בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דויד גרוסמן | הסיפור שאנו כלואים בו

תגובות

כמו צמדי השועלים בסיפור התנ"כי של שמשון, הקשורים זה לזה בזנבם ובתווך לפיד בוער, כך אנו והפלסטינים גוררים אתנו זה את זה - על אף פערי הכוחות, וגם כשאנו מתאמצים מאוד להינתק זה מזה - ותוך כדי כך אנחנו מבעירים את האחר העקוד אלינו, את כפילנו, את אסוננו, ואותנו עצמנו.

ולכן, בתוך גל ההתלהמות הלאומני ששוטף כעת את הארץ, לא יזיק לזכור שגם המבצע האחרון בעזה הוא בסופו של דבר רק עוד תחנה אחת בדרך שכל כולה אש ואלימות ושנאה, שפעם אתה מנצח בה ופעם אתה מפסיד, אבל הדרך עצמה - היא מוליכה בסופו של דבר לאבדון.

ובצד הסיפוק על תיקון הכשלים של מלחמת לבנון השנייה, רצוי להקשיב לקול שאומר, שהישגיו של צה"ל מול החמאס אינם ההוכחה המכרעת לכך שישראל צדקה בכך שיצאה למבצע אדיר ממדים כזה, ובוודאי שאינם מצדיקים את הדרך שבה פעלה במהלכו. ההישגים האלה מאשרים רק זאת - שישראל פשוט חזקה הרבה יותר מהחמאס, ושבמצבים מסוימים היא יכולה להיות נוקשה ואכזרית מאוד, בדרכה.

כאשר יסתיים המבצע לגמרי, ואחרי שממדי ההרג וההרס יתגלו לעין כל, עד שאולי, לרגע קט, יגברו אפילו על מנגנוני ההדחקה והצדקנות המשוכללים שפועלים בישראל כעת, אולי אז ייצרב לקח כלשהו גם בתודעה הישראלית. אולי נבין סוף סוף שדבר מה עמוק ובסיסי בהתנהלות שלנו כאן באזור, מימים ימימה, הוא שגוי, לא מוסרי ולא חכם, ובעיקר - הוא עצמו מלבה פעם אחר פעם את האש המאכלת אותנו.

מובן שאין לפטור את הפלסטינים מאחריות לשגיאות ולפשעים שלהם. התייחסות כזו יש בה זלזול והתנשאות עליהם, כאילו אינם אנשים מבוגרים ובעלי דעה, שנושאים באחריות לכל מעשיהם ומחדליהם. תושבי רצועת עזה אמנם "נחנקו" מבחינות רבות בידי ישראל, אבל גם בפניהם היו פתוחות דרכים אחרות של מחאה והידברות והפגנת מצוקתם הקשה, חוץ משיגור של אלפי טילים לעבר אזרחים חפים מפשע בישראל. אסור לשכוח זאת. אסור לפטור את הפלסטינים בסלחנות, כאילו מובן הדבר מאליו, שכאשר הם נמצאים במצוקה, הדרך הכמעט אוטומטית שלהם לתגובה, היא דרך האלימות.

אבל גם כאשר הפלסטינים פועלים בתוקפנות לא מובחנת - כמו פיגועי ההתאבדות וירי הקסאמים - עדיין יש לישראל, החזקה מהם בהרבה, יכולת השפעה עצומה על מידת האלימות של הסכסוך כולו, ועל כן, גם על תהליכי ההרגעה שלו וההיחלצות ממנו. המבצע האחרון לא הראה שמישהו בהנהגה מבין באמת, במודעות מלאה, באחריות מלאה, את המרכיב הקריטי הזה של הסכסוך.

הרי יבואו ימים שבהם ננסה לרפא את הפצעים שאנו יוצרים היום. איך יבואו הימים האלה אם לא נבין שכוחנו הצבאי אינו יכול להיות הכלי העיקרי שבעזרתו נפלס את דרכנו כאן, מול עמי ערב ואיתם? איך יבואו הימים האלה אם לא נפנים את משמעות האחריות שמטילים עלינו הקשרים והיחסים המסועפים והגורליים, בעבר ובעתיד, שבינינו לבין הפלסטינים בגדה המערבית, ברצועת עזה, בגליל ובמשולש?

כשיתפזרו ענני העשן הצבעוני של הצהרות הפוליטיקאים על ניצחון גורף ומכריע, כשניווכח לדעת מה היו הישגיו האמיתיים של המבצע הזה, ומה הפער בינם לבין מה שבאמת נחוץ לנו כדי לחיות פה חיים נורמליים, וכשנסכים להודות בכך שמדינה שלמה הפנטה כאן את עצמה בשקיקה, כי הייתה זקוקה עד מאוד להאמין שעזה תרפא בה את מחלת לבנון, אולי אז נבוא חשבון עם אלה שפעם אחר פעם מלהיטים בציבור הישראלי את היהירות ואת זחיחות הכוח. את אלה שמלמדים אותנו במשך שנים לבוז לאמונה בשלום, ולכל תקווה לשינוי כלשהו ביחסים בינינו לבין הערבים. את אלה שמשכנעים אותנו שהערבים מבינים רק כוח, ושעל כן צריך לדבר אליהם אך ורק בשפה הזאת. וכיוון שכל כך הרבינו לדבר אליהם בשפה הזאת, ובה בלבד, שכחנו שיש גם שפות אחרות שאפשר לדבר בהן עם בני אדם, אפילו עם אויבים, אפילו עם אויבים מרים כמו החמאס, שפות שהן שפות אם שלנו, הישראלים, לא פחות משפת המטוס והטנק.

לדבר עם הפלסטינים. זו צריכה להיות המסקנה העיקרית מסיבוב הדמים האחרון. לדבר גם עם מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים כאן. במקום להתעלם מהחמאס כעת, מוטב לנצל דווקא את המציאות החדשה שנוצרה ולהיכנס אתו מיד לדיאלוג, כדי לאפשר הסדר עם העם הפלסטיני כולו. לדבר, כדי להבין שהמציאות איננה רק הסיפור ההרמטי שאנו וגם הפלסטינים מספרים כבר דורות לעצמנו, הסיפור שאנו כלואים בו, ואשר חלק לא קטן בו הוא פנטזיות ומשאלות לב וסיוטים. לדבר, כדי לנסח בתוך המציאות האטומה והחירשת את אפשרות הדיבור עצמה, את האלטרנטיווה הזאת, המבוזה והעלובה כיום, שבסערת המלחמה אין לה כמעט מקום, ותוחלת ומאמינים.

לדבר כאסטרטגיה מחושבת, ליזום דיבור, להתעקש על הדיבור, לדבר עם הראש בקיר, לדבר גם אם הדיאלוג נראה מלכתחילה חסר סיכוי. לטווח הרחוק עשויה ההתעקשות הזאת לתרום לביטחוננו הרבה יותר ממאות מטוסים המטילים פצצות על עיר ואנשיה. לדבר מתוך ההבנה, שנולדת לנוכח מראות הזוועה האחרונים, ההבנה שההרס שאנו יכולים לגרום זה לזה, כל עם בדרכו, הוא כה עצום ומשחית, וכה חסר תכלית, שאם ניכנע לו ולהגיונו, הוא ישמיד לבסוף את כולנו.

לדבר, כיוון שמה שהתחולל בשבועות האחרונים ברצועת עזה מציב בפנינו, בישראל, מראה המשקפת לנו פנים, שלו היינו מביטים בהן לרגע אחד מבחוץ, או אם היינו רואים אותן בעם אחר, היינו נחרדים. היינו מבינים שהניצחון אינו ניצחון ממש, ושהמלחמה בעזה לא הביאה לנו מרפא במקום שבו אנו זקוקים נואשות לתרופה, אלא רק חשפה ביתר שאת את שגיאת הניווט הטראגית והמתמשכת שלנו, ואת עומק המלכודת שבה אנו לכודים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו