שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריאלה בנקיר, רומא
אריאלה בנקיר, רומא

ביום חורף של שנת 86' ישבה פרופ' ריטה לוי מונטלצ'יני בביתה וקראה ספר מתח מאת אגתה כריסטי, כשלפתע צילצל הטלפון. האדם מצדו האחר של הקו בישר לה שזכתה בפרס נובל לרפואה. "היום אני כבר לא זוכרת איזה ספר של כריסטי זה היה", מספרת בחיוך כבוש כלת הנובל הקשישה בעולם, שתחגוג ב-22 באפריל יום הולדת מאה.

הפגישה נערכת במשרדים המהודרים של העמותה שהקימה לוי מונטלצ'יני ברומא לפני שבע שנים, ביחד עם אחותה התאומה פאולה, למען קידומן של נשים באפריקה באמצעות חינוך. היא נכנסת לחדר, שעונה על זרועה של האסיסטנטית שלה, זעירה ושברירית מאוד למראה. גופה הדקיק עטוף בשמלה כחולה כהה המקושטת בסיכת זהב גדולה ולרגליה, על אף גילה המתקדם, זוג נעלי עקב שחורות.

לקראת יום הולדתה הולך וגובר זרם העיתונאים המעוניינים לבקר את הגברת הראשונה של הרפואה באיטליה. כאשר התארחה באחרונה בתוכנית טלוויזיה פופולרית באיטליה על מנת לקדם את ספרה החדש ונשאלה מה תרצה כמתנה, אמרה "אל תיעלבו, אבל אני רוצה לנוח, אני לא רוצה להתראיין יותר". ובכל זאת, אנחנו נפגשות בחדר נעים למראה המקושט כולו בפסלים אפריקאיים, ספרי נוירולוגיה עבי כרס ותמונות של נערות אפריקאיות מחייכות.

מעבדה בחדר השינה

ריטה לוי מונטלצ'יני נולדה ב-1909 למשפחה יהודית אמידה בטורינו שבצפון איטליה. אביה, המהנדס ואיש העסקים אדאמו לוי, היה לדבריה גבר טיפוסי לעידן הוויקטוריאני שמשל ביד רמה במשפחתו אך גם עטף אותה באהבה גדולה. אמה, אדלה, היתה אמנית ממשפחה יהודית עתיקה ששורשיה מתועדים באיטליה עוד מהמאה ה-13. המשפחה מעולם לא היתה דתית במיוחד. בספרה האחרון תיארה מונטלצ'יני כיצד ביום כיפור נהגו בנות דודותיה לצאת לראות אם הופיעו כבר כוכבים בשמים והגיע הזמן לשבור את הצום, ואילו במשפחתה "לא פסחו אפילו על ארוחה אחת. זה היה בית חילוני לחלוטין".

בעניין שם משפחתה הכפול (היא אינה נשואה) היא מסבירה: "היו כל כך הרבה לוי ורציתי להבדיל את עצמי מהאחרים, אז שמרתי את שם המשפחה של אבי ושל אמי". כמו רוב הנערות בתקופתה נשלחה לוי מונטלצ'יני לתיכון לנערות בלבד, שם אמורה היתה להסתיים השכלתה. אבל היו לה תוכניות אחרות - בגיל 19 העזה לעמוד בפני אביה ולהודיע לו שאין לה כל כוונה להתחתן או להפוך לאם.

"ביקשתי את ברכתו לפנות ללימודים באוניברסיטה", היא מספרת. אך אביה התנגד בתוקף לכך שנשים ילמדו, מה שעלול להסיט אותן מתפקידיהן ה"טבעיים". "הוא חשב שהאשה צריכה להיות אשה ואם ואני לא רציתי להיות לא זה ולא זה. התעקשתי וביקשתי ממנו רשות ללכת ללמוד. לבסוף הוא אמר שהוא לא תומך, אבל אינו יכול למנוע זאת ממני. לאחר התלבטות קצרה החליטה להירשם ללימודי רפואה, בין השאר משום שזמן קצר קודם לכן מתה האומנת האהובה שלה ממחלה.

בגיל 27 סיימה לוי מונטלצ'יני בהצטיינות את לימודיה באוניברסיטה בטורינו ופנתה להתמחות בנוירולוגיה תחת הדרכתו של פרופ' ג'וזפה לוי, חוקר ידוע בתחום ההיסטולוגיה ("הוא היה מדען מוכר ברמה בינלאומית. אני מאמינה שאני חבה לו את התשוקה, הרבה מהידע והמסירות לתחום"). עם בתו של לוי, הסופרת נטליה גינצבורג, למדה לוי מונטלצ'יני בטורינו בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

עוד בזמן לימודיה נמשכה לוי מונטלצ'יני לצד המחקרי שבלימודי רפואה, וכשסיימה החלה לעבוד כחוקרת באוניברסיטה. בעקבות פרסומם של חוקי הגזע הפשיסטיים באיטליה היא נאלצה להפסיק את עבודתה ונסעה לבלגיה, שם עבדה כחוקרת באוניברסיטת בריסל. עם פלישתם של הנאצים לבלגיה ברחה לוי מונטלצ'יני בחזרה לאיטליה והמשיכה את מחקריה במעבדה פיראטית שהקימה בחדר השינה שלה. "עברתי לבלגיה בגלל הרדיפות הגזעניות. חזרתי לאיטליה בגלל המשפחה, וכמובן, בגלל הגרמנים", היא אומרת.

לא היה קצת מסובך להקים מעבדה בחדר השינה?

"זה היה מסובך. המיקרוסקופ, לדוגמה, היה הוצאה גדולה אך הכרחית. ביקשתי רשות מאמי ונסעתי למילאנו כדי לקנות אותו".

כשחזרה ממילאנו נעצרה לוי מונטלצ'יני לביקורת בידי שני שוטרים שחשבו כי היא מנסה להבריח אוכל, אך כשראו את המיקרוסקופ לא הבינו מהו המכשיר המוזר ושיחררו אותה. במעבדה הביתית שהקימה התמקדה לוי מונטלצ'יני בחקירת התפתחותם של עוברי תרנגולות בביצים, כשהיא מתבססת בעיקר על מאמר שחיבר הזואולוג ויקטור המבורגר ועסק בקטיעת גפיים בעוברי אפרוחים, מאמר שעתיד היה לשנות את חייה.

עם הזמן הצליחה לוי מונטלצ'יני לצייד את המעבדה הזעירה בציוד ההכרחי למחקריה כמו אינקובטור לביצים וסטריאומיקרוסקופ, אך הבעיה הקשה ביותר היתה להשיג דווקא את הביצים עצמן. למזלה בעקבות ההפצצות של בעלות הברית בצפון איטליה עברה משפחתה להתגורר באסטיניו, אזור כפרי מחוץ לטורינו, וסביב ביתה התגוררו חקלאים רבים. לוי מונטלצ'יני נהגה להסתובב על אופניה בגבעות האזור ולהתחנן בפני אנשי הכפר שיתנו לה ביצים.

"הייתי אומרת שזה בשביל הילדים הקטנים שלי, ובדרך אגב מבררת אם הביצים מופרות, כדי שאוכל להשתמש בהן לניסוי", היא מספרת. הביצים היו מצרך נדיר וללוי מונטלצ'יני לא היתה כל כוונה לבזבז אותן: לאחר חמישה ימים הוציאה את העובר שבו ביצעה את ניסוייה מהביצה והשתמשה בחלמון להכין חביתה (כאשר גילה אחיה, ג'ינו, מה מקור הביצים הוא סירב בתוקף לאכול מהן).

ספונה במעבדתה התקדמה לוי מונטלצ'יני בניסוייה, אך כאשר פלשו הנאצים לאיטליה, גברה הסכנה. "היינו צריכים להחליט אם לברוח לארצות הברית או לעבור למקום אחר באיטליה", היא מספרת, "החלטנו להישאר ועברנו לפירנצה. חיינו במחתרת, תחת שם בדוי".

איך קראו לך בפירנצה?

"לופאני. ריטה לופאני. הסווינו את עצמנו. בדרך נס ניצלנו".

מהפכה רפואית

בזמן שהותה בפירנצה נוצר קשר הדוק בין לוי מונטלצ'יני לבין חברי הארגון הפרטיזני "מפלגת הפעולה", והיא סייעה לחברי הארגון בזיוף תעודות ובהשגת מסמכים למי שהיה זקוק להם. "בגלל אמי ואחותי לא יכולתי לפעול בחזית אבל כן יכולתי לעזור מאחורי הקלעים", היא מסבירה.

ברור.

"לא, זה לא ברור, הייתי רוצה. אלמלא הדאגה הנוראה לאמי ואחותי הייתי יכולה לסייע גם בחזית אבל הפחד הנורא שיקרה להן משהו... מנע ממני. עזרתי לפרטיזנים עם התעודות וקיווינו שיגיע יום השחרור".

לאחר שחרור איטליה התייצבה לוי מונטלצ'יני במפקדת הכוחות הבריטיים-אמריקאיים בפירנצה. "הגעתי ואמרתי מי אני ושאני רוצה לעזור. היו שם מחלות נוראות, היתה מגיפה של טיפוס. עזרתי שם כרופאה וגם כאחות. זו היתה הפעם האחרונה בעצם שעסקתי ברפואה במובן המסורתי".

בתום המלחמה שבה לוי מונטלצ'יני לטורינו, וחזרה כמעט מיד למחקריה באוניברסיטה ביחד עם פרופ' לוי. אך שנה וחצי מאוחר יותר קיבלה הזמנה מהזואולוג החוקר ויקטור המבורגר להצטרף אליו כחוקרת לתקופה של שישה חודשים באוניברסיטת סט. לואיס שבמיזורי, ארצות הברית. לוי מונטלצ'יני, שביססה את מחקריה הראשוניים במעבדתה הביתית בטורינו על מאמר שכתב, קיבלה את הצעתו - ובסופו של דבר נשארה במדינה 30 שנה.

המחקרים שהחלו במעבדה המאולתרת בחדר השינה ונמשכו בארצות הברית היו אלה שהובילו את לוי מונטלצ'יני לתגלית שזיכתה אותה בפרס הנובל לרפואה. "היא גילתה את גורם הגדילה של תאי עצב, שהנו חלבון המשפיע על תאים ראשוניים לא רק לגדול, אלא גם להתמיין ולהפוך לתאי עצב", מסביר חתן פרס נובל לכימיה, פרופ' אהרון צ'חנובר, מהטכניון. "היא חלקה את הנובל עם פרופ' סטנלי כהן שגילה את גורם הגידול לתאי רקמת חיבור, וביחד היו הראשונים לגלות חלבונים הגורמים להתמיינות רקמות".

במהלך ניסוייה הצליחה לוי מונטלצ'יני לבודד מתוך רקמות סרטניות את גורם הגדילה העצבי (המוכר יותר בשם NGF), לאחר סדרת ניסויים שבהם גילתה כי באמצעות השתלת גידולים סרטניים מעכברים בעוברי אפרוחים ניתן לזרז באופן משמעותי את צמיחתה של מערכת העצבים. מכיוון שניסוייה הראו כי לא נדרש מגע ישיר בין הגידול לעובר, הסיקה לוי מונטלצ'יני כי הגידול שיחרר חומר כלשהו שהגיב לעובר והשפיע באופן ספציפי על מערכת העצבים.

מחקריה העידו שתוספת של כמות מזערית מהחומר שבודדה גרמה באופן כמעט מיידי (30 שניות) לצמיחה עצבית ותוך כמה דקות החלו לצמוח מהגנגליון (ריכוז תאי עצב) סיבי עצבים חדשים. על מנת לבסס את ממצאיה נזקקה לוי מונטלצ'יני למעבדה משוכללת ומצוידת יותר שתאפשר לה לבצע ניסויים נוספים, וב-52' נסעה עם הביוכימאי סטנלי כהן לריו דה ז'ניירו, למעבדה שהקימה חוקרת עמיתה וידידה, הרטה מאייר, שם הצליחו השניים להוכיח את ממצאיהם.

לתגליתה של לוי מונטלצ'יני היה לא רק ערך מחקרי אלא גם, כפי שטענו חברי הוועדה שהעניקה לה פרס נובל, יישומים קליניים בעלי פוטנציאל אדיר במגוון תחומים. "התגלית פתחה שטחי מחקר חדשים בביולוגיה וברפואה באפשרה לחוקרים לגלות את סודות תהליך ההתמיינות - כיצד רקמות שונות כמו המוח, העור, השריר, השומן, הריאה ומערכת העיכול רוכשות את תכונותיהן הייחודיות המאפשרות להן לבצע את תפקידן", מבהיר צ'חנובר.

"היא גם הביאה לגילוי מסלולים המובילים לסרטן, שכן גירוי יתר על ידי גורמי גידול בשל הפרעה בקולטנים התאיים שלהם למשל עלול להביא להתמרה ממאירה. כתוצאה מכך פותחו ועדיין מפותחות תרופות הפועלות לפי המנגנון שהתגלה על ידי לוי מונטלצ'יני וכהן, למשל תרופת ההרצפטין למלחמה בסרטן השד. תגליותיהם הביאו לכן למהפכה בביולוגיה וברפואה המודרנית".

הכל מתחיל בחינוך

לוי מונטלצ'יני ביקרה בישראל מספר פעמים, "לאחרונה הייתי בגליל ובחיפה", היא מספרת. "היה נפלא. אני חברה של שמעון פרס, אנחנו אותו טיפוס, אני בתחום במחקר המדעי והוא בתחום המדיני". בספטמבר האחרון השתתפה לוי מונטלצ'יני בכנס מיוחד שערך מכון ויצמן, וכמה חודשים קודם לכן העניק לה הטכניון בחיפה תעודת הוקרה בטקס חגיגי בהשתתפות נשיא איטליה.

"הקשר איתה נוצר באמצעות פרופ' צ'חנובר שהכיר אותה כבר קודם", מספר נשיא הטכניון, פרופ' יצחק אפלויג. "כשקראתי את תולדות חייה הוקסמתי ממה שהיא מסמלת: חלוצה, אשה שהלכה ללמוד ועוד לעסוק במחקר למרות ההתנגדות של אביה, יהודייה באיטליה תחת משטר מוסוליני, המחויבות שלה למדע והאופן שבו היא המשיכה בניסיונותיה לפצח את מסתורי החיים. באירוע בסנאט האיטלקי שבו הענקנו לה תעודת הוקרה בנוכחות נשיא איטליה והרבה מאוד אנשי ציבור, ראיתי את הכבוד העצום שרוחשים לה. זו היתה תקופה שבה היו ניסיונות רבים לארגן חרם אקדמי על ישראל והיא התייצבה באופן ברור נגד זה וחטפה תגובות אנטישמיות בגלל עמדתה. היה מרשים לראות איך אשה בת 98 מתמודדת עם כל זה".

הפרסים שהעניקו ללוי מונטלצ'יני הטכניון ומכון ויצמן מצטרפים לשורה ארוכה של מדליות, אותות, תארים לשם כבוד ותפקידים בכירים שבהם זכתה ואותם מילאה במהלך הקריירה הארוכה שלה. ב-74' היתה לאשה הראשונה שנבחרה לעמוד בראש האקדמיה למדעים באיטליה, מינוי שניתן לה על ידי האפיפיור פאולוס השישי. היא כיהנה כראש המרכז למחקר ניורוביולוגי במועצה הלאומית למחקר (הגוף החשוב באיטליה למחקר מדעי), כראש המכון לאנציקלופדיה האיטלקית, כחברה באקדמיה הלאומית למחקר מדעי וכיו"ר האגודה האיטלקית לטרשת נפוצה.

סקר שנערך בקרב צעירים באיטליה ב-2001 אף העמיד את לוי מונטלצ'יני במקום הראשון כדמות הנשית החשובה במילניום. באוגוסט של אותה השנה מונתה לוי מונטלצ'יני כסנטורית לכל החיים על ידי נשיא איטליה דאז, קרלו צ'אמפי. אולם למרות מעמדה הבכיר באיטליה ומחוצה לה היא נראית פעמים רבות מופתעת מהחום שבו היא מתקבלת. כאשר הופיעה לאחרונה בתוכנית אירוח בטלוויזיה האיטלקית קם הקהל על רגליו והריע לה במשך דקות ארוכות, למרבה מבוכתה. "אני חושבת שאני מקבלת יותר אהדה וחום ממה שמגיע לי", מילמלה.

כיום ממשיכה לוי מונטלצ'יני לכהן בעמותות שונות אך מרבית זמנה מוקדש למכון למחקר נוירולוגי באיטליה ולסיוע לנשים באמצעות העמותה שהקימה. "לנשים רבות אין גישה להשכלה, וההשכלה היא הכלי היעיל ביותר ליצירת מעמד של נשים המסוגל לתפוס עמדות ניהוליות בחברה, בפוליטיקה ובמדע. לכן חצי מהיום אני עוסקת במחקר מדעי ובשאר הזמן אני עובדת למען נשים אפריקאיות שכל חייהן ספגו השפלות. הדבר הראשון שחסר להן הוא ההשכלה. את יודעת שיש למעלה מ-800 מיליון אנאלפבתים בעולם ורובם נשים? האנאלפבתיות היא הדבר הראשון שחוסם את הנשים. כאשר אם המשפחה לומדת זה משפיע גם על הילדים שלה וכך דרך האם אנחנו עוזרים בעצם למשפחה כולה", מסבירה לוי מונטלצ'יני את בחירתה להקים דווקא עמותה המסייעת לנשים באפריקה.

"מגיל צעיר הבנות מביאות מים מהבאר, אוספות עץ ודואגות לצורכי המשפחה. ההשכלה מאפשרת לנשים דרך אחרת. ביעור האנאלפבתיות ועידוד ההשכלה באמצעות מלגות שאנו מחלקים לנשים אפריקאיות, החל מגילאי גן ועד לאוניברסיטה, יוצרים עבורן אפשרויות אחרות כמו לדוגמה פתיחת עסקים קטנים או כניסה של נשים לפוליטיקה המקומית. ההשכלה מורידה את תמותת התינוקות באפריקה", מבהירה לוי מונטלצ'יני ומצביעה על עלון של העמותה המונח על השולחן. "שחרור נשים במדינות העניות ביותר מכבלי הפטריארכיה פירושו שחרור מאגרים אינטלקטואליים בלתי מוערכים, ואת זה אפשר לעשות אך ורק באמצעות חינוך והשכלה", כתבה לוי מונטלצ'יני בעמוד הפותח בעלון, ומיד אחר כך מתוארים עשרות פרויקטים וסיפורים אישיים של נשים שזכו באמצעות פעילות העמותה להשכלה יסודית, תיכונית ואף אקדמית, בעיקר במקצועות המדעיים.

הנשים רעבות

ללוי מונטלצ'יני אין כל כוונה לתת לגופה הנחלש להשפיע על מאבקיה המתמשכים למען נשים וצעירים. גם אם את ספרה האחרון, "שעון החול של חיי", שבו היא מביעה התנגדות לקיצוצים הצפויים במוסדות המחקר באיטליה ודאגה עמוקה לעתיד הדור הצעיר, לא יכלה לכתוב בעצמה ונאלצה להכתיב לאסיסטנטית שלה. "אני כמעט כבר לא רואה", היא מתוודה. קולה חלש מאוד ושמיעתה נחלשה עד כדי כך שהיא נאלצת להשתמש במכשיר שמיעה. אך למרות זאת היא ממשיכה להופיע בפני סטודנטים באוניברסיטאות ברחבי המדינה.

היא תומכת ידועה של השמאל באיטליה ואף נקלעה למערבולת פוליטית כאשר לפני כשלוש שנים הביעה תמיכה חד-משמעית בממשלת השמאל של ראש הממשלה האיטלקי אז, רומנו פרודי. חבר הפרלמנט פרנצ'סקו סטורצ'ה ממפלגת הימין הקיצונית, "הליגה הצפונית", עירער על יכולתה המנטלית של מונטלצ'יני להשתתף בפעילות הפרלמנטרית, ואף ניסה להכניס שינוי בחוק התקציב של אותה השנה במטרה למנוע מימון ממשלתי מארגון המחקר הנוירו-ביולוגי EBRI, שבראשו עומדת לוי מונטלצ'יני. הצעתו של סטורצ'ה עוררה סערה. מונטלצ'יני סירבה להשתתף בהצבעה בנושא התיקון לחוק בשל ניגוד האינטרסים והסתפקה בנאום קצרצר ובו אמרה כי היא מודה לכל אלה שהתייצבו לצדה ולכל אלה המכירים בחשיבות המחקר המדעי המתנהל בעמותה. הצעתו של חבר הפרלמנט סטורצ'ה נדחתה ברוב קולות.

זו לא היתה המלחמה הראשונה שלה. בתחילת שנות ה-70 היתה לוי מונטלצ'יני פעילה בארגון לשחרור האשה ובארגונים למען הזכות להפלות. שוויון ההזדמנויות בין נשים וגברים וקידום מעמדן של נשים באקדמיה ובכלל הם נושאים החוזרים בכל ספריה ובמיוחד בספרה האחרון, שבו היא כותבת: "שני כרומוזומי X קבעו במשך אלפי שנה את גורלן של מאות מיליוני נשים באופן שרירותי, ללא כל קשר ליכולות הטבעיות שלהן, אבל הדלתות שבעבר חסמו את הדרך לחופש פתוחות היום לרווחה".

היא עצמה לא נתקלה באפליה בתור אשה בעבודתה באוניברסיטאות באיטליה ובארצות הברית, גם אם תמיד היתה במיעוט. "תקופה ארוכה המפגשים וההרצאות היו מתחילים בברכה 'גבירתי ורבותי'", היא מספרת בחיוך. באחרונה הציעה לוי מונטלצ'יני לפרסם מגילת חובות, בדומה למגילת זכויות האדם, שתחייב פוליטיקאים, אנשי חברה, חוקרים ואזרחים לנהוג בהתאם לנורמות מוסריות ואתיות קבועות.

את אומרת שיש צורך בשמירה על נורמות מוסריות גם במחקר, אבל יש מי שטוען שכבר כיום המחקר חורג מהמותר. לדוגמה, בנושא תאי גזע.

"זה בכלל לא נושא לדיון. תאי הגזע פותחים אפשרויות עצומות למחקר ולעזרה, אני מאוד תומכת, גם אם באופן אישי אני לא עובדת עם תאי גזע. אני משוכנעת שהם יפתחו אפשרויות מדהימות. השימוש לרעה שנעשה בתגליות מדעיות נובע פעמים רבות מניצול פוליטי של המדע. צריך לשמור על סטנדרטים גבוהים של אתיקה אבל אי אפשר לשים מנעול על המוח, על היכולות הקוגניטיוויות".

הבעת דעה חד-משמעית בנושא נוסף שמעורר דיונים רבים בעולם - המתות חסד.

"אני מאמינה שזו זכותו של כל אדם לקבוע את צוואתו הביולוגית. כלומר, לקבוע מראש, כאשר הוא במצב צלול, שהוא מסרב לטיפולים מסוימים. אני עצמה חתמתי על מסמכים כאלה. אבל אך ורק האדם עצמו יכול לחתום על מסמך כזה, לא אף אחד אחר בשמו".

כאשר את מסתכלת אחורה יש לך חרטה כלשהי?

"בחרתי שלא להתחתן ולא ללדת ילדים כי בזמני אי אפשר היה לעשות את שני הדברים ביחד, מחקר ומשפחה. אבל לא, אין לי שום חרטה. אין לי תחביבים, כבר הרבה זמן שאני לא קוראת. אני לא נחה ואני לא מטיילת, אני עובדת. יום ולילה, גם בגיל 99. המחקר המדעי הוא שהביא אותי לשטוקהולם וכמובן שמעניין אותי גם המחקר שמבוסס על מה שגיליתי והשימושים הקליניים שיש לו, במיוחד במחלות דגנרטיוויות כמו אלצהיימר".

יש לך עצה לתת לנשים העוסקות במחקר ופונות לתחומי לימוד מדעיים?

"האמינו במחקר. בימינו הנשים הן אלו שממלאות פעמים רבות את המעבדות. פתחו את הכישרונות ואת האינטואיטיוויות, אל תזלזלו באינטואיציה. הגיעו לרמה שווה לזו של הגברים ואף עברו אותה, משום שמי שרעב נהנה יותר מהאוכל ממי שכבר שבע, והנשים רעבות".*

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ