בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על קיר המחראה אני כותב את שמך

באמצעות תיכנות רגשי משתלטת הנהגת המדינה על האדם ומגייסת אותו לפעולות זוועה, אשר ככל שיהיו קשות יותר, כן ישרתו יותר את המטרה: להפוך אותו נאמן באופן טוטלי לאדוניו, ופראי, אכזרי וברוטלי כלפי ה"אחר" הזר. זו הגדרת הפטריוטיות לפי טולסטוי

תגובות

על הפטריוטיות, מאת לב טולסטוי, תירגמה מאנגלית יעל זיסקינד-קלר, הוצאת נהר ספרים, 2008, 161 עמודים

אין כמו מלחמה כדי להשקות בדם את צמח הפטריוטיות ולהביא לפריחתו בכל עת שהוא מאיים לנבול. בשנת 1894 כתב לב טולסטוי את המסה על הפטריוטיות והצביע על התרמית הנוראה שבבסיס יצירת הרגש הנשגב הזה של אהבת אדם את מולדתו. המנהיגים נוהגים לאחז את עיני הציבור בהפריחם את ההצהרה הריקה: "איננו חושבים על מלחמה, אלא רק דואגים לשלום".

טולסטוי שואל: את מי הם מוליכים שולל? ומשיב: "המרומים הם תמיד אותם אנשים, אלה המולכים שולל בקביעות - העמלים הכסילים, אלה שבונים בידיהם המיובלות את כל אותן ספינות, ביצורים, מחסני נשק, קסרקטינים, תותחים, אוניות קיטור, נמלים, רציפים, ארמונות, אולמות ואתרי קשתות ניצחון מפוארות (...) מדובר תמיד באותו מעמד עמלים מטופש בעל מזג נוח, אנשים שמפהקים וחושפים את שיניהם הבריאות והלבנות, מרוצים בצורה תמימה וילדותית למראה אדמירלים ונשיאים בלבוש רשמי, למראה דגלים מתנופפים מעל ראשיהם ולמראה זיקוקים, ונהנים ממוסיקת הניצחון; אלה שברגע שיסתיים האירוע לא יהיו עוד בשבילם אדמירלים, נשיאים, דגלים או מוסיקה אלא רק שדה לח וריק של מאבק, קור, רעב וכאב מול אויב רצחני כשמאחוריהם קצינים חסרי רחמים שמונעים את בריחתם, רק דם, פצעים, גופות מרקיבות ומוות מיותר ומשולל היגיון".

אף שהדברים נכתבו לפני למעלה ממאה שנה, על רקע חגיגות האחווה בין רוסיה לצרפת, יש בהם כדי לשרטט את המתרחש בימינו. טולסטוי מזהה את הפטריוטיות כמקור הרע. באמצעות תיכנות רגשי משתלטת הנהגת המדינה על האדם ומגייסת אותו לפעולות זוועה, אשר ככל שיהיו קשות יותר, כן ישרתו יותר את המטרה: להפוך אותו נאמן באופן טוטלי לאדוניו, ופראי, אכזרי וברוטלי כלפי ה"אחר" הזר. כבר מילדות ניזון האדם מתכנים פטריוטיים: הוא מוצף ספרי לימוד, עיתונים, שירים, נאומים, טקסים ואנדרטאות, ומוצא עצמו מתאהב במולדתו ובמורשתה, עיוור לעוולותיה ומתמסר לגחמות מנהיגיה. כך מתעוררת, כמעט בטבעיות, התשוקה לרצוח בשם הפטריוטיות, והיא הבסיס לביטול המצפן המוסרי. ההתהוללות המשכרת נעשית במהרה להתמכרות.

אין להתעלם מהמהות הטהורה המצויה בבסיס הפטריוטיות. טולסטוי מזכיר ש"הפטריוטיות היתה אולי תכונה נעלה בעולם העתיק, כאשר היא אילצה בני אדם לשרת את הרעיון הנשגב של אותה תקופה - המולדת". עיקרון זה התקבל על הדעת כל עוד אסור היה לערער על עליונות הממשלה ביחסה לנתיניה הנחותים. לאמיתו של דבר, זה עיקרון פסול מוסרית מן היסוד. יש בו משום הכרזה של המדינה בדבר היותה עדיפה על כל המדינות האחרות, מצב שגורם "לכל אלה שרגש כזה פועם בלבם לשאוף לטובת המדינה או האומה שלהם על חשבון כל מדינה או אומה אחרת, ודרך זו סותרת את החוק המוסרי הבסיסי שכולם מכירים בו, 'מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך'". לפיכך פוסל טולסטוי את תכונת הפטריוטיות המתגלה כהיפוכה של ההודאה בשוויון ובאחווה בין כל בני האדם, וכך אין לה צידוק אתי המאשר את קיומה. לא בכדי קבע סמואל ג'ונסון: "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל".

כאשר בוחנים את מושג הפטריוטיות כפי שהוא מצטייר כיום, דומה כי נהפך למפלצת מבויתת, שאכזריותה מיופה באופן שיטתי באמצעות דעת הקהל. אותו קהל, קורבנו של השליט המתעמר בנפשו, הופך לגוש רעיוני מלוכד, המאשש בטבעיות את זכותו וחובתו לקבל ללא ערעור את שליטת הממשלה בו, להיכנע לה, לשרת בצבא ולקבל עליו משמעת, להעביר לממשלה את הכנסותיו בצורת מסים, להיכפף להחלטות בתי המשפט ולהתייחס לפקודות הממשלה כנכונות ונשגבות. טולסטוי מבהיר ש"שלטון זה מתחזק בקרב העם את אותה דעת קהל שהוא זקוק לה".

במציאות של פטריוטיות משתוללת, סגולת האדם ותבונתו נמדדת על ציר התנגדותו. אולי זו הסיבה שנוספו לספר שני טקסטים מכוננים נוספים: "תזכורת לקצין" ו"תזכורת לחייל". טולסטוי מבקר את קציני הצבא, אשר עיקר פעילותם מורכבת משתי מטרות שעליהם להשיג: "ללמד חיילים את השיטות היעילות ביותר להרג בני אדם, ולהרגיל אותם לצייתנות שמאפשרת להם לבצע כל פקודה של מפקדם באופן מכני וללא ויכוח". זהו פשע, משום שיש בו הדחה של פקודים למעשי רצח שפלים. ביחסו לחיילי הצבא משליך טולסטוי את יהבו על המצפון הבריא, שחייב להתמרד במציאות של פקודה בלתי חוקית בעליל. "משכנעים אותך שאינך אחראי לתוצאות היריות שאתה יורה. אבל אתה יודע שהאיש שצונח שותת דם עקב הירייה שירית נהרג מידך ולא מידי איש זולתך; ואתה יודע שיכולת לא לירות, ושאותו אדם לא היה אז נהרג".

המסקנה ברורה: לא יוכל חייל להינקות מהחטא הנורא בטוענה שמילא פקודת מפקדו. עליו לציית לצו אחד בלבד, הצו הדתי הקדום: "לא תרצח!" בסיום שירו של ברטולט ברכט "גנרל, הטנק שלך", פונה המשורר אל המפקד הצבאי ומטיח בו באירוניה את האמת הנוקבת: "גנרל, האדם שמיש מאוד. / הוא יודע לטוס, הוא יודע לרצוח. / אבל יש לו חיסרון אחד: / הוא יודע לחשוב". מהמחאה הזאת נהפכת המסה על הפטריוטיות אוניוורסלית ועל-זמנית. היא מחייבת כל אדם באשר הוא לקחת אחריות על ה"חיסרון" האנושי שלו ולהופכו לתמרור אזהרה מוסרי.

"על קיר המחראה אני כותב את שמך", כתב מישהו על קיר הסורבון במאי 68' וחתם בכינוי "פטריוט", כאילו ביקש להסגיר את דעתו על מושג "אהבת המולדת" ולהזכיר את הקשר הנצחי בין מצוקה עמוקה ואטימות של שלטון, לבין התקוממות אלימה העלולה להתרחש בכל מקום. זו סיבה מספיק טובה לכלול את הספר החשוב הזה בתוכנית הלימודים באזרחות - להבטיח שכל בוגר מערכת החינוך יפנים את דברי ג'ורג' ברנרד שו שאמר: "לא יהיה לנו עולם שקט עד שנעקור את הפטריוטיזם מהגזע האנושי".



איוואן קרמסקוי, דיוקן לב טולסטוי, 1873



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו