בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סופר פרא, רוברטו בולניו

רוברטו בולניו, הילד הרע של הספרות הלטינו-אמריקאית

תגובות

אפילו לפני מותו ב-2003, בגיל 50, רוברטו בולניו הסתמן כסופר הלטינו-אמריקאי הבולט של דורו. אולם מאז ההצלחה לאחר מותו של "2666", רומן אנציקלופדי באורך ראוותני של 1,119 עמודים, שחוצה שתי יבשות ושמונה עשורים, המוניטין של בולניו והאגדה סביבו מתפתחים במהירות מסחררת, החודש בחר ה"ניו יורק טיימס" בתרגום לאנגלית של "2666" - המתמקד ברציחתן של עשרות פועלות בעיר הגבול הבדיונית סנטה טרסה, קו עלילה שמתבסס על רציחות דומות שאירעו בשנים האחרונות בעיר המקסיקאית חוארס - כאחד מעשרת ספרי הפרוזה הטובים של 2008. ספריו "נוקטורנו בצ'ילה" ו"כוכב בודד" ראו אור בעברית בהוצאת עם עובד, והיא שתפרסם ב-2010 את ספרו "בלשי הפרא".

לקוראים וכותבים צעירים, בולניו, צ'יליאני שמת בבית חולים בברצלונה בעת שהמתין להשתלת כבד, הוא גיבור שמת בדמי ימיו, כמו אליל רוק או כוכב קולנוע, בדיוק בשיא. במשך עשור וקצת הוא הוציא תחת ידו שטף של ספרים, סיפורים קצרים ומאמרים שמשרטטים נתיב נבדל מ"דור הבום" של הסופרים הלטינו-אמריקאים שקדמו לו, כמו גרסייה-מארקס, ורגס-יוסה, פואנטס או קורטסאר.

"הגאונות של בולניו לא נובעת רק מהאיכות יוצאת הדופן של כתיבתו, אלא גם מכך שהוא אינו מתאים עצמו לדגם של הסופר הלטינו-אמריקאי", אמר איגנסיו אצ'ווריה, לשעבר עורך מדור הספרות של העיתון "אל פאיס". "כתיבתו אינה ריאליזם-מאגי, אינה בארוק ואינה כתיבה מקומית, אלא היא מראה דמיונית של אמריקה הלטינית, מצב נפשי יותר מאשר מקום מסוים".

הסופר הארגנטינאי רודריגו פרסאנה אומר ש"בולניו נסק כסופר בתקופה שבה אמריקה הלטינית כבר הפסיקה להאמין באוטופיות, כשגן העדן נהפך לגיהנום, ותחושה זו של מפלצתיות, של סיוטים הקמים לתחייה ושל בריחה מתמדת ממשהו מחריד נוכחת בכל יצירותיו. ספריו הם ספרים פוליטיים, אבל בדרך שהיא יותר אישית מלוחמנית או דמגוגית". בולניו גם נבדל מדור הסופרים שקדם לו בזהותו הלאומית הגמישה. גם גיבוריו הם נוודים שעוברים מארץ לארץ, לרוב במסע חיפוש שנידון מראש לכישלון. בראיון שהתפרסם במהדורה המקסיקאית של "פלייבוי", אמר בולניו: "ארצי היחידה היא שני ילדי, ואולי, גם אם במקום משני, כמה רגעים, רחובות, פנים וספרים שבתוכי".

שנות חייו המוקדמות עברו עליו בחוף הדרומי של צ'ילה. לפי תיאורו שלו, הוא היה ילד רזה, קצר רואי וחובב ספרים, אם כי דיסלקטי. כשהיה נער הוא עבר עם משפחתו למקסיקו, נשר מבית הספר, עבד כעיתונאי והיה פעיל בתנועות שמאל. הוא שב לצ'ילה בדיוק לפני ההפיכה של 1973, שבה עלה לשלטון הגנרל אוגוסטו פינושה, וכמו רבים מבני גילו בעלי רקע דומה, נכלא, אבל ניצל, לדבריו, בזכות שני חברים לכיתה ששירתו במשטרה, זיהו אותו והורו על שחרורו אחרי שבוע בכלא.

אחרי הפוגה באל סלוודור, שאותה בילה בחברתו של המשורר רוקה דלטון וארגון הגרילה של פאראבונדו מארטי, "חזית השחרור הלאומית", הוא שב למקסיקו וחי כמשורר בוהמייני ו"ילד רע" ספרותי: "פרובוקטור מקצועי שממנו חששו כל ההוצאות לאור, הוא היה חסר שם, אך נהג להתפרץ לאירועים ספרותיים", נזכר העורך שלו, חורחה ארלדה. לבסוף עשה את דרכו לספרד, שם התחתן והשתקע בעיירה קטנה לחוף הים התיכון, סמוך לברצלונה. הוא עבד כשוטף כלים, שומר באתר קמפינג, סבל בבית מלון ומפנה אשפה, ובאותו הזמן המשיך לכתוב.

בולניו ראה את עצמו קודם כל כמשורר, וב-2000 פירסם את "הכלבים הרומנטיים", ספר שירה שמאגד 20 שנות כתיבה. הוא שב לספרות בדיונית "ונטש את אורח חייו הביטניקי החסכני", סיפר ארלדה, בגלל שלידתו של בנו ב-1990 גרמה לו "להחליט שהוא אחראי לעתיד משפחתו, ושיהיה קל יותר להתפרנס מכתיבת פרוזה".

ביחס למולדתו, שבה ביקר רק פעם אחת מאז שיצא לגלות, בולניו חש רגשות מעורבים. ברור שאין זה מקרי שהמזבלה שבה נמצאו רבות מהנרצחות של "2666" נקראת "צ'ילה", או שהוא קרא לבנו לאוטארו, כשמו של מנהיג תנועת ההתנגדות לכיבוש הספרדי בצ'ילה.

בולניו גם ידוע בצ'ילה בשל התקפותיו החריפות על הסופרת איזבל איינדה (קרובת משפחתו של הנשיא הסוציאליסט סלוודור איינדה) ושאר חברי הממסד הספרותי. "הוא לא התאים לצ'ילה, והדחייה שחווה שיחררה אותו לומר את כל שעל לבו, שזה דבר טוב לסופר", אומר הסופר והמחזאי הצ'יליאני, אריאל דורפמן.

מבין הסופרים הלטינו-אמריקאים, בולניו העריץ יותר מכל את בורחס. הראשון בספריו, "הספרות הנאצית באמריקה", שהתפרסם ב-1996, יכול להיקרא כמחווה לבורחס, וכקורא נלהב בולניו היה בקיא גם בספרות האנגלו-אמריקאית, ונמשך במיוחד לסופרים ג'יימס אלרוי, פיליפ ק' דיק וקורמק מקארתי.

בולניו צחק למושג "אחרי מות" ("posthumous"), שלדבריו "נשמע כמו שמו של גלדיאטור רומי בלתי מנוצח", וככל הנראה הוא היה משועשע לראות את עליית קרנו אחרי מותו. בכל מקרה, כמו שניסח זאת רודריגו פרסאנה, "רוברטו היה יחיד במינו, סופר שעבד ללא רשת ביטחון, ללא מעצורים, ובכך הוא יצר דרך חדשה להיות סופר לטינו-אמריקאי גדול".


כוכב רחוק קטע מתוך ספרו של רוברטו בולניו

בימים ההם, בזמן שטבעו סירות ההצלה האחרונות של האחדות העממית, נעצרתי. נסיבות מעצרי בנאליות, אם לא גרוטסקיות, אבל עובדת היותי בכלא ולא ברחוב או בבית-קפה או מסוגר בחדרי בלי לרצות לצאת מהמיטה (וזו האפשרות הסבירה ביותר) אפשרה לי להיות נוכח באקט הפואטי הראשון של קרלוס וידר, אף שאז עוד לא ידעתי מיהו קרלוס וידר ומה עלה בגורלן של האחיות גרמנדיה.

זה קרה יום אחד לפנות ערב - וידר אהב שקיעות - בשעה שישבתי יחד עם עצירים אחרים, כשישים איש, ב"מרכז לה פניה", מחנה מעבר בעיבורי קונספסיון, על גבול טלקואנו, וניסינו להרוג את הזמן במשחק שחמט בחצר או סתם בדיבורים. השמים, שחצי שעה קודם לכן היו בהירים לגמרי, החלו להדוף קרעי עננים מזרחה. דמויי סיכות וסיגריות, העננים היו תחילה לבנים-שחורים, כשעדיין ריחפו מעל לחוף, אבל אחר-כך, כשהתיישרו מעל לעיר, הוורידו, ולבסוף, כשהתייצבו מעל לנהר, עטו צבע ארגמן זוהר.

ברגע ההוא, אינני יודע מדוע, היתה לי הרגשה שאני העציר היחידי שמביט בשמים. כנראה משום שהייתי בן תשע-עשרה.

לאט-לאט, מתוך העננים, הופיע המטוס. בהתחלה היה כתם שגודלו לא יותר מגודל זבוב. שיערתי שהוא בא מבסיס חיל אוויר סמוך, ושאחרי טיסה לאורך החוף ישוב לבסיסו. בהדרגה, אבל בלי קושי, כמו צף באוויר, קרב והלך אל העיר, נסתר למחצה בין העננים הגליליים, שצפו בגובה רב, והעננים דמויי המחט שהרוח סחפה כמעט בגובה הגגות.

תנועתו נראתה איטית כתנועת העננים אבל במהרה נוכחתי לדעת שזוהי טעות אופטית. כשחלף מעל "מרכז לה פניה" השמיע רעש כשל מכונת כביסה מקולקלת. ממקום עומדי יכולתי לראות את דמותו של הטייס ולרגע דימיתי שהוא מניף יד ונפרד מאתנו לשלום. אחר-כך זקף את החרטום, נסק לגובה וטס מעל מרכז קונספסיון.

ושם, בגובה הזה, הוא התחיל לכתוב שיר בשמים. תחילה חשבתי שהטייס השתגע. זה לא הפליא אותי. השיגעון לא היה יוצא דופן בימים ההם. חשבתי שהוא חג באוויר מסונוור מרוב ייאוש ושאחר-כך יתרסק לתוך בניין או כיכר בעיר. אבל מיד, כאילו הולידו אותן השמים עצמם, הופיעו בשמים האותיות. אותיות משורטטות בשלמות בעשן אפור-שחור על המסך העצום של השמים הכחולים-ורודים שהקפיאו את עיני המביטים בהם.

IN PRINCIPIO... CREAVIT DEUS...COELUM ET TERRAM*

* לטינית: "בראשית... ברא אלוהים... את השמיים ואת הארץ



רוברטו בולניו. כתב על מצב נפשי ולא על מקום מסוים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו