בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרצוח את המלך ולהישאר סימפטי

בפאריס מציגה ה"קומדי פראנסז" הפקה חדשה של "אנדרומכה" לז'אן ראסין, מי שבעיצומו של עידן המלוכה האבסולוטית במאה ה-17 כתב מחזה חתרני על גיבור המעז להתנקש בשליט לגיטימי בלא להיראות כלל כדמות שלילית

תגובות

פאריס, דצמבר

בחמישה בינואר 1637 התקיימה בפאריס הופעת הבכורה של "הסיד" (Le Cid), מחזהו של גדול מחזאי צרפת אז, פייר קורניי. המחזה מגולל את אהבתה של חימנה, בת אצולה ספרדית, לרודריגו, הגבר שהרג את אביה בראשית המחזה. ההצלחה היתה עצומה, והיא עוררה גלים של קנאה וביקורת. הטקסט נתפש כמזעזע הן בגין תוכנו, שנטען עליו כי הוא מחלל את העיקרון המקודש של ההתנהגות הראויה לאדם אציל (על חימנה היה לדרוש את מותו של רודריגו ולאחר מכן להתאבד), הן בגין עיצובו. המבקרים קבעו שהמחזה אינו עומד בשלושת הקריטריונים, הקלאסיים לכאורה, של האחדות: אחדות העלילה (במחזה יש שתי עלילות אהבה), אחדות הזמן (המחזה מתאר אירועים כה רבים שאין כל אפשרות שיתרחשו במשך יממה אחת) ואחדות המקום (אירועי המחזה מתרחשים בבתים ובארמונות שונים ובשדה הקרב).

הביקורות הללו הובילו את הקרדינל רישליה, שהעניק תחילה את חסותו לקורניי ואף דאג לכך שיזכה בתואר אצולה בזכות המחזה - לפנות לאקדמיה הצרפתית, שאותה ייסד שנתיים קודם לכן, כדי להכריע בעניין. האקדמיה פסקה לטובת המתנגדים, אך המחזה ביסס את תהילתו של קורניי ואת מעמדו כמחזאי הגדול ביותר של התקופה.

שלושים שנה לאחר מכן, ב-17 בנובמבר 1667, הועלה בפאריס מחזהו - השלישי במספר - של ז'אן ראסין, "אנדרומכה". בדומה ליצירתו של קורניי זכה גם מחזהו של ראסין להצלחה עצומה. הוא לא רק מיקם את יוצרו במרכזה של העשייה התיאטרונית, אלא גם דחק במידה רבה לשוליים את מחברו של "הסיד", שבתקופה זו כבר נודע בכינוי "קורניי הגדול".

"אנדרומכה" הוקדש ל"מאדאם", הלא היא אנרייט מאנגליה, אשת אחיו של המלך, שהיתה תומכת נלהבת של ראסין, ומכאן כבר קצרה הדרך להפיכתו של ראסין ליקיר חצרו של לואי ה-14 על כל התהילה הכרוכה בכך. גם הפעם היתה ההצלחה מלווה בקנאה ובביקורת, שבין היתר מצאו ביטוי במחזה קומי, "המריבה המטורפת", המתאר דיון אינטלקטואלי בפגמיו של הטקסט של ראסין. אך למחזה זה, שהועלה על ידי להקתו של מולייר, היו צופים מעטים בלבד.

בהתאם לעקרונות הכתיבה של טרגדיה בתקופה הניאו-קלאסית בצרפת, מבוסס "אנדרומכה" על טקסט קלאסי. בהקדמה שחיבר ראסין למחזה הוא מציין במפורש את הציטוט שעליו נשען המחזה כולו. זה קטע קצר מהספר השלישי מתוך ה"איינאיס" של ורגיליוס, המתאר את המפגש שהתרחש באפירוס בין אייניאס, הגיבור הטרויאני העתיד להיות מייסדה של רומא, לבין אנדרומכה, אלמנתו של הקטור שנהרג ביד אכילס לצד חומות טרויה. בקטע נזכרים, לטענת ראסין, נושא הטרגדיה, מקום ההתרחשות שלה, העלילה וארבע הדמויות הראשיות: אנדרומכה, פירוס מלך אפירוס, אורסטס בן אגממנון, והרמיונה, בתם של הלנה ומנלאוס מספרטה.

ראסין גם מוסיף ומציין שמאפייני דמותה של הרמיונה לקוחים מתוך המחזה "אנדרומכה" לאוריפידס. אבל גם אם כך יצר ראסין מהפיכה של ממש באופן טיפולו בעלילה. שכן "אנדרומכה", העוסק במרובע אהבה בלתי פתור, שבו כל אחת מהדמויות המרכזיות דוחה את מי שאוהב אותה ואוהבת את מי שהיא נדחית על ידו, מציין שבר של ממש ביחס לעיצוב הסוגה של הטרגדיה החצרונית-האצילית בכלל, ושל הטרגדיה נוסח קורניי בפרט. וכך, בו בזמן שראסין ממשיך בנתיב שהתווה קורניי במחזה "הסיד", שם מתוארים כוחה ההרסני של האהבה ויכולתה לנפץ את המסגרות המבנות את הפרט והחברה, הוא יוצר במחזהו מצב חסר תקדים בטרגדיה הצרפתית: גיבור המחזה (אורסטס), המונע על ידי אהבתו לגיבורה (הרמיונה), רוצח בעידודה שליט לגיטימי (פירוס) - בלי שייפגע מעמדו כגיבור, ובזה טמון החידוש הגדול.

במאה ה-17, תקופת המונרכיה האבסולוטית בצרפת, רוצחיהם של שליטים לגיטימיים הוצגו על הבימה כמפלצות אנושיות, ולא כבני אדם שכשלו. אך ראסין הצליח לעצב את אורסטס כמי שאמנם עושה מעשה מחריד בלי לאבד את אהדת הקהל. כלומר, בדומה לקורניי ב"הסיד", עובר הגיבור של "אנדרומכה" על עקרונות ההתנהגות ההולמת של אדם אציל. אבל האתגר שעמד לפני ראסין היה גדול יותר: ה"עבירה" ב"הסיד" מוגבלת למישור הפרטי בלבד (חימנה נתפשה על ידי מבקרי המחזה כמפלצת לא טבעית בעצם יכולתה להמשיך ולאהוב את רוצח אביה), ואילו ראסין פיצל את ה"עבירה" הן לתחום הפרטי הן לתחום הפוליטי (אנדרומכה נעתרת לבקשתו של פירוס, בנו של אכילס, הארכי-אויב של הטרויאנים שגם הרג את בעלה, ונישאת לו כדי להציל את בנה, אסטיאנכס, ממוות). ההכרעה הפוליטית של ראסין נרמזת בכך שהשאיר בחיים את אסטיאנכס, בנם של הקטור ואנדרומכה, בניגוד גמור למקורות היווניים והרומיים שעמדו לפניו על מלחמת טרויה. שם, הילד הקטן הוצא להורג עם כיבוש העיר. אך ייתכן שהקהל בן המאה ה-17 שצפה במחזה לא נרעש מהשינוי שעשה ראסין בסיפור המקורי, מכיוון שבאותם ימים רווחה בצרפת האגדה על אסטיאנכס, שלאחר שניצל ממות, קיבל עליו את השם "פראנקוס" והיה אביה הקדמון של שושלת המלכים הצרפתית.

"אנדרומכה", המועלית עתה ב"קומדי פראנסז" בפאריס, בבימויו של מוריאל מאייט (Mayette), מצליחה להעביר באופן מופלא את מורכבותו של המחזה ואת גדולתו. התלבושות האווריריות של השחקנים, היוצרות הקבלה חזקה בין הגברים והנשים, עומדות בסתירה בולטת למלים הקשות - והמעשים הקשים עוד יותר - של הדמויות, ואילו הבימה הריקה כמעט לחלוטין (יש עליה כמה מדרגות וכמה עמודים דוריים) כמו מפנה את המקום הדרוש לטקסט, ובעיקר למשחק המצוין של שתיים מהדמויות הראשיות, פירוס בגילומו של אריק רוף (Ruf), והרמיונה - ליאוני סימאגה. שתי הדמויות הללו מבטאות יותר מכל את אופיה הרצחני, פשוטו כמשמעו, של האהבה. פירוס, הנרצח בסוף המחזה בשל נישואיו לאשה שהיתה קרובה יותר מכל לאויב הראשי של עמו ושל אביו אכילס, מגלם באישיותו את הרצון להכפיף הכל לאהבה ולעשות למענה כל פשע שיידרש, וגם להכפיף את עצמו לאהבה באופן מוחלט. כפי שמציין ז'ורז' פורסטייר בהקדמתו המצוינת למחזה במהדורת ה"פליאד", ראסין עשה כאן את הלא-אפשרי, ואיחד בדמות אחת את שני הסוגים הסותרים, שמקורם בטרגדיה החצרונית-אצילית, של הדמות השבויה בתשוקתה.

אבל הדמות המורכבת ביותר והקשה יותר למשחק היא זו של הרמיונה, מי שבגין אהבתה המטורפת לפירוס גוררת את מותו. הטקסט של ראסין משרטט בדייקנות את קנאתה של האשה, המאוהבת בפירוס ודוחה את אורסטס, ואת תוצאותיו הקטלניות של רגש זה. ואמנם, עיקר כוחו של המחזה טמון בזעזוע שהוא מעורר לקראת סופו: אחרי רצח פירוס, שבו השתתף אורסטס המתואר כמי שעשה זאת בנפש קרועה "כשהוא ירא את היוונים, את זעם העולם, אך בעיקר את עצמו" ואת הערכים שהיה עליו להקריב לטובת הרמיונה אהובתו, זו לא רק דוחה אותו אלא גם מגנה אותו על רצח הגבר שאהבה באמת. אורסטס נותר, אפוא, קירח מכאן ומכאן: הוא רצח מלך בשל אשה ששוב אינה אוהבת אותו, ואף מטילה עליו את האחריות למעשה נורא שמלכתחילה לא רצה לעשותו.

לכאורה נראה שכל אהדת הקהל תופנה לאורסטס, ובמידה רבה, כאמור, זו אכן היתה מטרתו של ראסין, אך המשחק המצוין של סימאגה מצליח להותיר את הצופים גם מלאי הבנה להרמיונה, ההולכת ומתגבשת לנגד עיניהם כדמות מרשימה שהיתה לקורבן של ארוס ההרסני. בכך היא מבשרת את הדמות שתקנה לראסין את עיקר פרסומו מאז בריאתה ועד היום, פדרה, המלכה האתונאית שנפלה טרף לוונוס המטורפת, ובעודה נתונה בציפורניה של תאווה בלתי נשלטת לבנה החורג, גרמה את מותו, את מותה שלה, ואת חורבן כל בית המלוכה.



אריק רוף וססיל ברון ב'אנדרומה'. אופיה הרצחני של האהבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו