בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קליפות תפוזים מסוכרות

תגובות

קליפת תפוח זהב, שלושה סיפורים מאת ש"י עגנון, איירה לי קורצווייל, העיר וביאר שי רודין, הוצאת שוקן, 2008, 47 עמודים

מאז קראתי את "מעשה העז" מאת ש"י עגנון בילדותי התערבב הסיפור בזיכרוני באגדת חז"ל על הזיתים שנהפכו לשמן זית בעליית גג בציפורי, ושאר אגדות עם סוף טוב על ארץ זבת חלב ודבש. והנה, כיוון שנזדמן לפני הספר המאויר החדש "קליפת תפוח זהב", נתחלחלתי לגלות את הסוף הנורא של "מעשה העז"; סוף כזה קשה להדחיק, ואני חושב שבילדותי לא שמעתי אותו מפני שטעם החלב והדבש השתלטו על חושי, ואולי גם הרצון להאמין שיש מערה מופלאה שתיקח אותי מארץ בטון ומלט אל ארץ זבת חלב ודבש באמת - כלומר אל אירופה, שממנה באה העז.

עגנון, וזה אינו חדש כמובן, הופך כדרכו קודש לחול, וכך הוא עושה גם באגדה על ארץ זבת חלב ודבש. "מעשה העז" נפתח בסיפור הפלאי, כמעט כמעשה חסידים, על העז שנעלמה, "ובחזירתה היו דדיה מלאים חלב וטעמו כטעם גן עדן". הבן המשתומם הולך אחריה במערת פלאים, המקצרת את הדרך לארץ ישראל ומביאה אותו היישר אל הרי צפת, אל מקום "הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים ורוח מפיחה כל מיני בשמים". הבן נשאר בארץ ישראל ומשלח את העז עם פתק באוזנה, ובו הוא קורא לאביו הזקן לבוא בעקבותיה. אבל האב נבהל בראותו שהעז חזרה בלי בנו, ומרוב זעזוע הוא שוחט את העז. אז, כשהכל כבר מאוחר, הוא מגלה את הפתק.

מעשה העז הוא סיפור קצר המכיל הרבה טרגדיות. נרמז בו הסיפור על יעקב ויוסף ("היה הולך ומתאבל על בנו, כי אמר חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף בני"), אבל הזקן שבסיפור אינו זוכה לראות את בנו חי, כמו יעקב את יוסף. לא זו בלבד, אלא שהדרך הפלאית לארץ ישראל אובדת לנצח והגלות נשארת מבוי סתום. מעשה העז רומז גם לנצחיות הטרגית של חד גדיא, של טורף ונטרף עד אינסוף. אבל סיפורו של עגנון הוא גם סיפור מודרני, המתייחס לתקופתו, ואפשר בהחלט לטעום בו את "תמול שלשום" על קצה המזלג. גם לאחר כשנמצאה הדרך (הלא-נסית) לארץ ישראל, קרי הציונות, הסיפור הוא טרגי: הבנים מגיעים לארץ חמדת אבות, אבל האבות אינם יכולים לבוא והם מקפחים את חייהם בגלות. הבנים בונים את ביתם החדש, אך עליהם לשכוח את הבית הישן או לשאת תמיד באשמה על שעמדו מנגד בעת שחרב. כשהייתי ילד, אולי הסתפקתי בסוף הטוב של הבן הציוני ולא התאבלתי על הסוף הרע של אביו הגלותי.

האם ילדי שנות האלפיים שיקראו בספר החדש יבינו את הנמשל העצוב והנועז של "מעשה העז"? הבחירה בשני הסיפורים האחרים בקובץ עשויה לכוון את הילדים אל המכנה המשותף הלאומי, מפני שגם הם נוגעים בכך, באופנים כאובים פחות. "מאויב לאוהב", הסיפור הראשון בקובץ, נקרא זה מכבר בבתי הספר כמשל לאומי על מלחמתם של החלוצים באיתני הטבע; המהדרין בבתי הספר אף קוראים לרוח הנלחם בגיבור הסיפור בשם מפורש - ערבים - ומוכיחים ממנו שהדרך היחידה לחיות בשלום עם רוחות וערבים היא לנצח אותם.

הסיפור השלישי, "קליפת תפוח זהב", מתאר את בניין הארץ בחיוך עקום. אז כהיום, כולם מחווים דעתם על המפגע הבטיחותי (קליפת תפוז שנפלה ומונחת ברחוב), מתווכחים, אומרים הרבה ועושים מעט. קליפת התפוז נשארת במקומה, ורק המספר מוצא לנכון להשליכה לפח. אלא שהשוטר רושם לו דו"ח - במעשה קפקאי-קישוני - "מדין היורד לאומנות ואין בידו כתב רשיון".

מהפירוש לספר החדש אפשר ללמוד כי "היורד לאומנות ואין בידו כתב רשיון", הוא מי שנכנס לתחומה של אומנות הזולת (על פי בבא קמא פא, ע"ב: יורד לתוך שדה חבירו"). מידע כזה חיוני גם למבוגרים, קל וחומר לילדים - שלהם מיועד הספר הזה. אלו ואלו צריכים לפתוח מילון בקריאת עגנון, וגם אחרי שהבינו את הפשט הם עלולים להחמיץ את העוקץ שבשיבוץ הלא-נכון, ולא להבדיל בין "המקורות" לבין עגנון. בסיפור "קליפת תפוח זהב", למשל, עגנון מתייחס לאקטואליה - להחלטת האו"ם על חלוקת הארץ ב-1947. אחד העוברים ושבים מסביר שלא כדאי לטרוח לסלק את הקליפה כי "הרי הארץ עתידה להיחלק, ועדיין אין אדם יודע בחלקו של מי ייפול מקום זה, שמא ייפול בחלקם של צרינו". אפילו במאמר תמים כזה מתייחס עגנון למדרש על יוסף ובנימין, שנפגשו ובכו על בתי המקדש שעתידים להיחרב בנחלתם.

האם המידע הזה נחוץ לקוראים? יש מי שמאמינים שבדיחה שצריך להסביר לא כדאי לספר. בסיפור "מאויב לאויב", למשל, משחק עגנון במלה "רוח" וכותב "שנתנמכה רוחו" ו"לא קמה בו עוד רוח". שי רודין, המפרש והמבאר, מסביר: "נעלמה גבורתו. על פי יהושע ב, 11: 'ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם'". כל ילד שלמד ב"חדר" הבין את הבדיחה ונהנה ממנה, אבל תלמיד בית ספר ממלכתי בישראל לא מבין למה זה אמור להצחיק ובמה זה שונה מסיפורי התנ"ך. באופן פרדוקסלי, דווקא המאמץ לקרב את עגנון לילדים - באמצעות הפירוש וניקוד הטקסט - מרחיק אותו אל מדף ספרי החובה בתנ"ך ובמולדת.

נראה שהדרך היחידה להוציא "עגנון לילדים" - מעשה יפה וחשוב מאין כמותו - היא בלוויית פירוש כלשהו (אגדותיו של פושקין יכלו לצאת לאור באחרונה במהדורה לילדים מפני שהן מתורגמות לעברית, ותרגום הוא תמיד גם עדכון ופירוש). ביאורו של שי רודין טוב ומכוון לילדים, ופירושו מרחיב גם את דעתם של מבוגרים. יתרה מכך: הספר מעוצב יפה ומלווה בציורים צבעוניים של לי קורצווייל. כמו דודה, חוקר עגנון המובהק, גם המאיירת מפרשת את הכתוב, אבל נראה שאיוריה הנאיוויים מדי אינם מתאימים כל כך לכותב.

קלאסיקות עבריות אחדות (ביאליק ומנדלי, למשל) ראו אור בשנים האחרונות בלבוש חדש, בעיצוב צעיר ובעזרת פירוש. עכשיו גם עגנון מצטרף אליהם, וקליפות התפוזים שלו מוגשות, מסוכרות ובצבע מאכל טבעי, לפתות את הילדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו