכיוונים אחרים. מבחינת רבים זהו סתם עוד פורום אזוטרי ברשת, אך מבחינת אותם נשים וגברים מדובר בהבדל משמעותי בתפיסתם העצמית, ההבדל שבין להיות חריג ובודד לבין לקבל את עצמך בשמחה, גם אם אינך רוצה בילדים".

אשתו של אבא

הבדידות של ה"אל-הורים" מתבטאת גם בקושי למצוא בן זוג שרוצה גם הוא במשפחה בלי חיתולים וילדים שקופצים על הספות. לא כל הזוגות מתחילים את דרכם המשותפת בידיעה ברורה שלא יהיו להם ילדים. הסוציולוגית ג'ין ויוורס, שערכה את מחקרה בקנדה, מכנה זאת "משחק המתנה". כמה מהמשתתפים במחקרה סיפרו שהשתהו בקבלת ההחלטה להוליד ילדים ודחו אותה לעתיד, שבסופו של דבר מעולם לא הגיע. הסוציולוגית אלין קמפבל, שערכה מחקרים בתחום זה בסקוטלנד, כותבת כי ככל שהשגרה מוסדרת יותר, כך היא גם רגישה יותר לשינוי. זוג בלי ילדים שחי בשגרה של חברה, עבודה, מנוחה ודוחה את ההחלטה, עשוי לגלות שהשגרה הנוחה של חייו הרחיקה עוד יותר את האפשרות שירצו בילד.

הפורום "נשים שלא רוצות ילדים" משמש היום גם לאיתור שותף לחיים. "הרבה פעמים יש בדידות", אומרת דונת. "באחד הראיונות למחקר ביקשו ממני שידוך. שאלו אותי אם אני מכירה עוד אנשים שמחפשים קשר. אני חושבת שהנושא הכי קריטי לאנשים שלא רוצים ילדים זה מציאת בן זוג או בת זוג. יש קושי מרכזי, בעיקר בישראל, למצוא בן זוג, או בת זוג, שלא רוצה ילד. ממילא, מציאת בן זוג זה מסע לא פשוט".

ובכל זאת, כל הנשים שרואיינו לכתבה זו אמרו כי אי רצונן בילדים כה חזק, שהן יוותרו על קשר זוגי עם גבר שיתנה את המשך החיים המשותפים בהולדת ילדים. אורנה כהן, בת 38 מהוד השרון, מצאה את עצמה באחת מהדילמות הקשות של חייה כאשר בן זוגה זה 11 שנה הודיע שהוא רוצה ילדים. הזוג מצא פתרון, שאותו הציעה כהן: בן זוגה יביא ילדים עם אשה אחרת, שתהיה אם ילדיו ותגדל אותם.

ביום-יום תמצאו אותה עובדת עם ילדים בבתי חולים כליצנית רפואית. אשה אינטליגנטית, רגישה וחמה. היא עוסקת בג'לולוגיה (טיפול באמנות והומור) ועובדת גם עם קשישים ועם בעלי פיגור שכלי. "אני מכירה את הסטיגמה שאנחנו עקרות רגשית", היא אומרת, "אבל אני אוהבת ילדים".

היא אוהבת ילדים אבל בעצמה אינה רוצה להיות לאם. "זה פשוט לא רצון שקיים בי", היא מנסה להסביר. "כשאנשים לא מבינים את זה, אני שואלת 'ולמה אתה לא הולך לעשות ניתוח לשינוי מין?' ואז עונים לי: 'כי אני זה מי שאני'. ואני אומרת שזאת גם התשובה שלי, 'זה אני, אני לא רוצה להיות הורה'".

בגיל 27 הכירה את בן זוגה לחיים והאהבה פרחה. הוא איש מחשבים, שעוסק גם ברפואה אלטרנטיבית ומעדיף לא להיחשף בעיתון. הם מתגוררים בדירה במרכז הוד השרון. כזוג צעיר, לפני עשור, עניין הילדים לא העסיק אותם. הוא חשב שזה יעבור לה, וגם היא לא הצהירה הצהרות נחרצות. אבל זה לא עבר. הרצון לא להוליד ילדים רק התחזק בה.

"עם השנים הקשר בינינו העמיק", היא מספרת, "ואני עם השנים הרגשתי יותר ויותר חזקה ברצון שלי לא להפוך להורה. אני חשבתי שאם הוא רוצה ילד, הוא צריך להביא ילד. ילד זה דבר כל כך מהותי בחיים, שכל צד שיוותר ייצא מאוד מתוסכל. בהתחלה הוא שלל כל מיני פתרונות אלטרנטיביים שהצעתי. הוא רצה שאני אהיה האמא. אמרתי שאני מעריכה את זה, אבל זו לא סיבה עבורי ללדת. היום הגענו להבנה ולפתרון. הרעיון שלנו הוא לעשות חוזה הורות עם אשה שרוצה להיות אם חד-הורית, או עם זוג לסביות שרוצות אבא מעורב. האם תהיה אמא לכל דבר. אני לא הולכת להחליף את מקומה, אני לא רוצה להתחרות בה. אני אהיה אשתו של אבא".

זו הקרבה גדולה מצד שניכם. הוא עדיין ייאלץ לחלוק בילד עם אשה כמעט זרה. את תיאלצי לחלוק את חייך עם ילד שאת לא רוצה.

"ברור לנו שזה יהיה מורכב. אבל אני רוצה שבן זוגי יממש את עצמו כאדם. הוא רוצה ילדים. כמו שאני לא אעשה ילדים בשבילו, אני לא חושבת שהוא צריך לוותר בשבילי על ההורות. זה לא בריא לאף אחד מהצדדים. אני גם חושבת שהוא יהיה הורה טוב ואני אשמח להיות הדודה המגניבה של הילד. אני הגורם הפחות חשוב בשלישייה הזאת. נצטרך לגור קרוב לאמא ותהיה משמורת, כמו אצל הורים גרושים".

הם עוד לא מצאו מועמדת מתאימה. בתחילה, היא מספרת, פנו אל מכרה משותפת, בת 40, שאותה שניהם מעריכים מאוד, אשר רוצה ללדת. אך היא דחתה את הרעיון והעדיפה לחפש בן זוג לחיים שיהפוך גם לאב. "הגענו אל עוד מישהי", מספרת כהן, "דרך אתר 'באופן טבעי', אך היא היתה מבוגרת מבן זוגי בהמון שנים וזה לא התאים. כרגע קצת הרפינו, אבל אנחנו כל הזמן עם אנטנות פתוחות".

מה בדבר טובת הילד?

"אני חושבת שילד שנולד לשני הורים שמאוד רוצים אותו, ואין ביניהם משקעים של זוג גרוש אבל כן קיימת ההתנהלות הטכנית, כמו הסדרי משמורת, אמנם לא גדל במשפחה נורמטיבית, אבל ממקסם את הרווחים במצב שאליו הוא נולד. מה שאנחנו מנסים ליצור כאן זו משפחה אלטרנטיבית, שהיחסים בה מבוססים על אחווה וחברות טובה, עם השקפות עולם דומות מבחינת חינוך וטובת הילד".

המשכיות ביולוגית

בסקר לאומי שנערך בשנות ה-80 בארצות הברית, ובו נשאלו הנחקרים על היתרונות שבהולדת ילדים, התשובות העיקריות עסקו בצורך באהבה ובחיבה. דונת מציינת כי ב-2003 נערך בישראל מחקר שבו נמצא כי 90 אחוז מהציבור היהודי מסכימים עם הטענה שהאושר הגדול ביותר בחיים הוא "לראות את הילדים גדלים". 57 אחוז מהנשאלים הסכימו עם הטענה כי חייהם של אנשים שאין להם ילדים הם ריקים.

ילדינו נושאים על כתפיהם מטען כבד: משמעות הקיום בעולם, המשכיות השושלת המשפחתית, העברת זיכרונות משפחתיים, ערכים משפחתיים וגם התמודדות עם המוות. מחקרים מלמדים כי לאחר מלחמת יום כיפור נרשם בארץ גידול דרסטי במספר הלידות. בתרבות הישראלית ילדים נתפסים כמי שבאמצעותם מובטחת שרידותה של החברה. ילדים גם נתפסים לא אחת כמי שיספקו תמיכה להוריהם המזדקנים.

עתיד בלי ילדים הוא אחת הסוגיות הרגישות המעסיקות אל-הורים. "המון מאנשי הפורום כותבים", אומרת דונת, "שילדים הם לא הבטחה או תעודות ביטוח להזדקנות מכובדת. ילדים יכולים, ובצדק, לנסוע לחו"ל ולא להיות כאן כשההורה מזדקן. הרבה פעמים זה אחד הכלים לניגוח - 'אז מי יטפל בכם כשתזדקנו?' - ולפעמים זה בא מתוך דאגה אמיתית. למשל, כשנכנסת מישהי לפורום וכותבת 'אני מרגישה שאני לא רוצה ילדים, אבל אני מפחדת מהזקנה".

את חוששת מהזקנה?

"לא. אני מעסיקה את עצמי, מעניין לי. יש לי אחייניות שאולי יהיו להן ילדים. אנשים שלא רוצים ילדים מרגישים מלאים, מרגישים שאין מספיק שעות ביום לעשות את מה שהם אוהבים. ישנו הביטחון שכל עוד הבריאות בסדר, אנחנו נמשיך להעסיק את עצמנו. מה שמפחיד זה החולי, או מוות של בן הזוג, אם יש כזה".

לטענת דונת, רבים מהמרואיינים במחקרה אינם רואים בהמשכיות גורם בעל חשיבות. באחד הדיונים בפורום, שעסק במציאות שם עברי למונח childfree המקובל בארצות הברית, אחר מהמונחים הרבים שהוצעו היה גם "פרט קצה", כלומר אדם שנמצא בקצה השושלת ו"סופגנים" - אנשים שלא מעבירים את הגנים שלהם הלאה.

קראת לספר "ממני והלאה". ואיפה ה"הלאה" שלך?

"יש הרבה הלאה, אבל זה הלאה אופקי, במובן שאני עושה דברים אחרים שמשפיעים על אנשים. המשכיות זה לא רק ילד ביולוגי".

לגמור עם זה

שבת אחר הצהריים. מיכל הלוי ודני פירוגובסקי מתאוששים מבוקר פעיל במיוחד בבית ביאליק בתל אביב. פירוגובסקי, בן 43, תופס תנומה בחדר השינה. הלוי, בת 40, מכינה קפה במכונת אספרסו ושירה הקטנה צופה בקלטת בטלוויזיה עם שוקו. הם גרים במרכז תל אביב, בדירה מעוצבת ונאה. הוא רואה חשבון, היא מנהלת משאבי אנוש של אתר החדשות ynet. עד לפני חמש שנים, ילדים לא היו בתוכניות שלהם. הלוי נשאה את האג'נדה בגאון וסירבה להיכנס להריון.

הם חיו יחד 15 שנה בלי ילדים. עבדו קשה, קידמו קריירות, וגם נהנו ממנעמי החיים, טיסות לחו"ל ונופש בסופי שבוע. "החברות שהתחילו ללדת בגיל 28-29 לא נראו לי מאושרות במיוחד", מספרת הלוי. "היתה לי תחושה שאנשים מנסים להיפטר מהילדים שלהם. אנשים כל הזמן מחפשים ורודפים אחרי 'סידור' לילדים. זה לא נראה לי משהו שהוא כיף. עצרתי רגע ושאלתי את עצמי 'למה אני חייבת את זה?'"

היא מוציאה מהספרייה בסלון את הספר "The Childless Revolution" של מדלן קיין, העוסק בבחירה בחיים בלי ילדים. "החברה הגיבה לזה לא טוב", מספרת הלוי. "זה נראה מוזר, הרגשתי חוסר פרגון. נראה לי, שזה נראה לאחרים טוב מדי. באחד הביקורים שלי אצל רופא נשים הוא אמר לי, 'ומה קורה עם ילדים?' אמרתי לו: 'אני לא רוצה ילדים'. הוא מיד שאל 'אז בשביל מה התחתנת?' אני בכלל לא הבנתי את הקשר. את יכולה להיות נשואה ולהחליט לא לעשות ילדים, ולא להיות נשואה וכן לעשות ילדים. כל אחד הרשה לעצמו לשאול: 'למה אין לך ילדים?' 'את בת יותר מ-30, את נשואה, אז מה לא בסדר?' מצאתי שלחברה יש מעט מאוד סובלנות לאנשים שלא חושבים כמו המיינסטרים".

לבן זוגה האג'נדה של מיכל לא הפריעה, ההפך. "בהתחלה, כשמיכל שמה את הדברים על השולחן, אני לא הייתי בטוח ששמעתי טוב", הוא אומר בחיוך. "חשבתי שזה יעבור לה. אבל ככל שהחיים התקדמו הרצון של מיכל לא להביא ילדים גבר והדברים מבחינתי נפלו למשבצות מאוד נוחות. חיינו באינטנסיביות עם הרבה דברים טובים בחיים. התרגלתי ואימצתי את הגישה, זה בסדר, לא צריכים ילדים".

השינוי הגיע מכיוון לא צפוי. בגיל 35 התברר למיכל כי היא סובלת מבעיה גינקולוגית שתמנע ממנה להרות באופן טבעי. "פתאום הבנתי שהגוף שלי לא בסדר, משהו בנשיות שלי פגום וזאת היתה תחושה קשה. רציתי שהבחירה שלא יהיו לי ילדים תהיה שלי בלבד - אבל פתאום מישהו אחר החליט את זה. זה פשוט טרף את כל הקלפים, נוצר בי יצר חזק, כמעט ילדותי, להוכיח שאני כן יכולה".

בן זוגה, בתחילה, התקשה לקבל את השינוי הקיצוני. "דני לא עשה אידיאולוגיה מ'לא לעשות ילדים', אני מאוד אהבתי לעשות מזה אידיאולוגיה", אומרת הלוי. "ואז זה נחת עליו. הוא לא הבין מה השתנה במשחק ומה עוד שזה ישר הלך לטיפולי פוריות".

"זה בא לי די בהפתעה", הוא מאשר. "הוויתור על הפוזיציה של בלי ילדים לא היה פשוט. זה פתאום היה לזרוק את החיים למקום אחר מאוד מאיפה שראיתי את החיים שלי".

הם כמובן שמחים מאוד על החלטתם להביא ילד לעולם וגם שמחים על כך שהמתינו כמה שנים שאיפשרו להם להחליק לתוך תפקיד ההורים כאנשים בוגרים יותר, בשלים יותר, וכן, גם מבוססים יותר כלכלית.

"בעקבות השינוי, לא הפכתי לאחת שמטיפה לרוץ ולעשות ילדים", אומרת הלוי. "אני עדיין חושבת שאנשים לא חייבים להביא ילדים. חבל לי שבארץ אנשים לא מקדישים מחשבה לשאלה אם הם באמת רוצים לעשות ילדים. אני מכירה הרבה בחורות צעירות שנישאות וישר עושות ילד ומיד עוד ילד והן לא עוצרות לרגע לחשוב, האם זה מה שהן רוצות? האם הם עומדים כלכלית בנטל? אנשים מביאים את עצמם למקום לא טוב".

היא עדיין מתמודדת עם לחץ חברתי. "אחרי ששירה נולדה, מיד שאלו אותי 'נו, מה עם השני?' עד היום שואלים אותי. ואני לא מבינה מה העניין. ישנו הקטע הזה שאומרים: 'לעשות שלושה ילדים מהר ולגמור עם זה'. לגמור עם מה? מה, זה מטלה? עונש? אני היום מאוד נהנית עם הבת שלי, אני מבלה עמה את כל אחר הצהריים, דבר שלא טריוויאלי אצל אמהות עובדות. אני מכירה נשים חזקות, שמרוויחות טוב, שנמצאות בעמדות בכירות, ולצד זה ברור להן שהן חייבות להביא שלושה ילדים. זה משגע אותי".

היום, כאם, היית חושבת על סיבות אחרות לא ללדת?

"היום הייתי חושבת על סיבה אחת לא להביא ילד - וזאת האהבה הכל כך גדולה שיש לך אל הילד שלך. אהבה שמאוד מפחידה. אני זוכרת סיטואציה בילדות שלי, הייתי אצל דודה שלי, ישבתי אצלה במטבח, והיא ישבה בין בעלה לבן שלה, ואמרה: 'אם הייתי צריכה לבחור ביניהם - ברור מה תהיה הבחירה שלי', וכמובן התכוונה לבן. במשך שנים זה לא היה לי ברור, נראה לי שאהבה בין בני זוג זה הדבר הכי מדהים בעולם. היום הבנתי, שברגע שנולד לך ילד זה פותח דברים אחרים, זה פותח אהבה שכמוה אין. שירה נולדה בניתוח קיסרי, בשבוע 31. כמה שעות אחרי הניתוח הגעתי לפגייה - אני על כיסא גלגלים, ממוטטת, במצב נורא. היא היתה בגודל של כף יד, מחוברת לאין סוף מכשירים. ובשנייה שראיתי אותה, ידעתי - זה הדבר הכי יפה שיש".*

אחת מחמש

מספר הנשים שלא ילדו עולה, שיעור הילודה יורד

המאה ה-21 מכונה בדאגה "החורף הדמוגרפי". "פחות ופחות אנשים מביאים ילדים לעולם", אומר פרופ' דוד פסיג, חוקר עתידים מאוניברסיטת בר אילן. "במרבית מדינות העולם שיעור הילודה מתרסק אל מתחת לרמת התחלופה הטבעית, שהיא 2.1 ילדים בממוצע לזוג. הסיבה לכך נעוצה במאה העשרים, אז המין האנושי גדל בקצב בלתי רגיל בשל רמת פריון גבוהה. היום הטבע מאזן את עצמו".

פסיג מעריך כי הירידה תיעצר במחצית המאה, בשנת 2050, אז ברוב הארצות המערביות, אך לא רק בהן, שיעור הילודה יהיה הנמוך ביותר - כ-1.5-1.6 ילדים למשפחה. אחת הדוגמאות הבולטות שהוא נותן להידלדלות אוכלוסין היא רוסיה, מעצמה שמצטמקת ב-750 אלף בני אדם בשנה כתוצאה מירידה בילודה. על פי התחזיות, מספר תושביה יצטמצם בשליש בתוך כמה עשורים.

ובכל זאת, המגמה העולמית לא מפריעה לנו, אזרחי מדינת ישראל, להמשיך להתרבות. שיעור הילודה כאן הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המערביות המתועשות - 2.9 ילדים לזוג. "ההבדל בינינו לבין שאר מדינות העולם המערבי המתועש הוא שאנחנו בתקופת החלמה משואה איומה", מסביר פסיג. "מדינת ישראל חיה בפחד ובדחף של הישרדות ולכן מביאים יותר ילדים". להערכתו, גם מגמה זו תשתנה ותתאזן בעשורים הקרובים. לקראת מחצית המאה, הוא מעריך, שיעור הילודה בארץ יירד לכ-2.2 ילדים למשפחה.

לתופעת החורף הדמוגרפי השלכות חיוביות ושליליות. מצד אחד תואט צריכתם של משאבי הטבע, ואפשר יהיה להשקיע יותר בחינוך הילדים שמספרם יקטן. מצד שני, האנושות תזדקן. "המגמה תתהפך", אומר פסיג. "כ-17 אחוז מאוכלוסיית העולם יהיו בגיל 65 ומעלה, ורק כחמישה אחוזים יהיו ילדים מגיל חמש ומטה. במאה ה-21 נהפוך לעולם ללא ילדים". לפי מחקר של האו"ם, בשנת 2050 יהיו בעולם 248 מיליון ילדים פחות ממספרם היום. לטענת פסיג, הזדקנות האוכלוסייה באופן דרמטי תסחרר את המוסדות החברתיים והכלכליים וההשלכות יהיו הרות גורל.

כיום, ל-20 אחוז מהנשים והגברים במדינות המפותחות אין ילדים, מבחירה או מכורח (למשל, בעיות פוריות). בארצות הברית ובבריטניה, אחת מכל חמש נשים לא ילדה מעולם.

ויתור היסטורי

גם בעבר היו גברים ונשים שנמנעו מהולדת ילדים

"בכל חברה תמיד היה מיעוט קטן שגזר על עצמו ויתור על העמדת צאצאים", אומרת פרופ' שולמית שחר, מומחית לתולדות ימי הביניים. "בדרך כלל זה היה קשור לדת. בתרבות הנוצרית, הן באירופה הקתולית והן בחלק האורתודוקסי, נזירים, נזירות וכמרים ויתרו על העמדת צאצאים ונישואים. גם במזרח, הנזירים הבודהיסטים ויתרו על חיי מין והולדה".

שחר מספרת כי גם אנשים נשואים רצו לא אחת להימנע מהבאת ילדים לעולם, אך נתקלו בבעיה טכנית. "האמצעים שעמדו אז לרשותם לא היו יעילים במיוחד", היא אומרת. "המשגל הנסוג היה מושג ידוע, אך נחשב למעשה לא הגון מבחינה דתית. הנצרות לא העמידה את חובת 'פרו ורבו' כמו היהדות, אבל אם כבר קיום יחסי מין - אז רק במסגרת המשפחה ורק כדי להעמיד צאצאים".

למה אנשים לא רצו ילדים? היום אנחנו מדברים העדפה של מימוש עצמי, מה היו המניעים בעבר?

"אנשים לא תמיד רצו ילדים. היו יחסים אסורים, כמו הריון מחוץ לנישואים, שאז היה דבר לא מכובד ואף מסוכן לאשה. לאנשים נשואים היו חישובים כלכליים, לא להביא לעולם יותר מדי ילדים. באירופה, מאז המאה ה-16 שכבות העובדים נישאו מאוחר יחסית, כדי לצמצם את שנות הפוריות של האשה. בתקופה יותר מאוחרת, במאה ה-19, היו באירופה נשים שכבר חשבו שאי אפשר לחבר קריירה וילדים. אבל הן תמיד היו נשים בודדות. לגברים, אגב, ילדים אף פעם לא הפריעו. לגבר היה חדר העבודה שלו והילדים לא היו בטיפולו. החובה של האשה היתה לטפל בילדים".


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו