בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרוח הזאת

יומן

תגובות

לא את רוחו של ש"י עגנון חיפשתי ביום שישי שעבר, בתוך כדי מסיבת הקוקטייל ההדורה שהתקיימה בחצר בית עגנון המחודש בשכונת תלפיות בירושלים לרגל חנוכת הבית. אני יודע שבתי סופרים באשר הם הנם מקדשים של עבודה זרה, שסוגדים בהם לאלוהות שהזדייפה על ידי בעלי אינטרסים שונים המשימים עצמם ליורשיו הרוחניים של הסופר. לשווא ישתדל על כן המבקר בהם לחוש את רוח הסופר שורה על הבית ולהאמין בקסם שיכולים החפצים שהסופר נגע בהם בחייו לחולל שנים אחרי מותו. אבל בעת העלייה לקומה השנייה בבית עגנון, קומת חדר העבודה שלו, הכה בי פתאום זיכרון טקסט קטן שמתאר את העלייה במדרגות האלה ממש. ממואר של ביקור בבית עגנון עוד בחיי הסופר, שפירסם על דפים אלה של המוסף לספרות של "הארץ", ב-22 ביולי 1988, צבי מסד, מי שהיה מעריצו הכן של עגנון וסדר המכונה של כתביו, ולאחר פרישתו מעבודתו רבת השנים ב"הארץ" כתב כמה קטעי זיכרונות על פגישותיו עם עגנון בבית הזה.

בהשתדלותו של עגנון הועבר עניו-הרוח הזה, צבי מסד, מן העבודה הקשה של סדרות מכונה לתפקיד מגיה ב"הארץ", ושם פגשתי אותו כשהתקבלתי בעצמי לעבודה במחלקת ההגהה של העיתון ועבדתי במחיצתו שנים אחדות. חסד נוסף שנעשה למסד בזכות עגנון היה שניתן לו הכבוד מטעם הוצאת שוקן להיות שותף בהתקנת מהדורה מוערת של כמה מסיפורי עגנון לבתי הספר. אני יכול לצייר לי את מסד מתהלך כזר בבית עגנון המחודש, גם אם יש לציין, שבניגוד לחזות הפאלאצו ההדור של בית ביאליק למשל, בית עגנון הוא כתא נזירים צנוע, קובייה מופשטת, חלל של חומרה פרוטסטנטית, אנטי אינטימי במפגיע, שנועד כמו להתל במבקר עתיר הציפיות הדמיוניות.

מי מכל הכוהנים הגדולים של עגנון שהתהלכו שם ביום שישי וטעמו מן המאכלות שהותקנו על פי כתביו, יודעים שהיה צבי מסד? הביוגרף של עגנון, דן לאור, דיבר אתי פעם עליו. אולי גם הגברת הראשונה, מחזיקת העזבון שלו, בתו אמונה ירון, עדיין זוכרת אותו. זה פירושו של נצח ספרותי: שבמקרה הטוב אולי נהיה הערות שוליים בכתביו של מישהו, ובינתיים אנחנו משלים את עצמנו שאנחנו חשובים יותר מזה. זה מחזיק מעצמו מומחה לגישה הפסיכולוגיסטית בביקורת יצירתו של עגנון וזה מומחה בגישה ההיסטוריציסטית ליצירתו. וזה חקר את השקיעים היהודיים ביצירתו, וזה מארגן טיולים למזרח אירופה ובארץ בעקבות יצירתו, ויש גם זה שבא בעל כורחו, בחירוק שיניים, ששונא את עגנון ואת הפולחן סביבו. כי גם שנאת עגנון היא פתרון מסוים.

בית עגנון עצמו שותק מדי, ריק מכדי להיות עוגן או הסבר למשהו. שולחן עבודה, כונניות ספרים, כובע, משקפיים. הדבר האותנטי היחיד באותו יום שישי ירושלמי קר היה הזעזוע והזעם הכנים שהביעה, בשיחה חטופה, אחת מן המתייחשות אל שבט עגנון, על האדישות שמפגינים ישראלים לנוכח ההרג של תמימים בעזה. קל לחשוב את עגנון לציוני גמור, ואת סיפורו הידוע "מאויב לאוהב" כאלגוריה לצדקת דרכה של הציונות המעשית של עוד בית ועוד עץ. אלא שבאף מקום ביצירתו לא כתוב שהרוח בסיפור החביב הזה, שמנסה להתחכם בלי הרף ולהרוס את הבית שבונה המספר בדי עמל עד שהוא מצליח לאלף אותה, אינה יכולה להיות גם משל ארס-פואטי לדרך החתחתים של בניית יצירה ספרותית. ואולי הרוח הזאת היא משל ליצר ההרס המקנן בתוך כל אחד ולוחש לו לחזור ולמוטט מה שבנה תמול שלשום לשם חדוות ההרס עצמה. ונמשלים לכך הרי לא חסרים.

ב"צ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו