האומנם התעלל ביאליק בברנר - ספרים - הארץ

האומנם התעלל ביאליק בברנר

על מיחזור דעות ועיוותים בביוגרפיה החדשה של ברנר מאת אניטה שפירא - לרגל מלאות 136 שנה להולדת המשורר הלאומי ועם חנוכת בית ביאליק המחודש

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"פה מצאתי את כל סופרינו מלאים חמה ונכונים לירד לחיי... לאחד השבתי את פרי רוחו, לשני 'קלקלתי' את פרי רוחו, השלישי רואה כאן קונקורנציה לכיסו או לכבודו, והרביעי דן גזרה שווה ומבין מדעתו שאם היה שולח מפרי רוחו - לא הייתי מקבל"

(אחד-העם לברדיצ'בסקי על הטרוניות כלפיו כעורך "השילוח")

הצגתו של ביאליק כמי שגילה כלפי י"ח ברנר אטימות והתעלל בפרי עטו - אינה חידוש של אניטה שפירא. ברוח זו, העולה מתוך הביוגרפיה החדשה שלה "ברנר - סיפור חיים" (עם עובד, תל-אביב 2008), כבר הקדים וכתב ידידי הסופר חיים באר ברב-המכר שלו "גם אהבתם גם שנאתם" (עם עובד, תל-אביב 1992); ואף הוא לא גילה נצורות, אלא הלך בנתיבם של חוקרי ספרות אשר קיטרגו על דרכו של ביאליק ב"הבנת" ברנר ובעריכתו. האכזבה שמנחילה לנו שפירא בהקשר זה היא שבמקום לבחון את ה"אמיתות" שהיכו שורש - וזו ציפייתנו מאיש מדע גם כשהוא עוסק בנושא שאינו מתחום התמחותו - הריהי ממחזרת אותן (בתוספת נופך משלה), ובתוך כך תורמת לקיבעון של פרשנויות אשר אינן יורדות לשורש אישיותו של ביאליק ולדרכו בעריכה.

את המתח שבין העורך לבין הסופרים - אשר באופן טבעי מנסים לקדם את יצירותיהם ולגונן עליהן מכל התערבות זרה - משקפים יפה דבריו של אחד-העם, המובאים במוטו של מאמר זה. מאחד-העם, מייסדו ועורכו הראשון של "השילוח", ספג ביאליק את תחושת האחריות הכבדה המוטלת על העורך, כסמכות ביקורתית העשויה ואף מצווה להשפיע על רמת הספרות העברית ועל עיצוב פניה. מאחד-העם יכול היה ביאליק ללמוד גם שמימושה של סמכות זו מותנית בין היתר ביכולתו של העורך לעמוד בלחצים השונים המופנים אליו מצד הסופרים הנערכים. עם הסופרים שעברו תחת דגלו של ביאליק כעורך החלק הספרותי של "השילוח" (1904-1909) נמנו כל המי ומי בספרות העברית של אותם ימים, למן ברדיצ'בסקי, ברנר, שופמן, עגנון ואחרים בפרוזה, ועד טשרניחובסקי, שניאור, שמעוני, אברהם בן-יצחק ואחרים בשירה. לצד אלה פתח ביאליק את דלתות "השילוח" לפרחי-ספרות, אשר הכירו בכך שפרסום בבמה זו כמוה כקבלת תעודת-זהות של סופר עברי.

ביאליק לא ידע משוא פנים בעריכה, והקפיד עד מאוד הן בברירת החומר הראוי לראות אור והן בהתקנתו לדפוס. את רוב החומר הספרותי שהגיע לידיו פסל, ובמה שהכשיר - השקיע במידת הצורך עריכה כבדה שגררה אחריה תגובות שונות. מצד אחד - רגשות תודה של סופרים שהכירו בשכלול הרב שהקנה ביאליק לפרי עטם; ומצד שני - תרעומת של אלה שחשו ששינויי העריכה של ביאליק (טובים ככל שיהיו) פגמו בצליל הייחודי של יצירותיהם.

עם הסופרים הרגישים לביקורתו של העורך ולהתערבותו נמנה גם ברנר, אשר באחד ממכתביו אל ביאליק הפציר בו שלא לתקן את יצירתו, ועל כך נענה בשלילה עקרונית חד-משמעית: "הערתך 'שלא לתקן' היא מיותרת. יודע אני להוקיר גם 'שיגעונות' כערכם. ואולם כשם שאין אני חושב את 'השילוח' לרשות-היחיד של העורך, כך אין אני חושבו לרשות-היחיד של הסופר - ודבר זה מטיל איזו חובות גם על העורך וגם על כל סופר, חובות שאין מי שהוא בן-חורין להיפטר מהן" (איגרות ח"נ ביאליק, בעריכת פ' לחובר, תל-אביב תרצ"ח, כרך א, עמ' עג). ואמנם, לצד שבחים מופלגים ליצירתו של ברנר, מצא ביאליק לנכון להעיר גם על אי-אלו מליקוייה ולערוך בה שינויים שנראו לו נדרשים.

חלק מתיקוניו של ביאליק קוממו את ברנר, וחלק הניחו את דעתו. כך, לדוגמה, דיווח ברנר לביאליק במכתב מאוקטובר 1904: "את החוברת התשיעית של 'השילוח' קיבלתי אתמול. תיקוני המלים והמשפטים שעשית פה ושם הנם טובים ונכוחים, ואין בהם נפתל ועיקש" (כתבי י"ח ברנר, תל-אביב, 1967 כרך ג, עמ' 235). לעומת זאת מחה ברנר על תיקוניו של ביאליק לסיפורו "מסביב לנקודה", ועל כך השיבו ביאליק בדברי פיוס: "בוודאי הדין עמך, בוודאי ובוודאי, אבל יבוא יום וידעת פירושו של עורך ירחון עברי, וידעת כי דיו דינו של גיהינום זה לכפר על כל חטאיו, שגגותיו וזדונותיו" (איגרות ביאליק, כרך א, עמ' רצו). אכן, לעתים "נסחף" ביאליק לעריכת-יתר, וכשנוכח בטעותו נהג ברוב יושרו להתנצל על כך בפני הסופר.

אך האם יש מקום לכנות את השגותיו של ביאליק על ברנר או את שגגותיו בעריכה כ"התעללות"? כך מכל מקום מגדירה זאת אניטה שפירא, המקטרגת על "עריכה תוקפנית" של ביאליק, על "השתלחות" שלו ביצירותיו של ברנר, ועל "הערות מבזות" ורוויות "רעל" שבהן ביקש ביאליק, כביכול, לפגוע בברנר. והנה לעומת האשמותיה של שפירא מטעים אריאל הירשפלד דווקא את עריכתו הבונה של ביאליק ואת תרומתו להתפתחותו של ברנר: "ביאליק היה היחיד בעולמו של ברנר שהעז לבקר אותו בפניו ולא מן המסתור (...) והוא זה שאפשר לברנר לבנות מודעות פואטית כזאת שהביאה מקץ שנים לפתיחתו המפורסמת של 'מכאן ומכאן'. ביאליק הוא הסדן שעליו השחיז ברנר את ייחודו" ("אדם אינו צריך לשים עצמו מלאך", "תרבות וספרות", "הארץ" 6.11.1992).

שפירא מודעת להערכה העמוקה של ביאליק לכשרונו הספרותי של ברנר, והיא אף מצטטת משפטים נבחרים מתוך דברי ההתפעלות שכתב המשורר לסופר: "אתה הוא המספר העברי החדש של תקופתנו בגובה המובן של המלים האלה (...) רואה אני נפש חיה, רגש לוהט ורעיון-שרף מחלחלים בכל שורה ושורה ומפרפרים בכל אות ואות" (איגרות ביאליק, כרך א, עמ' רסט). אך כל אימת שמצרף ביאליק לדברי השבח שלו הערות התובעות מברנר גם "לשפר, ללטוש ולשכלל" את הלשון "אשר ניכרת בה ההתרשלות" - תוהה שפירא כיצד "הוא (=ביאליק) מטיף לו (=לברנר) מוסר על התרשלותו, כדרך שמורה מייסר תלמיד מצטיין שסרח" (שפירא, ברנר, עמ' 71). השגותיו הביקורתיות של ביאליק על ברנר עומדות לשיטת שפירא בסתירה לדברי השבח שלו; ובהתנהלותו של ביאליק בדרך המכונה על ידה "ימין דוחה ושמאל מקרבת" - היא רואה מעין עינוי-דין והתעללות (שפירא, ברנר, עמ' 69, 148). טענה זו תמוהה כשהיא באה מפי חוקרת כשפירא האמונה על דרכי הביקורת המדעית.

גם ספק אם ברנר נזקק לדברי הסניגוריה של שפירא, שכן דומה שהוא עצמו הפנים את הביקורת שמתח עליו ביאליק. כך, לדוגמה, כותב ברנר בגילוי לב לסופר צבי כהן: "צריך אני להעיר את אוזנך כי מתרשל אתה מאוד בטכניקה של דבריך. אמנם יש בה מקוריות אבל ההתרשלות עולה עליה (...) לוקח אני לי את הרשות להעיר לך זאת מפני שאני בעצמי כותב סיפורים ונגוע במחלה זאת" (כתבי ברנר, כרך ג, עמ' 267). ולביאליק עצמו משיב ברנר כי תנאי הדוחק והמצוקה הכלכלית, שבמסגרתם הוא יוצר, אינם מותירים לו זמן וכוח לחזור וללטש את סיפוריו: "אתה מזכיר לי את שכלול הלשון ובוודאי צדקת. בעצמי הייתי רוצה להעתיק את הסיפור בשלישית, ואולם כמדומני שצריך להניח מילוי רצון זה עד שייבנה בית המקדש" (שם, עמ' 234).

שפירא מתקשה, כאמור, לעכל איך יכול ביאליק לשבח ולגנות בנשימה אחת. אך זו היתה דרך בחינתו המדוקדקת של ביאליק את מושאי שיפוטו. כך, לדוגמה, כתב ביאליק לסופר א' וייזין: "לא תמיד אפשר להפריד את הסולת מן הפסולת, ואף בספרך יש דברים שהם כמשי, ויש עבים כשק" (איגרות ביאליק, כרך ד, עמ' כו); לאביגדור המאירי כתב ביאליק, עם קבלת אחד מספריו, "לא כל היקף תפיסתך קרוב ללבי במידה אחת" (שם, כרך ג, עמ' סד); ואת אחד מסיפוריו של ש' בן-ציון כינה ביאליק "כפתור ופרח" - אך בד בבד הצביע על פגמיו: "כאילו חתכת פרק אחד מתוך סיפור שלם ועשית לו ראש וסוף (...) והעיקר שהתפירה ניכרת" (שם, כרך א, עמ' רה).

מתוך דברי שפירא משתמע שביאליק הקל בעריכה למי שהיה קרוב אליו "במנטליות הכתיבה". כן היא טוענת, שכמי שנמנה (כביכול) עם דור סופרי "העבר" - הסתייג ביאליק מה"צעירים", אשר "עוסקים בחיטוטי הנפש ובתיאור המעמקים הפסיכולוגים של הגיבורים" (שפירא, ברנר, עמ' 69). אולם הערכות אלה חסרות יסוד. ביאליק טיפח צעירים, ואף הרבה להטעים שגדלותו של יוצר אינה ניכרת בהליכתו בתלם קודמיו, אלא ביציקת דפוסי כתיבה חדשים. מכאן גם הערכתו של ביאליק לברנר, כמי שפרץ את גדרי הסגנון ויצר מבע ספרותי ייחודי.

ביאליק לא העניק מעולם "רשת ביטחון" או "הנחות" בעריכה לשום סופר (יהיה בעל זכויות ככל שיהיה), ושיפוטו נשען באופן בלעדי על בחינת היצירה שלנגד עיניו. על רקע ניקיון-דעת זה בעריכה ניתן להבין מדוע נמנו עם הסופרים שיצירותיהם נדחו על-ידי ביאליק גם סופרים מרכזיים שכבר קנו את מקומם בכותל המזרח של הספרות בזמנם, דוגמת שלום-עליכם, ידידו הקרוב של ביאליק, ועמיתו הבכיר ברדיצ'בסקי. שלום-עליכם השלים עם דינו של ביאליק, אך ברדיצ'בסקי התקשה לעכל את הידחותו בפעם השנייה, ובעקבות זאת ניתק באופן זמני את קשריו עם ביאליק.

על יסוד כל זאת ניתן לומר, שלא זו בלבד שברנר לא קופח על ידי ביאליק, אלא שבניגוד למידת החומרה שנהג עם כמה ממאורות הספרות של אותו דור קיבל ביאליק כל אחת ואחת מהיצירות שהגיש לו ברנר לפרסום, ואף העניק לפרי עטו מקום מרכזי ובולט בגיליונות "השילוח" שבעריכתו.

באשר לביקורתו האירונית של ביאליק על "המעורר" שבעריכת ברנר (ביקורת המזעזעת את שפירא עד כדי כך שהיא מכנה אותה "רעל"), אין צורך להרחיק מעבר לעדותו העצמית הנכאה של ברנר על מעשה ידיו: "הן רק מאפס חומר - אני ממלא את מחצית החוברות (=של 'המעורר') בגבבא וקש" (מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר - חליפת איגרות, מהדיר שלמה ברטונוב, חולון תשמ"ד, עמ' 29).

את עמדותיו העוינות, כביכול, של ביאליק כלפי ברנר קושרת שפירא בין היתר לכך, ש"ביאליק היה תלמיד נאמן של אחד-העם, ואילו ברנר היה בצדו האחר של המתרס במלחמת התרבות" (שם, עמ' 148). אולם כנגד הדימוי השחוק והמוטעה בדבר נאמנותו העיוורת של המשורר הלאומי לאחד-העם - יש להדגיש, שבשורה של נושאים מרכזיים סטה ביאליק ממשנת רבו 180 מעלות, ובכלל זאת בנושאי עריכה. כך, לדוגמה, קידם ביאליק את שאול טשרניחובסקי - משורר "לנוכח פסל אפולו" - אל מרכז במת "השילוח" שבעריכתו, בעוד שאחד-העם הצר את צעדיו, ואף מחה "נגד הדעות המסוכנות שמפיץ טשרניחובסקי בשיריו, (אשר) סכנתן והפסדן כמיני מתיקה שמערבים בסם-המוות לזבובים" (איגרות אחד-העם, בעריכת אריה סימון, תל-אביב, 1957 כרך ג, עמ' 91).

כן פירסם ביאליק בגיליונות "השילוח" שבעריכתו שירי אהבה וטבע, בניגוד לעיקרון של אחד-העם שקבע בפרוגרמה "תעודת השילוח": "ופואזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה - יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מספקת" (כל כתבי אחד העם, תל-אביב, 1965, עמ' קכח). סטייתו זו של ביאליק מ"תעודת השילוח" לא נעלמה מעיני אחד-העם, אשר קונן על כך בפני אחד ממיודעיו: "רואה אני זה כבר בדאבון לב שביאליק שלנו פרץ את גדרי ופתח את 'השילוח' לדברי תאווה ופריצות. ומה אוכל לעשות? דור דור ועורכיו, דור דור ומושגיו" (איגרות אחד-העם, כרך ד, עמ' 124).

ביאליק אינו יוצא נקי מלפני שפירא גם בנושא שכר סופרים לברנר. אמנם על התשלום לסופרים היתה מופקדת הוצאת "אחיאסף", ולא ביאליק; אך אין זה מפריע לשפירא לתלות את הלנת השכר של ברנר גם בביאליק, שלדבריה "התייחס לפרשה הארוכה והמבישה הזאת בסלחנותו של השבע, שאינו מבין ללבו של הרעב" (שפירא, ברנר, עמ' 63). גם דבריה אלה של שפירא הנם חסרי שחר וחוטאים לביאליק, שכן ביאליק היה רגיש מאוד למצבם הסוציאלי של הסופרים ופעל בדרכים שונות ובלא לאות לחיזוק מעמדם הכלכלי.

עד היכן מגעת דאגתו של ביאליק לאחיו הסופרים מלמדים שני סעיפים שהעמיד ביאליק כתנאי להעסקתו המחודשת כעורך: א) "כל סופר שמעשה ידיו יתקבלו על ידי להירחון, ואין הוא, הסופר, יכול לצפות למתן שכרו עד ההדפסה - עליכם לתת לו עפ"י הוראתי סכום ידוע למפרע, כלומר אחר קבלת הכתב יד ולפני ההדפסה. ב) לסופר מפורסם והוא עני גדול - עליכם לתת לו עפ"י הוראתי בתור יוצא מן הכלל סכום ידוע - עד שלושים רובל כסף - למפרע-שבלמפרע. כלומר, אפילו כשלא נתקבל ממנו עדיין הכתב יד" (ארכיון בית ביאליק, ביאליק באיגרת ל"מרכז ההסתדרות הציונית ברוסיה" בווילנא, 6.3.1906).

זאת ועוד, בשכר סופרים דווקא הופלה ברנר לטובה. שכן בעוד שלכלל הסופרים לא נהג ביאליק לקצוב את מלוא שכרם המדויק מראש, אלא הבטיח לשלם להם בהגינות לפי טיב עבודתם לאחר השלמתה - לברנר קצב ביאליק מראש את התעריף הגבוה ביותר שעמד לרשותו. חבל שגם בסוגיה זאת לא טרחה שפירא לערוך בחינה מעמיקה, וכך נמצאו סברותיה וטיעוניה מעוותים ומטעים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ