${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אייכמן בתא זכוכית, בן-גוריון במקדש בודהיסטי

במחזהו "אנדה" החמיץ הלל מיטלפונקט את ההזדמנות לצייר תמונה מורכבת ומתוחכמת של משפט אייכמן

תגובות

תיאטרון "בית ליסין" מציג עתה את "אנדה", הצגה דינמית וסוחפת מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו. אנדה היא ניצולת שואה מהונגריה שרצתה להעיד במשפט אייכמן על "בלוק 10" באושוויץ, המקום שבו ערכו ד"ר מנדלה וצוותו ניסויים רפואיים בנשים. אף שסיפורה התאים למערכת עדויות התביעה, היא לא העידה במשפט. איש התביעה מטעמו של בן-גוריון פסל את עדותה משתי סיבות: מפני שאביה היה עסקן אנטי-ציוני ידוע בבודפשט, שכתב מאמרים חריפים נגד התנועה הציונית, ומפני שהיא עצמה היתה חברת תנועת "חירות", שהשתתפה בהפגנה האלימה נגד השילומים מגרמניה.

במסגרת הסיפור מביע המחזאי את עמדתו: זה היה משפט פוליטי מובהק, שראשי מפא"י, מפלגת השלטון, ניסו לנהל. הם ושליחיהם סילקו עדים עוינים לשלטון כמו משה קראוס, עד מרכזי נגד ישראל קסטנר, וכמו חברי תנועת החרות. הם עשו הכל כדי למנוע העלאת נושאים טעונים במשפט, כמו השאלה אם הסוכנות היהודית ניסתה להציל יהודים בימי השואה. מיטלפונקט טוען כי התביעה, בראשות היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, היתה מריונטה של הממשלה. במידה רבה הוא מקבל את הקביעה הידועה של חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים", כי בן-גוריון לא הגיע לישיבות המשפט, אך "באולם בית המשפט הוא מדבר מגרונו של גדעון האוזנר".

מחזאי אינו היסטוריון; הוא לא חייב להיות נאמן לעובדות ההיסטוריות המדויקות. אך מחזאי שכותב מחזה שמבוסס על אירוע היסטורי חייב להבין את התמונה ההיסטורית הכוללת, ובמיוחד אירוע טעון כמו משפט אייכמן. מיטלפונקט מצייר תמונה חד-ממדית ומחמיץ את ההזדמנות לצייר תמונה מורכבת ומתוחכמת - של בן-גוריון למשל. מהצד האחד היה בן-גוריון מעורב ביותר במשפט: הוא הביא לדיון בממשלה שאלות לגביו, חלק על דעתו של נחום גולדמן, שקרא לכונן בית משפט בינלאומי שתפקידו יהיה לשפוט את אייכמן. מהצד האחר נמנע באופן מופגן מלהתערב במשפט כדי להראות לעולם ולציבור הישראלי כי מדובר במשפט פלילי שאסור לממשלה להתערב במהלכיו.

בן-גוריון נמנע מלהיראות בבית המשפט, ובימים שגזר הדין הוקרא התבודד במנזר בודהיסטי בבורמה. הסופר והעורך מנחם דורמן, שהיה מחסידיו, כתב כי "הרי זה מוזר כי ראש המדינה, מייסדה, עושה בימים אלו במזרח הרחוק, באיזה מקדש בודהיסטי, לשם ?התבודדות והגות'. כביכול אין הוא שייך לאקט הזה, כביכול אין הוא חייב לשתף עצמו בהתרגשות זו". את עמדתו גילה בן-גוריון במכתבו לסופרת פרל באק: "אנו חושבים שאסור לזרוע השלטונית להתערב. כפי שאת יודעת, יש ציפייה לערעור בבית המשפט העליון ועקרון של הפרדת הרשויות הוא עיקרון משותף לכל המשטרים הדמוקרטיים. הוא מכובד בארצך כמו במדינת ישראל".

בן-גוריון התערב במשפט פעמיים בנוגע לנושא אחד: יחסנו עם גרמניה המערבית. בפעם הראשונה דרש מהתביעה לא להעלות בבית המשפט את שאלת הנס גלובקה, יועצו הקרוב של הקנצלר אדנאואר שהיה מעורב בחקיקת "חוקי נירנברג" בימי השלטון הנאצי. בפעם השנייה היוזמה היתה של האוזנר. בצעד שמוגדר כ"הליך יוצא דופן" שלח אליו את טיוטת נאום הפתיחה ובן-גוריון העיר על נקודה יחידה: שאלת גרמניה. הוא דרש להוסיף את המלה "הנאצית" אחרי המלה "גרמניה" כדי להבדיל בין גרמניה הנאצית לגרמניה החדשה, שבעיניו היתה "אחרת". אפשר לדחות את מעורבותו, אך יש להדגיש כי מדובר בהתערבות בנושא דיפלומטי-בינלאומי ולא בנושא פוליטי-מפלגתי.

הדמות השנייה שמחמיץ מיטלפונקט היא גדעון האוזנר. הוא החליט נחרצות לא להביא למשפט סוגיות שקשורות ל"משפט קסטנר" ולתפקיד הסוכנות היהודית בהצלת יהודים בימי השואה. הוא עשה הכל - והצליח - לסכל את ניסיונות שמואל תמיר, שהיה הסנגור ב"משפט קסטנר", להיות מעורב במשפט. החלטתו נבעה מהכרתו הפנימית ובספרו הוא כתב באופן מפורש על כוונתו: "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קורבנותיו". בישיבת הממשלה, שנערכה בשלהי פברואר 1961, ערב פתיחת המשפט, אמר בקשר לכך את הדברים הבאים: "אני מבקש מהממשלה להרשות לי לא להכניס פרשת קסטנר-תמיר למשפט זה, אני רוצה להימנע מוויכוח זה, אינני רוצה להגן על הסוכנות היהודית... להגן במשפט על הסוכנות היהודית - אני הייתי רואה בזאת שגיאה... אסור להפוך משפט זה למשפט העם היהודי".

עניין בחירת העדים עולה שוב ושוב במחזה. השאלה עלתה בעקבות העדות היהירה של אבא קובנר, שהתעלם מחלקם של חברי בית"ר בפעילות המחתרת בווילנה. אייזיק רמבה, שהיה העורך הראשי של "חרות", כתב כי "בית"רים נלחמו כאריות ממש כאחיהם ב'החלוץ'... העם היהודי שהובל לטבח! הציל את כבודו על ידי נעריו ונערותיו, בלי כרטיס המפלגה". בסיום מאמרו שאל רמבה: "לפי איזה קנה מידה בחרה התביעה הכללית את עדיה?"

האוזנר ענה מיד לשאלתו, ובמכתב פרטי הדגיש כי האיש הפוליטי שהוזמן כעד תביעה במשפט היה דווקא ד"ר אברהם ברמן, שהיה חבר כנסת מטעם מק"י, מפלגה דחויה אף יותר מתנועת החירות. בסוף מכתבו כתב כי "מחריד ממש" שהוא מסוגל לעלות על הדעת כי היו שיקולים פוליטיים בבחירת העדים. הרי מדובר ב"משפט זה שהוא משפט העם היהודי נגד צוררו".

הדברים האלה מביאים אותנו למטרה הפוליטית הסמויה שהיתה למשפט מבחינת בן-גוריון: להפקיע את העיסוק בשואה ממפלגות האופוזיציה - מהימין ומהשמאל. רצונו לערוך משפט ממלכתי ולא פוליטי נבע אם כן ממניע פוליטי וצר מאוד כי המחזאי לא מבין את הפן האירוני והמתעתע ביחסו למשפט.



תמונה בהצגה "אנדה". "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קורבנותיו"
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#